איזה נזק גרם גונן שגב לביטחון המדינה? בשל איסור הפרסום על פרטי כתב האישום נגדו, אי-אפשר לדעת. כך נותר השטח פנוי להשערות והערכות, ואולי גם לתוצרים של תדרוכים שקיבלו הכותבים השונים. חלקם הצביעו על הזמן הרב שחלף מאז ששימש שגב בתפקיד ממלכתי כלשהו ועל כך שאת השנים האחרונות הוא בילה בהברחת סמים, מאסר ופעילות באפריקה. חלקם אמרו, שיש מידע שאינו משתנה או שלפחות יכול לתת אינדיקציות לאורך זמן – כמו למשל מתקנים אסטרטגיים בתחומי האנרגיה והתשתיות.

מה שברור הוא, שעצם הצלחתם של שירותי המודיעין האירניים לגייס שר לשעבר – עבריין, תאב בצע ומנוול ככל שיהיה – היא הישג ראוי לציון. אולי אפילו ניתן לומר, שדווקא לכידתו של שגב מגדילה את ההישג האירני הזה, לפחות מבחינה תעמולתית. הכותרות באמצעי התקשורת בעולם דיברו על שר לשעבר שמואשם בריגול לטובת אירן; הקורא הזר אינו שם לב לפרטים כמו מתי שגב היה שר, מה היה מעמדו ומהי אישיותו. ערוץ אל-ג'זירה גם עשה את החיבור הדי-מתבקש בין הבגידה של שגב לבין הצלחתו של המוסד לגנוב את כל ארכיון הגרעין האירני.

הפיכתו של שגב למרגל אירני (לכאורה) מלמדת ששירותי הביון של מדינה זו עוקבים בצורה מקצועית אחרי המתרחש אצלנו, יודעים לזהות חוליות חלשות ומצליחים לגייס אותן. האם יש עוד כאלו? נקווה שלא. האם מותר לנו להיות שאננים? ודאי שלא. הפרשה הזאת מלמדת שיש לנו עסק עם אויב ברמה גבוהה.

שגב מואשם בסיוע לאויב במלחמתו בישראל – עבירה שהעונש המירבי עליה הוא מיתה. המובן המקובל של "סיוע לאויב" הוא ריגול – אבל הגיע הזמן להרחיב את המושג הזה ולהתאמו למציאות של 2018. שדה הקרב המודרני, אומרים לנו בכירי מערכת הביטחון ומערכת המשפט, מתחלק לשלושה: הקרב הפיזי, קרב הסייבר והקרב על התודעה. לפי זה, מי שמסייע לאויב גם בשתי הזירות החדשות, צריך להיחשב כבוגד בדיוק כמו מי שמסייע לו בזירה הוותיקה.

לגבי הסייבר קל להבין במה מדובר: נניח שייתפסו פצחנים שיפעלו בשירות אירן או שישראלי ימכור לסוריה תוכנת רוגלה; ברור שעליהם לעמוד לדין ולהישלח לכלא. ומה עם התודעה? טענתי בעבר, ואני שב וטוען כעת: גם כאן צריך לתפוס שיש בינינו כאלה שמסייעים לאויב. אני לא מדבר על מי שמוחה נגד פעילות צה"ל ומדיניות הממשלה, אלא על מי שהולך ומוציא את דיבתם רעה של המדינה וחייליה, בעיקר למוסדות וגורמים בחו"ל החפצים ברעתנו. המטרה של מי שעושה זאת איננה טוהר הנשק או טוהר המידות, אלא לפגוע ביכולתנו להגן על עצמנו, להתמודד עם הטרור ולהבטיח את בטחוננו.

נכון, מדובר בעבירה קשה להגדרה ויש להיזהר שלא להידרדר למדרון חלקלק של פגיעה בחופש הביטוי. אבל המחוקק והרשויות יודעים היטב להציב גבולות, למשל בין חיזור לבין הטרדה, בין ביקורת לבין לשון הרע, בין רצח לבין הריגה ועוד כהנה וכהנה. לא מדובר "רק" בשמם הטוב של המדינה וזרועות הביטחון שלה, אלא גם ובעיקר בסכנה של הליכים פליליים בינלאומיים, פגיעה בהרתעה ונזק לכלכלה. מי שמסייע לאויב במאמציו להשיג מטרות אלו – הוא בוגד.

בדיחה ישנה טענה, שלאירן לא יהיה נשק גרעיני משום שהפרסים קמצנים מכדי להעשיר אורניום. ובכן, הם בהחלט בדרך לגרעין. וזה אחרי שעירק הייתה בדרך לשם וסוריה הייתה בדרך לשם, ואלמלא מנחם בגין ואהוד אולמרט – שתיהן גם היו מגיעות ליעד. היום מצרים רוצה נשק גרעיני וסעודיה רוצה נשק גרעיני והמרוץ הזה רק יחמיר.

כל זה מלמד אותנו, שאסור לנו להסתכל על שכנינו כחבורה של פלאחים ובדואים נבערים מדעת, שיתרונם המרכזי עלינו הוא לכל היותר במספרם. רבות ממדינות המזרח התיכון צמצמו בצורה משמעותית את הפער האיכותי בינן לבינינו, ומצב זה עלול לאיים בצורה משמעותית על בטחונה ואפילו על קיומה של ישראל. שכנינו יודעים להפעיל מערכות נשק מתוחכמות, הם יודעים לאסוף מודיעין והם מכירים את נקודות התורפה שלנו.

מותר להניח שלמערכת הביטחון יש תשובות ראויות לאתגרים המיידיים הללו, אך בטווח הארוך התשובה שלנו חייבת להיות החזרת היתרון האיכותי לקדמותו. זה אומר, שצריך להשאיר בצה"ל ובכוחות הביטחון את המוחות הטובים ביותר – ולשלם להם כדי שיישארו. זה אומר, שהמדינה צריכה להשקיע בחינוך – הן בערכים והן במקצועות המדעיים. זה אומר, שהיעדים הלאומיים שלנו צריכים להיות מכווני פרס נובל ולא מכווני אירוויזיון ומונדיאל.

החמאס מצידו מפגין שוב ושוב את יכולתו לגרום נזק ניכר באמצעים פרימיטיביים, זולים וקשים להתמודדות. לסקאדים ופצצות המרגמה נוספו העפיפונים והבלונים, ודומה שלפחות כרגע – צה"ל די חסר אונים מולם. מדינות מגלות מזה עשרות שנים את חסרונות הגודל ומגבלות הכוח: הרבה יותר קל להתמודד עם טנקים מאשר עם פרטיזנים, האמריקנים הובסו בווייטנאם בידי איכרים, ולנו יש מענה לטילים אבל לא לעפיפונים.

הבעיה מחמירה לנוכח המגבלות החוקיות והמשפטיות הניצבות בפני מי שמבקש לסכל את הטרור המעופף. אי-אפשר לירות ללא אבחנה לעבר הכיוון הכללי ממנו משוגרים העפיפונים והבלונים, כי המשגרים יכולים להסתלק מיד והנפגעים היחידים יהיו אזרחים. נכון שהחוק הבינלאומי מתיר לפגוע באוכלוסייה אזרחית אם מחבלים מוצאים בתוכה מחסה, אבל צריך מידתיות – ולחסל בית שלם בגלל נער אחד ששלח עפיפון, זה עלול להיות יותר מדי בקני מידה משפטיים, מדיניים ותקשורתיים.

אני משער שתוך זמן כלשהו יימצא מענה גם לבעיה הזאת. ואז החמאס ימצא את הנשק הפרימיטיבי הבא, וחוזר חלילה. אבל מאחר שמדובר בארגון שמטרתו היא להשמיד את מדינת ישראל, אנחנו חייבים להצטייד בכל הסבלנות ואורך הרוח הדרושים. עם ארגון כזה לא מדברים; בארגון כזה יורים.

ובכל זאת, להותיר את המצב הנוכחי מול הפלשתינים כמות שהוא – זה לא יעבוד, ודאי לא לטווח ארוך. וכאן בנימין נתניהו עושה טעות ענקית. דונלד טראמפ וממשלו הם הידידותיים ביותר לישראל מזה שנים רבות (נכון לעכשיו; אצל טראמפ אי-אפשר לדעת מה יהיה מחר בבוקר). מבחינת נתניהו, שאוהב לדחות החלטות, זה נהדר: לא צריך לעשות כלום, כי איש אינו לוחץ עליו – לפחות עד שטראמפ יציג את תוכנית השלום שלו. אך כאמור זוהי טעות עצומה.

נתניהו היה חייב לנצל את האקלים הנוח בוושינגטון ואת הצרות בהן שקועה אירופה, כדי להציג תוכנית משלו – אפילו חלקית. די ברור שבעתיד הנראה לעין לא ניתן להגיע להסדר של קבע עם הפלשתינים. כל מה שיציעו להם לא יספק אותם, הרשות היא גוף מושחת ובלתי יציב, והסכנות לבטחונה של ישראל הן אמיתיות ומיידיות. אבל צריך לנהל את הסכסוך, ליצור פתרון זמני כלשהו – גם בשביל שיהיה שקט יחסי בטווח הקצר, וגם כדי שאולי הוא יהווה בסיס להסכם בטווח הארוך.

הדרך הנכונה היא הכלכלה: להגיע למצב בו לשני הצדדים יהיה כדאי לשמור על יחסי שכנות סבירים. מפעלי תעשיה בהם יהיה כדאי לישראלים להעסיק ולפלשתינים לעבוד. שיווק של אתרי תיירות משני צידי הקו הירוק. השתתפות משותפת בירידים בעולם. קיום שווקים מסודרים של מוצרים אצלנו ואצלם. יש המון אפשרויות, אותן ניתן לקדם תוך התחשבות בצורכי הביטחון. צעדים קטנים ובוני אמון, שגם יסירו מחיצות וילמדו שבשני העמים יש בני אדם שבסך-הכל רוצים לחיות בשלווה.

כן, גם אלו אויבים שלנו. יהודים שמבצעים פיגועי טרור מסוכנים למדינה, לא רק לקורבנותיהם. הם חותרים תחת יסודות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והם עושים זאת מתוך אידיאולוגיה קנאית ורצחנית המקבילה לזו של אויבינו המרים ביותר. לכן, חובה לעקור אותם מן השורש ולהשליך אותם לכלא לשנים ארוכות – והשב"כ צריך להפעיל מולם את אותם אמצעים בהם הוא משתמש נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

לצד זאת, יש שתי נקודות להן לא מצאתי מענה בהחלטתו השבוע של בית המשפט המחוזי מרכז, לפסול חלקית את הודאותיהם של נאשמי הרצח בדומא. האחת: השופטים קבעו שהיה מקום להפעיל "אמצעים מיוחדים" על השניים משום שהיה חשש אמיתי שהם חלק מהתארגנות שעומדת לבצע פשעים נוספים. אבל מדוע בכלל השתמשו חוקרי השב"כ באמצעים אלו כדי להוציא מהם הודאות בנוגע לרצח בדומא (ההודאות שנפסלו)? במילים אחרות: האמצעים המיוחדים הם צופי פני עתיד, אבל פה הם היו צופי פני עבר.

השנייה: השופטים קבעו שניתן לנתק בין "חקירות הצורך" לבין חקירות עוקבות שבאו אחריהן. הם צפו בתיעוד של אותן חקירות וקבעו, כי למעט אלו שהיו ממש צמודות להפעלת האמצעים המיוחדים – הנאשמים מסרו בהן הודאות מרצונם החופשי. כאן יש שאלה של היגיון: האם חשוד שספג מכות וקללות אינו מאבד את רצונו החופשי? האם אין הוא חושש שיחטוף עוד סיבוב אם לא יאמר לחוקריו את מה שהם רוצים לשמוע? בית המשפט לא נתן לכך מענה עקרוני, שבהחלט היה ראוי לתת.