בתוך שלל הברכות (המוצדקות) והחגיגות (המוגזמות) לאחר פרסומו של מבצע "מחוץ לקופסא", כמעט ונעלמה עובדה חשובה ביותר: ישראל הייתה קרובה מאוד לפספס את עצם קיומו של הכור הסורי. הידיעות הברורות על הפרויקט של בשאר אסד התקבלו חודשים ספורים לפני שהכור הפך להיות חם - דהיינו פעיל וכזה שלא ניתן להשמיד. זה אומר, שבמשך שנים ארוכות הצליחו הסורים ובעלי בריתם הצפון-קוריאנים להסתיר היטב את הפרויקט הגדול והמורכב מעיני העולם כולו.

כך כתב אתמול (21.3.18) אלכס פישמן בידיעות אחרונות: "איש מהם, בוודאי לא ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, לא האמין שיכול להיות משהו בסוריה שלא יודעים עליו. אם יש הצדקה לפרסום הדברים היום, זהו הלקח הזה בדיוק. הזלזול באויב והשחצנות שהביאו לכישלון בהפעלת הכוח הצבאי שנה קודם לכן במלחמת לבנון השנייה, המשיכו לערפל את מוחותיהם של אותם מנהיגים שנה לאחר מכן.

"...אלמלא קבוצה קטנה של חוקרים בזירה הטכנית באמ"ן ובאגף המודיעין של המוסד, שהתעקשו וחפרו בסוף 2006, לא היה מתעורר כאן חשד והיינו יכולים בהחלט להתעורר יום אחרי שהכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור כבר היה 'חם'. גם על הכור של קדאפי בלוב, שנחשף ב-2003, לא ידעו כאן כלום".

זהו כמובן מחדל חמור ביותר, שצריך להדיר שינה מעיני כולנו. והסכנה עוד יותר גדולה והתרחיש עוד יותר מסויט כאשר מרחיבים את המבט. הלובים והסורים הצליחו לבנות כורים גרעיניים בלי שמילה על כך תדלוף. על הנשק הגרעיני של ישראל, לעומת זאת, תמצאו בקלות מאות ואלפי פרסומים. די לעיין בערך המתאים בוויקיפדיה או פשוט לחפש בגוגל, ותמצאו מידע שאמינותו ניכרת על פניו. אני לא מדבר על חובבי קונספירציות ועל אויביה של ישראל; אני מדבר על מכוני מחקר וכתבי עת מכובדים ואוביקטיביים, כאלו הזוכים להכרה בינלאומית ושחלקם אף מופעלים בידי ידידיה של ישראל.

זה אומר, שבעוד "הערבים האלה" מצליחים לשמור היטב על סודותיהם - אצלנו חוגגת הפטפטת. נניח - מה שלא סביר, אבל נניח - שמקור כל הפרסומים הללו הוא בשירותי מודיעין זרים. מאיפה הם יודעים מה מתחולל בתוככי הכור בדימונה, במעמקי הצוללות בחיפה ובדירים בבסיסי חיל-האוויר? מאיפה הם יודעים מהן יכולותיו של הטיל "יריחו"? ואיך הם יודעים את כל זה, אבל לא ידעו דבר על הכור בדיר א-זור והופתעו מהניסויים הבליסטיים של קוריאה הצפונית? התשובות נמצאות בגוף השאלות.

נחזור לכור הסורי. לפי ידיעה מלפני כמה שנים בשבועון ניו-יורקר, "ידיעת הזהב" של המוסד הגיעה מפריצה למחשבו של ראש הוועדה האטומית הסורית בעת שביקר בווינה. הציטוט החוזר של הסיפור ביממה האחרונה מלמד שלכל הפחות יש בו משהו. אבל איך לעזאזל פרטים כאלו מגיעים מלכתחילה לתקשורת? הרי הסורים מן הסתם לא רצו לספר לחבר'ה, כך שזה יכול לבוא רק ממישהו אצלנו שהיה נורא גאה בעצמו.

להגיד "אבל אנחנו מדינה דמוקרטית עם חופש ביטוי" - זו לא תשובה. וליתר דיוק, זוהי תשובה מטומטמת והרסנית. דמוקרטיה אינה אנרכיה, חופש הביטוי אינו חופש הפטפוט. יש דברים שלא מדברים עליהם אפילו עם האישה והילדים. טייסי חיל-האוויר שהפציצו את הכור בדיר א-זור ומפקדיהם מהווים דוגמה נהדרת לשמירת סודות: הפרטים המבצעיים לא פורסמו וגם לא יפורסמו. זאת אומרת, שהכל עניין של חינוך ומשמעת עצמית.

אין מנוס ממסקנה אחת ויחידה, ברורה וחדה: לאורך השנים היו בישראל עשרות רבות של מרדכי ואנונו - כאלו שאולי לא פעלו מתוך מניעים בוגדניים כמוהו, אבל פטפטו לא פחות ממנו. ומותר להניח, שדומיהם עודם מסתובבים בכור הגרעיני, בחיל-האוויר, בחיל-הים, בתעשיה האוירית ובעוד מקומות השותפים לסוד הגלוי ביותר בעולם - סוד כוחה הגרעיני של ישראל.

אפשר וצריך לתפוס את הטיפוסים הללו ולהשליך אותם לכלא. אבל זה לא יפתור את הבעיה מיסודה. אפשר וצריך לערוך בדיקות אמינות ופוליגרף שגרתיות ותכופות לכל שותפי הסוד. אבל גם זה לא יפתור את הבעיה מיסודה. אנחנו זקוקים לשינוי תפיסתי, חינוכי, ערכי: יש דברים שלא מדברים עליהם, נקודה. יש דברים שהם בנפשנו. יש דברים שאם ייצאו החוצה - עצם קיומנו יהיה בסכנה. כל עוד לא נפנים את זה, נמשיך להעניק לאויבינו את יתרון נשורת הפטפטת.