|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
הוט, בזק, סלקום, פרטנר סיבים - איזו חברה עדיפה לצרכן?
כתיבת המומחים
כל מה שצריך לדעת על הפסקת הריון

לכי, רצפי את הים

ספרה החדש של עדנה שמש, הוא רומן חניכה ריאליסטי, פמיניסטי, פוליטי, אישי, אנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד
22/04/2018  |   אורנה ליברמן   |   כתבות   |   תגובות
[צילום: AP/Felipe Dana]

מצבה האישי הלא ברור של עלמא בר, גיבורת הרומן החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, מהדהד את המצב הלאומי, המאופיין בחוסר החלטה ודריכה במקום.

רומן החניכה האישי, הפוליטי, הפמיניסטי, האנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד, מומלץ מאוד לקריאה מעשירה, לאלה שכבר קראו את ספריה של עדנה שמש או חלק מהם ולאלה שעדיין לא, ומעוניינים לעשות איתה הכרה מתגמלת.

הספר המורכב מגלה ומפרט את מחשבותיה ועלילותיה של עלמא בר, פרופ' לספרות באוניברסיטה, פרודה, אם לבת המטיילת באוסטרליה ולבן אוטיסט המאושפז בהוסטל. חייה המתפוררים של עלמא, שלא מוותרת וממשיכה להיאבק, לחוות ולטייל, בישראל ומחוצה לה, עומדים בסימן משיכתה אל הטבע והנוף הסובבים אותה וביחוד אל הים, ישות אמביוולנטית, המככב הן בכותר, לכי, רצפי את הים, והן בשמות ארבעת חלקיו: עד הים האחרון, אבן הים, הים ביני ובינךְ, הים אותו הים. באיזה אופן תצלח עלמא את ים חייה הסוערים - תשובה, חלקית בלבד, ובמכוון, תימצא בין דפי הספר.

המשפט הראשון במונולוג של עלמא, "אני ישנה ולבי ער", מדגיש את התפתלותה בין שני מצבים שונים, את חוסר נוחיותה: "הצלצול העקשני העיר אותי בחתף, פקח בי עין פתאומית, מנע ממני את הגלישה האטית, ההכרחית, מן השינה אל העירות." (עמ' 11). סיוטים, ביעותים מצד אחד, רצון ברזל להתמודד, מצד שני.

המטלה העומדת בפניה של עלמא בבוקרו של היום הפותח את הרומן, אינה נעימה כלל וכלל. עליה לבקר את בנה האוטיסט בהוסטל שבו החליטו היא והפרוד שלה, בלית ברירה, לאשפזו. לוטם מתבגר, גופו משתנה, אך ברור הוא שחייו יעמדו לעולם במקום בו הם נמצאים כרגע. החיצוניות משתנה, מתייפה, והנפש עומדת, נשארת מצולקת. מה תביא לו בעתיד בגרותו המינית. לוטם לא יוכל מן הסתם לחיות חיים טובים ומספקים וימשיך להוות סכנה, ביחוד לעצמו, במוסד הסגור.

עלמא חובטת בריבוע אבריו של השעון המעורר, ומתייחסת אליו כמו היה אדם נשנק, שמקצרים את ימיו (מאוחר יותר, תכתוב עלמא בר-עדנה שמש על שעון אחר: "יום אחד פקע קפיץ בשעון הקיר שבסלון והוא השתנק ונאלם, כמו היה בו לב שעורקיו סתומים." (עמ' 188).

תיאורו של השעון מזכיר, בקריאה נוספת, את תיאורה של עלמא עצמה, ששמיכת הטלאים שלה כרוכה סביב אבריה כתחבושת הדוקה מדיי. בעולמה הפנימי העשיר של עדנה שמש, החפצים והדוממים, נראים כבני אדם או בעלי חיים, המחוברים ביניהם באופן טבעי, למרות החלוקה הרציונלית לקטגוריות. מנורת קני הברזל בחדר השינה של עלמא, דומה לעכביש והחדר עצמו מהווה לוויתן שבתוך מעיו היא מעבירה את לילותיה. אלא שהעכביש נראה לה כרגע כטורף מאיים ובטן הלוויתן איננה מספקת עוד, אחרי עזיבתו של תמיר, את ההגנה המצופה. העיצוב האסתטי המתוחכם של הבית, הארמון המוזהב, הפך פניו וקם על יוצריו.

ובהתאם לאותו רצף קוסמי, שהקדמונים נתנו לו ביטוי במיתולוגיות השונות, ביניהן גם באלה המובעות במקרא, תקרת חדר השינה של עלמא סוגרת עליה כמו גופה:

"מעלי הקימורים הלבנים העגלגלים של התקרה הגבוהה ואליהם ממוסמרים מרישי העץ הקעורים, המחוברים משני צדי התקרה כצלעות ענקיות." (עמ' 11).

"לגמתי עוד מהיין ושמעתי בבירור את נקיפות הלב בתוך כלוב הצלעות. החדר המריא סביבי לאטו." (עמ' 58).

עלמא חשה רק בצדו המאיים של הרצף הקוסמי בעוד שמרצה בריטי, מומחה לתקופתו של שייקספיר, הבהיר לשומעיו את צדו המרגיע:

"אני מחבבת את ניוהאם מאז ששמעתי את ההרצאה המרתקת שלו על מהות הסדר בתקופה האליזבתנית, ובפרט בכתביו המאוחרים של ויליאם שייקספיר. בקולו המדוד הכמעט חרישי ובאנגלית הנפלאה שלו המהוקצעת עד דק, ניוהאם הרצה על התקופה האליזבתנית כאילו היא מתרחשת לנגד עינינו, על הסדר השולט בשמיים ובארץ - במיקרוקוסמוס ובמאקרוקוסמוס - ובלעדיו אין תקווה לבני האדם ואין להם קיום. נשביתי בהקבלות המעניינות שערך בין כל מישורי הקיום ובהסברו המלבב על האופן שבו קשרו בני התקופה את כולם יחד, את הכוכבים והמזלות, המתכות, גוף האדם וגוף האדמה, לכדי סדר קוסמי שעולמם במרכזו." (עמ 61).

לאורך כל הספר, מתחילתו ועוד סופו, מקושרים ביניהם בני אנוש, בעלי חיים וחפצים. החלוקה ההגיונית נפרצת ורצף פואטי מחבר בין כל חלקי הקוסמוס למקשה אחת גדולה, המחפשת פשר, פשרה וחמלה.

אי בהירות מזיקה בחייה הפרטיים של עלמא

עלמא ישנה עתה לבד בבית שתכננה בעבר עם בן זוגה תמיר בתקווה לחיות בו עם שני ילדיהם כמשפחה מאושרת. אך תקופת האושר הסתיימה מוקדם מהמצופה. תמיר עזב את הבית כי לא עמד במתח שנוצר בעקבות האוטיזם של לוטם. אך מה הרוויח, חושבת עלמא בכעס, הרי שום דבר לא השתנה ורק כאב הלב גדל. ומלבד זאת, יחסיהם של בני הזוג, שחוו בעבר אהבה ואושר, מתפתלים, גם הם, במרחב לא בהיר. הם לא ביחד אבל גם לא לחוד כי, מלבד הקשר הווירטואלי הרציף, הם עדיין נפגשים פה ושם, פיזית, תרתי משמע, ומקנאים זה לזה, בלהט. והעיקר - תמיר לא מסוגל להגיע לידי החלטה וההווה הלא ברור מעורר בעלמא תקווה ומועקה (עמ' 55). וכך היא חושבת ואומרת בסוף אחת מפגישותיה עם איילת, אמו של תמיר, פמיניסטית וחוקרת מגדר:

"ריחמתי עליה ועל אבא שלו ההולכים ומזדקנים, על שההרסנות הזאת, ההדדית, טובה בעיניהם מהכרה בצעדים נחרצים שאולי אין מהם חזרה - פרידה סופית או חזרה הביתה - אבל יש בהם פתח לתקווה חדשה, לחיים חדשים. עם לוטם, כמובן. הוא לא הולך לשום מקום. "אני אגיד לך בכנות, איילת," אמרתי בטון מהודק לפני שסגרה את דלת המכונית, "אני מחכה להחלטה של הבן שלך. גם אני אוהבת אותו ורוצה אותו בחזרה בבית, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה ללחוץ עליו. אבל גם הוא יודע שיש לזה גבולות. לא נוכל להמשיך ככה לאורך זמן".". (עמ' 56).

המעגל האישי מהדהד את המעגל הלאומי

המשך הספר יראה שדבריה אלה של עלמא, בנוגע למצבה האישי, תקפים גם לגבי המצב הלאומי. כמה זמן תוכל עוד עלמא בר לחכות לבן זוגה האהוב תמיר שאינו יכול להגיע להחלטה, לחזור אליה או להיפרד סופית, בגלל פצע שלעולם לא יגליד?

חוסר החלטיות ודריכה במקום, סכסוך שרק מנוהל אך לא נפתר, מתח ביטחוני ללא הסדר ברור, גבולות שאינם גבולות, מצב מדאיג, אומלל, נפיץ ומדמם, עד מתי אפשר יהיה לחיות כך, בין לבין, לא פה ולא שם. כל הצדדים הנוגעים בדבר מפסידים, נדרשים לקרבנות, משלמים מחיר דמים. אזרחי המדינה זקוקים להווה, כאן ועכשיו, לא רק להבטחות עמומות בדבר העתיד. החלטות אמיצות תחלצנה את יושבי האזור מתקיעות רבת שנים. זהו אחד ממסרי הספר, ואולי המרכזי שבהם.

ועלמא, מודעת היטב לסכנה. קשיי מעברה משינה לעירות רצופים במטפורות מדאיגות נוספות: משהו כופת אותה כמו בכותונת משוגעים, חלום בלהות קובר אותה כצמח בתוך האדמה, גל עומד להטביע אותה. משפט קצר, שנבלע בתיאור ההתעוררות, "ריר שקוף שנזל מפה פעור אל לחי ונספג בכרית", יזכיר, מאוחר יותר, את תיאורי החתול מורקה שנזרק בידי ילדים מקומה שלישית, הזיל "קצף לבן מהפה" (עמ' 171) כשנחת על הקרקע, וסיים את חייו ב"כתם חום של ריר שנזל מלועו הפתוח" (עמ' 173). וכך יהיה קשור החתול המת גם אל עלמא וגם אל מתילדה יולנדה, הסבתא שתאמץ לה ושתלווה אותה אל מותה. משמעות מהופכת תהיה לחוטי הריר שיופיעו בהמוניהם, מיליונים, כתופעה חד-פעמית, מאוחר יותר, באוסטרליה, כנושאי חיים, ביצים של עכביש (עמ' 255).

המונולוג הפנימי של עלמא, ששותה את תה הבוקר ומתכוננת ליציאה, מגלה לקורא את התרעומת שיש לה כנגד עוד אהוב, אלי, די אקראי, שגם הוא נס ממנה. לעלמא ולתמיר יש, כאמור, עוד בת, רננה, שברחה מהבית, מלאת זעם על האופן שבו מנהלים הוריה את חייהם שנתקעו. ועתה היא מטיילת באוסטרליה, והחרות (הכפויה, במידה מסוימת) שהיא נהנית ממנה, למרות הכל, כמו מנוגדת לבית הסוהר שבו כלואים אביה, אמה ואחיה. לוטם שבוי בבית כלא פנימי וחיצוני, תמיר שבוי בחוסר יכולתו להחליט, עלמא מתחבטת ומתייסרת אך מנהלת בכל זאת חיים עצמאיים, יצירתיים ואף מעט והרפתקניים, המתאפשרים לה הודות לאופיה הלא נכנע ולמקצועה כפרופ' לספרות באוניברסיטה.

אט אט ממשיך ומתוודע הקורא דרך זרם התודעה של עלמא אל עולמה שהתנפץ ואל האופן שבו היא מנסה להדביק את השברים ולמצוא שוב את הבגדים הספוגים בריחה המיוחד שלה. בטיול רגלי לבית הקברות בשכונתה, היא מגיעה אל שביל לוחיות המתכת שנקבעו בו כדי לציין תאריכים חשובים בתולדות העיר. עלמא נוקבת בתאריכים ומצמידה אותם אל אירועי חייה הפרטיים כמו גם אל אירועים לאומיים הנוגעים בהם, וכך למשל, נישואי הוריה, לידתה ב-1970, פגישתה עם תמיר במסגרת הצבא, נישואיה, לידת ילדיה, רצח רבין, פציעת אחיה בפעולה צבאית. הפצעים הפרטיים כרוכים בפצעים הלאומיים.

מסריו הפוליטיים והחברתיים של הרומן, יודגשו בקצוות הפרומים של רקמת עלילותיו, כפי שעוד יתברר בהמשך. אי-הבהירות המזיקה, המרעילה והמכרסמת בביתה של עלמא, המשמשת כראי לאי הבהירות של המצב הלאומי, התחילה עוד מוקדם ביותר, בילדותה, בבית הוריה:

"הרבה דברים לא ידענו אז על עצמנו, אלא בחוש. אני ידעתי רק שהרצפה בביתנו אינה יציבה כל יום, שאני מהלכת עליה בזהירות ובחשש שמא תקרוס אל עצמה ותשאב אותי מטה, מפני כובדם של דברים לא ברורים הנישאים כל העת באוויר הבית, ושוקעים בו כל העת. הייתי ילדה קטנה. הייתה בחיי אי-בהירות שלא היה לה פשר. נשאתי אותה על גופי כמו שנושאים חבורות לא נראות או כיסים מלאים סימני שאלה." (עמ' 33-34).

מאחורי שמה הנדיר של הגיבורה, עלמא ("עולם" בארמית ובערבית, "נשמה" בספרדית), שצריך להיכתב בעצם על"מא, מסתתרים ראשי תיבות של שני שמות חיילים בני משפחה שנפלו במלחמות ישראל. עלמא מחקה את המרכאות הכפולות משמה כדי, מן הסתם, לנסות ולהשתחרר מכובדו של העבר. ועל מה בדיוק לא דיברו בבית, מה הסתירו, הילדה לא יכלה לדעת. ואי הבהירות של אז כמו אי-הבהירות של היום מרעילה את חייהם של אנשים פרטיים ואומות שלמות.

העדר משפחה ענפה, מלבד חוג מצומצם, כל אותן דמויות רפאים שנעלמו, השתיקה המעיקה, הרוגז הכבוש שלפעמים מתפרץ, כל זה מוסיף להכביד על עלמא שמחליטה פתאום למצוא לה סבתא. כבר בילדותה קינאה בילדים שסבתא ריחנית הייתה מחבקת ומפנקת אותם, כמו סבתא נלי את בת שבע, חברת הילדות שלה שהיא כמו אחות תאומה. ובת שבע, שרק עלמא קוראת לה שבע, מתכננת לנסוע בקיץ לאיידהו, למפגש עם חברי אגודת המבוכים:

"עד לקצה העולם היא רוצה לנסוע רק כדי להסתובב כמו עכבר מורעל בתוך מבוך? במקום ליישר קו עם החיים, שבע מסתבכת במבוכים. כבר כמה שנים היא חברה באגודה בינלאומית שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן בשם דה לבירינט סוסאייטי - בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מתבדחת - משלמת להם דמי חבר, מקבלת עידכונים, וכל זה. בא לה להיות קצת בארץ הפלאות. ופתאום הבנתי. כל כך הרבה נכבשנו וטולטלנו בידה של האקראיות, אני ושבע, כל כך הרבה דברים קרו לנו, והנה, מה שאנחנו רוצות כל כך זה לִרצות. פשוט לרצות. לרצות שעוד דברים יקרו לנו, להחזיר את השליטה על הדברים שקורים לנו, לזנב בהווה, להשאיר את העתיד הלא ברור מחוץ לתמונה - כבר היינו העבר. ופתאום גמלה בי ההחלטה ביתר שאת: שבע שתעשה מה שהיא רוצה. אני אמצא לי סבתא. לא ידעתי איך. איך מוצאים סבתא? ועלתה שמחה בלבי. לא את כל הדברים השבורים בעולמי אני יכולה לאחות או לתקן, אבל אולי את זה כן." (עמ' 59).

האם הקשר עם אישה בסוף חייה יקל על פרופ' בר, באמצעיתם? האם יימחק הים המפריד בין עלמא למתילדה יולנדה כדי ששתיהן תוכלנה לאמץ זו את זו? בסוגיה זו עוסק החלק השני של הספר, אבן הים, המתאר את פגישותיהן של עלמא ומתילדה יולנדה, שגם היא מרגישה מאוד לבד, בלי משפחה, למרות שבצרפת יושב בנה היחיד, מוריס.

מתילדה יולנדה, גם היא בעלת שם כפול, גם היא אוהבת ים וקשורה לחתולתה, גם היא מספרת על חיים לא קלים שבהם התמודדה עם קשיים בחירוף נפש ובחריקת שיניים. וגם לה היו שלושה גברים בחייה, כמו לעלמא, בדרגת חשיבות שונה. כמו עלמא (עמ' 231), גם היא מצעירה, מתקטנת וחוזרת שוב לילדותה, כשהיא מביטה במראה (עמ' 159-160).

עלמא ומתילדה יולנדה שונות מאוד מבחינת גילן, מוצאן ותנאי חייהן, אך שתיהן פמיניסיטיות בדרכן, חזקות ולא מוותרות, אם כי מתילדה יולנדה, המתגלית אל עלמא בסוף חייה, שקועה לא מעט במרירות ובדכדוך.

כמו ברומן הקודם שלה, הוטל מלטה, גם כאן, עדנה שמש מעמתת גיבורים מדורות שונים, ובהם כאלה המלווים את המבוגרים מהם אל מותם. וצעירים אלה, המתבוננים בקודמיהם, יודעים לתאר את רגעיהם האחרונים של הגוססים מתוך תודעתם שלהם עצמם, כמו נכנסו אל תוך גופם ונפשם. מתיאור ארוך ופואטי (וכאלה נמצאים גם ברומן הוטל מלטה), בסגנונה הייחודי של עדנה שמש, המשתרע על-פני כעמוד וחצי, אצטט רק את סופו:

"מתילדה התרוממה ממיטתה השקועה במים הצמיגים להגיע שוב, עוד פעם אחת, את ידה העכשווית, בידה האלוהית. וכשנוגעה אצבע באצבע התרגשה הצדפה ורחשה, מעלה קצף עכור על סביבותיה. לאט פערה את לועה, עד שנחשפו לנגד עיניה המשתאות של מתילדה יולנדה אין סוף מדוריה המתנחשלים במים ומעמקיה המבעיתים, השחורים מִשְּׁ-" (עמ' 160).

המילה שנקטעה ממחישה את הצהרתה החוזרת ונשנית של מתילדה יולנדה אל עלמא בדבר החיים שמפסיקים תמיד באמצע הסיפור. מאידך-גיסא, הקצף העכור שמעלה הצדפה, גלגולה של מתילדה המתה, מזכיר את הריר של עלמא המתעוררת משנתה, בתחילת הרומן (עלמא התעוררה, מתילדה שקעה בשינה ממנה לא מתעוררים עוד), כמו גם את ריר מותו של מורקה החתול. כל היצורים כולם מאוחדים במותם העתידי, המסומן על-ידי אותו ריר שקוף או כהה. אך בני-האדם לא הסיקו עדיין את המסקנות המתבקשות ולא פתחו את סוגרי לבם. זהו אחד ממסריו של הספר, היוצא וצועק נגד אדישות, אטימות והסתגרות.

כנס נציגות ארצות הים התיכון במרסיי

החלק השלישי של הרומן, הים ביני ובינךְ, מתאר את נסיעתה של עלמא לכנס של נשות ספרות מארצות הים התיכון במנזר במרסיי. עוד במטוס היא פוגשת באישה ערביה עצמאית ותוססת, מכפר בגליל, רווקה הנושקת ל-40, וָּפָאא חכים, המגדירה את עצמה "ערביה-מוסלמית-פלשתינית-ישראלית".

על-רקע תיאורי מרסיי הצבעונית, יתפתחו יחסיהן של שתי הישראליות אל מבוי סתום. מטפורה נוספת למצב הפוליטי? עדנה שמש מאמינה, על-אף הכל, בהפוך על הפוך, שהסכסוך פתיר, וזהו עוד מסר ממסרי הספר. עוד מהמטוס קיים מין מתח סמוי על שליטה בטריטוריות: ניכוס מקום ישיבה במרחב המוגבל בשמיים שממשיך גם לחדר הצר שהוקצה לשתיהן במנזר. עלמא חוששת שהנוסעת החדשה, רחבת הגוף, תפריע לה להתרווח במושבה במטוס ותגזול ממנה את נוחיות הטיסה. ובחדר במנזר, שנועד לשתיים, היא נהנית בתחילה, לפני בואה של ופאא, משליטה מוחלטת בטריטוריה הקטנה שלה, מפרטיות נוחה ומשקט מרגיע.

הכנס במרסיי מיועד לנשות ספרות מארצות הים התיכון. והים שמפריד בין עלמא לבתה רננה מפריד, מסיבות אחרות, גם בינה לבין ופאא, שפירוש שמה הוא "נאמנות". נאמנות למי ולמה. כל אחת מהנשים סוחבת אתה משקעים ומטענים, פרטיים ולאומיים, ועל אף אווירת האחווה הנשית, על-אף הידידות בין עלמא וופאא שנדמה שתופסת תאוצה, גלי הים מתגבהים.

סכסוך אינסופי

החלק הרביעי והאחרון, הים אותו הים, מדבר בגבר האחר בחייה של עלמא, אלי. כמו תמיר, גם הוא הדביק לעצמו שם בדוי, כדי לנסות ולהשתחרר מסורגי שמו האמתי.

כמו לעלמא, גם אליו צמודה חיית מחמד, אך פחות בנלית, איגואנה. ועל פרשת האהבים הלא שגרתית בין אלי לעלמא, קראו בעצמכם. כיצד תיגמר? האם ידמה גורלו של אלי לגורל האיגואנה, אשפית הסוואה, הסגורה בכלוב שממנו היא מגיחה לעיתים? האם לא משקפים חייה של האיגואנה את חייו של אלי? האם לא מהווים בעלי החיים בספר תמונת ראי של גיבוריו?

קצוותיו הפרומים של הרומן מזמינים את הקוראים לפרוץ את מסגרת עינם המצומצמת ולהביט במבט רחב ונדיב יותר על הסכסוך האינסופי, שמרעיל את חייהם ואת חיי שכניהם. הרומן מסתיים בלי "סוף טוב" או "סוף רע", בלי סוף בכלל, כמו במציאות הישראלית הנמשכת של סכסוך בלתי פתור, המשפיע על כל מישורי החיים.

גיבוריו הראשיים של הרומן קוראים כולם ספרים, כותבים, מתבוננים, מתעדים, מנציחים, חלקם במעין כפייתיות. עלמא היא מרצה לספרות, כותבת מאמרים ומחקרים, צלמת חובבת. לעולם לא תצא בלי מצלמתה שאותה היא מכנה בכינוי חיבה - הקיקלופית. תמיר הוא עיתונאי חוקר. מתילדה יולנדה מזמינה מתנדבת כדי לספר לה בפרוטרוט את סיפור חייה, את גרסתה האישית, על כל פנים, שמתנגשת בגרסתו של בנה. וזה, מוריס, מקצועו הוא לחסל מזיקים שמאיימים להשמיד ספריות שלמות בחורים שהם מחוררים בדפים. אלי קורא שירים בהתלהבות. ואיילת, אמו של תמיר, היא, כאמור, חוקרת מגדר.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן רצוף אירועים טרגיים, אך מתובל בהומור ואהבת חיים בריאה, על אנשים הכלואים בסורגים, שחלק קטן מהם לא יוכל לצאת לחרות וחלק גדול יותר מנסה לשבור את הקונכייה, לפרוץ את גבולות המטוס, המנזר, המבוך, המבוי, ולהמריא. לעשות חיים, במובן המקובל ובמובן המילולי. ספר מעורר מחשבות, מעשיר, מומלץ מאוד.

קישור לטעימה מהרומן באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד

קישור לראיון עם עדנה שמש בתוכנית הרדיו של זוהר נוי, "סופרים, ספרים ומה שביניהם", ברדיו קס"ם, 106 אפאם, 28/03/2018

[צילום: יח"צ]
עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
תאריך:  22/04/2018   |   עודכן:  22/04/2018
אורנה ליברמן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ד"ר יוסף להרס, רופא יהודי יליד גרמניה, עלה ארצה בשנת 1933 והתיישב בחיפה. לאחר כשלוש שנים, שבמהלכן אף למד מעט ערבית, החליט לעבור לבית שאן ולשמש בה כרופא: הן עבור היהודים המעטים שעדיין נותרו בעיר, והן עבור התושבים הערביים המקומיים. ואכן, בתוך חודשים אחדים התחבב להרס על כלל תושבי העיר, ורבים מהם הגיעו למרפאה שפתח בביתו, וזכו בה לטיפול במחיר נמוך - לעיתים אף בחינם. במקביל סייר להרס בכפרים הבדווים הסובבים את העיר, ולמד להכיר מקרוב את יושביהם ומנהיגיהם.
22/04/2018  |  ד"ר ראובן גפני  |   כתבות
יום ההולדת של המדינה הוא זמן מתאים לחשבון נפש, אבל מחגיגות ה-70 נפקד מקומם של ערכים. למה בכלל אנחנו במדינה הזאת? מה חשיבותה של אמירת האמת? מה משמעותו של שלטון החוק? וכיצד כולנו יכולים לגמול חסדים?
20/04/2018  |  איתמר לוין  |   כתבות
669. "כל ישראל ערבים זה בזה" בביטויו המעשי ביותר. חיילים שיוצאים לכל מקום - בישראל ומחוצה לה - כדי לחלץ אזרחים חסרי אחריות וקורבנות של אסונות טבע.
19/04/2018  |  איתמר לוין  |   כתבות
"הכל אודות אמא" על-פי סרט המופת של היוצר הספרדי פדרו אלמודובר, שזכה באוסקר ובגלובוס הזהב, העולה בבית צבי ברמת גן, היא הצגה מרשימה, סוחפת ומעניינת.
18/04/2018  |  חיים נוי  |   כתבות
לא מכבר מלאו 70 שנה, לרצח שתי בנות קיבוץ גבת, חיילות "גולני" זיוה נתן ורותי רבינוב, בתו של המשורר יהושע רבינוב השתיים נורו למוות על-ידי אנשי כנופיה ערבית, בעת שנסעו ברכב משא בכביש עפולה טבריה ליד קיבוץ דברת נוסע נוסף ברכב נהרג אף הוא בעקבות הרצח בוצעה נקמה בפורעים
18/04/2018  |  אלי אלון  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אלי אלון
אלי אלון
נזילה ברפת מזרע    פרה מפרישה צואה ושתן בכמות גבוהה פי 40 משל בני-אדם, ורפת בגודל בינוני יוצרת זיהום בכמות גדולה מאוד    הריכוזים העצומים של השפכים הללו לעתים קרובות מגיעים למקורות ה...
דרור אידר
דרור אידר
גרורותיה של אירן מעסיקות אותנו, בעוד שהמשטר בטהרן מחכך ידיו בהנאה, כמעט ללא פגע, ועל הדרך ממשיך את תוכנית הגרעין בחסות המהומה
דוד חרמץ
דוד חרמץ
עדויות של אנשי הוראה, כמו גם הורים לתלמידים במערכת החינוך הממלכתית, מובילות למסקנה: הרוח הפרוגרסיבית העיפה את לימודי מורשת היהדות מתוך אוהלי הלימוד של התלמידים החילונים    אותה רוח ...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il