1. העונש המירבי על גרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר. העונש המירבי על גרימת חבלה ברשלנות הוא שנת מאסר. אורן ורשבסקי ויצחק צוקר הורשעו בגרימת מוות ובשתי עבירות של גרימת חבלה. זה אומר שהעונש המירבי של כל אחד מהם היה חמש שנות מאסר. אפילו אם נתייחס לעבודות שירות ולשל"צ כאל מאסר - וזה ממש לא - הרי שעונשו של צוקר הוא 7% מהעונש המירבי, וזה של ורשבסקי הוא פחות מ-1% מהעונש המירבי.

2. גזר הדין של השופט אוהד גורדון (יום ג', 26.6.18) אינו רק מקומם ומרתיח את הדם - בזה נעסוק מיד - אלא מפליג למחוזות האבסורד. הוא חייב את ורשבסקי לפצות כל אחד מן הנפגעים ב-5,000 שקל, ואת צוקר - ב-1,500 שקל. הפיצוי המירבי הקבוע בחוק הוא 260,000 שקל לכל מקרה. ורשבסקי ישלם 2% ממנו, צוקר ישלם 0.6% ממנו. כבר היה עדיף לא לקבוע פיצוי בכלל. זהו לעג לרש שאין כמותו.

3. נעבור לליבת גזר הדין. גורדון מרחיב את הדיבור על חייהם המרוסקים של ורשבסקי וצוקר. נניח בצד את העובדה שאת כל הפרטים המבססים זאת לגבי ורשבסקי, הוא אסר לפרסם מנימוקים של צנעת הפרט; גם זה מגוחך בהתחשב בנסיבות, אבל נעזוב את זה. ומה הם חייה המרוסקים של משפחת בצלאלי? ומה עם גופם המרוסק של הגר זוהר ושי כריכלי? ומה עם הערך המרוסק של קדושת חיי אדם? גורדון קובע, ששיקולי הגמול וההרתעה נדחים מפני הנסיבות האישיות של הנאשמים - ובכך מלמד שמשהו מרוסק בסולם הערכים שלו.

4. חלק משמעותי מההתדרדרות של ורשבסקי וצוקר נובע מכך שחלפו שש שנים מאז האסון. סליחה, אבל מי בדיוק אחראי לכך? מדוע גזר הדין ניתן זמן כה רב אחרי האירוע? מדובר בנאשמים שניהלו את משפטם עד תום ובסוגיות מורכבות שהביאו את גורדון לכתוב פסק דין בן מאות עמודים. אחרי זה לבוא ולומר שחלף זמן רב ושהם משלמים מחיר כבד - זה אפילו לא מצחיק.

5. משהו על המחיר הכבד ששילמו ורשבסקי וצוקר. אין ספק שזה נכון. אבל באשמת מי הם שילמו אותו? מי התרשל? מי גרם למוות ברשלנות? מי גרם לחבלות ברשלנות? מי סירב ליטול אחריות? גורדון מאמץ את הנרטיב הזה ללא הסתייגות ונותן לו מקום מרכזי בשיקולי העונש. ממש, אבל ממש, המקרה של רוצח הוריו שביקש רחמים בגלל שהוא יתום.

6. עוד באותו נושא. נניח שהמצב הנפשי של ורשבסקי ושל צוקר הוא חמור. בתי המשפט שולחים לכלא לתקופות ממושכות אנשים בעלי בעיות בריאותיות קשות, בנימוק הנכון ששירות בתי הסוהר יכול לטפל בהם. גורדון הלך בכיוון ההפוך לחלוטין: פטור כמעט מוחלט. בית המשפט העליון קבע שניתן לחרוג מן המתחם כאשר קיימת סכנת חיים; גורדון לא קבע שקיימת כזאת.

7. במקביל לפרסום גזר הדין בנושא אסון הר הרצל, פורסם שהזמר קובי פרץ יקבל שחרור מוקדם. עבריין המס הזה נדון ל-18 חודשי מאסר וירצה עשרה חודשים. משהו מעוות מאוד מתרחש בחברה הישראלית, כאשר הענישה על עבירות כלכליות חמורה בהרבה מאשר על פגיעה בחיי אדם. זו לא הפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה, שפסיקות בתי המשפט מלמדות על סדר עדיפות הפוך לחלוטין. הנה עוד סיבה לאובדן הגובר של האמון בבתי המשפט. ואגב: אותו גורדון עצמו הטיל שלשום עונשים חמורים יותר על מפברקי ה"חטיפה".

8. השורה התחתונה: המדינה חייבת לערער על גזרי הדין הללו, ובית המשפט המחוזי חייב להתערב. כל מצב אחר מעביר מסר ברור: חיי אדם הופכים להיות זולים, זולים מאוד.