ההיסטוריה של שרונה

"שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה התמקמו משרדי הממשלה במבנים הריקים במושבה שרונה בתל אביב, לצידם של משרדי ארגון 'ההגנה'. חשוב היה לבן גוריון לממש מיידית את רעיון המדינה היהודית בהפעלת ה"מכשיר" החשוב ביותר של 'מדינה' - משרדי ממשלה מתפקדים. ולמה בתל אביב ולא בבירת המדינה החדשה? ירושלים עדיין נצורה. דרך בורמה תיפתח לתנועה רק חודש אחר-כך.

"שבועיים לאחר מכן העביר ראש הממשלה, בן-גוריון, מזכר פנימי קצר למשרדי הממשלה. בשפה התקצירית הבן-גוריונית נכתב שם: "מקום מושב הממשלה נקרא מכאן ואילך בשם "הקריה". השם סרונה נמחק. שינוי השם לא צריך להופיע בעיתונות אבל יש לנהוג בו הלכה למעשה".

את הגילוי המעניין הזה שמעתי בראשיתו של סיור בשרונה המחודשת, מפיה של ההיסטוריונית ומדריכת התיירים במקום טובי גולן, שגוללה בפני קבוצת מטיילים את סיפוריה של המושבה הטמפלרית שרונה. היא התמקדה, בין היתר, בסיבות להוראת בן-גוריון, מדוע היא קבילה, האם נמחקה כל ההיסטוריה של שרונה מעל דפי ההיסטוריה הציונית בגללה, והאם מחיקה זו מוצדקת.

טובי גולן מסתמכת על מחקרו של ההיסטוריון ד"ר ניר מן. לדבריה, זו הייתה הוראה חד-משמעית של בן-גוריון. זה לא היה רעיון של שום חייל תימהוני ואף לא של מפקד 'מחנה ההגנה' בשרונה.

מבט מעמיק

"עד למתן ההוראה, ומזה 77 שנים, נקרא המקום 'שרונה', בדיוק בשם שנתנו מייסדיה של המושבה החקלאית - הטמפלרים הגרמנים - בשנת 1871. הם קראו למקום על שם האזור הגאוגרפי שבדרומו התיישבו - השרון. המתיישבים הנועזים האלה, נוצרים אדוקים, הכירו את השם מהתנ"ך המתורגם לגרמנית שממנו קראו. תרגום זה לגרמנית בוצע על-ידי מרטין לותר במאה ה-16, ושם עקב טעות בתעתיק, 'שרון' נהייה ל-Saron. לטמפלרים היה ברור שזהו השם הנכון".

טובי גולן מציינת, כי מבט מעמיק אל מהותה של ההוראה והשם שנתן בן-גוריון מגלה שזה היה מעשה חתרני. בן-גוריון אהב מאוד את התנ"ך, למד אותו וידע אותו לפני ולפנים. הוא נתן שם למתחם הממשלתי הראשון של המדינה החדשה - "הקריה". קריה היא "עיר" בכל השפות השמיות. בתנ"ך 'קריה' בה' הידיעה, וגם "קריה נאמנה" (ישעיהו, א, כא, כו) הוא שם המיוחד לעיר הקודש של העם היהודי - לירושלים, ולא לשום עיר אחרת. והנה, באבחת מקשי מכונת הכתיבה, ניכס בן-גוריון את שמה של עיר הקודש והעביר אותו אל העיר החילונית ביותר בארץ.

"לא נראה שבן-גוריון חשב על העתקת הקדושה המשוקעת בירושלים מזה 3,000 שנה. הוא כן חשב על הכתרת המקום שבו התמקם הלב הפועם של המדינה החדשה בשם המעיד על חשיבותו. ובאותה ימים ראשונים, חגיגיים ומקודשים בעיני כל העם היהודי בעולם המקום הזה היה חשוב יותר מאשר ירושלים. בדיקה ראשונית מראה שאף גורם לא השמיע קול. משק כנפי ההיסטוריה והקמת המדינה היו חשובים יותר.

"הוראתו של בן-גוריון על מחיקת השם סרונה", מוסיפה טובי, "נבעה כנראה מכך, כי בבית העם החדש והיפה (שמשרתי הקריה הכירוהו כ'חדר אוכל קצינים') חגגו בכל שנה, החל משנת 1923, יומולדת להיטלר. מעל דלתו התנוסס הדגל הנאצי, מאז ינואר 1933 ובמשך 8 שנים. בכל אחת ממושבות הטמפלרים בארץ ישראל היה סניף של המפלגה הנאצית, כמו גם "קן" של תנועת הנוער ההיטלריאנית. וגם בשרונה. כאן, על 'דרך הים' (רח' קפלן דהיום) נערכו המצעדים הפאשיסטיים של בני הנוער הלבושים בחום. "למזלנו" הגיע הצבא הגרמני בפיקודו של רומל לפאתי מערב של הנילוס, ושלטון המנדט הבריטי בארץ ביקש להרחיק את מי שיכולים להוות 'גייס חמישי'. בשנת 1941 גורשו רובם המכריע מהארץ והועברו לגרמניה (במסגרת 'הסכם החליפין' שיזמה הסוכנות היהודית) ולאוסטרליה, שהייתה אז מושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

מבצע אטלס

"וכך, הקהילה שהגיעה לארץ ישראל מסיבות רוחניות-משיחיות, שינתה את פניה לאחר שניים או שלושה דורות ואנשיה היו ללאומנים גרמנים. ככאלה, הם שלחו את הגברים הצעירים להתגייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה. כולם היו חיילים נאמנים בצבא הנאצי; הם התנדבו לעסוק בכל הקשור למלחמה של גרמניה בבריטים וביהודים בארץ ישראל, שהרי הכירו את הארץ ושלטו בעברית וגם בערבית. דוגמאות: 'מבצע אטלס', שבמסגרתו הוצנחו חיילים טמפלרים וגם ערבים בארץ, ומטרתם להרעיל את בארות מרכז הארץ, או שרותו של בן משפחת אברלה משרונה כמפקד יעיל ומוערך של מחנה השמדה בפולין הכבושה.

"האם צריך להסביר למה "למחוק"? מהרגע שנודע גורלם של יהודי אירופה מידי הצורר הנאצי, לא הייתה שום סיבה לשמור על השם של מושבת הפתנים שבלב הישוב העברי. צריך היה למחוק אותו לדראון עולם. ולשמוח שעל חורבותיה מתקיימים יהודים במדינתם - שם יושבים צבא וממשלה. כן, זו הייתה סיבה אידיאולוגית ורגשית.

טובי גולן טוענת עוד, שהייתה גם סיבה פרקטית. לדבריה, מהרגע שגורשו הטמפלרים משרונה והמושבה התרוקנה, לטשו עיריית תל אביב והקק"ל עין אל אדמות המושבה. לא רק אלה שעליהם ישבו בתי המושבה, אלא גם אל אלפי הדונמים של השדות החקלאיים שהשתרעו מהמוסררה, הוא האיילון, ומזרחה (עד כביש מס. 4 דהיום) והיו בבעלות הטמפלרים בשרונה. סיפור רכישת האדמות הוא סיפור מתח בלשי, המלווה בקשיים מרובים שהערים שלטון המנדט, וראוי להתעמק בו. סוף הסיפור שהקק"ל רכשה את האדמות, שחולקו בין תל אביב, רמת-גן, גבעתיים ובני ברק. ולענייננו, הנה הסיבה הפרקטית למחיקת השם; אין שום סיבה להחזיק בשם שנתנו הבעלים הקודמים לאזור שנקנה בדין על-ידי מוסדות הישוב העברי.

טובי גולן קובעת כי לטמפלרים חלק חשוב ביותר בהתפתחותה הפיזית של הארץ ברבע האחרון של המאה ה-19, בהוותם בסיס משמעותי להתיישבות בני העלייה הראשונה החל משנות ה-80 של המאה ה-19, בהתוויית דמותה של העיר תל אביב ובתרומה להתפתחותה, ובעיקר בהיות כל המושבות הטמפלריות "מודל חיקוי" עבור אנשי הארץ הזו, יהודים וערבים, כאחד.

אין בצדקה

היא מדגישה, כי הטמפלרים הביאו את המודרניות לארץ ישראל, שהייתה מחוז נידח וזנוח באימפריה העות'מאנית, רצוף ביצות, בעל אוכלוסייה דלילה, עניה ומפגרת. מהעולה מספרי הלימוד, הרי 'הגננים' של הברון רוטשילד הם שהביאו את החקלאות המודרנית לארץ בשנות ה-80 של המאה ה-19, והנה מתגלה שיותר מעשור קודם כבר התקיימה כאן חקלאות מודרנית: הם הביאו את מחרשת המתכת הכבדה והיעילה, השקיה בצינורות, את ענף הדבוראות (להאבקה והגדלת היבולים). הם הקימו כאן מחלבות מודרניות ליצור תעשייתי של מוצרי חלב, והם הביאו לארץ את ענף הכרמים לייצור יין, עוד קודם לגנני רוטשילד. הם הביאו את מנועי הדיזל הראשונים, ואפילו הטרקטור הראשון הובא לארץ על ידם. במשקי הטמפלרים למדו בני עליה ראשונה - סוחרים קטנים שלא החזיקו אף פעם מחרשה ולא ידעו לחלוב - את העבודה החקלאית. בהם נעזרו בבניית בתים מודרניים. האדריכל תיאודור זנדל, היה מעורב בבניית היקבים שיזמו גנני הנדיב הידוע. המהנדס וילנד הקים ביפו את מפעל מוצרי הבנייה המודרני, שייצר מוצרים ברמה גבוהה. ועוד ועוד".

מסתבר, כי חשיבותם של הטמפלרים בהיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, נעלמה הן מספרי הלימוד של התלמידים בבתי הספר בישראל והן מתודעת הציבור. "גם אם יש הצדקה למחיקת השם 'סרונה', אומרת טובי, "אין שום הצדקה למחיקת בני הכת הטמפלרית שהתיישבו כאן, והתעלמות מופגנת מתרומתם להיסטוריה של הארץ הזו ושל הציונות במשך יותר מ-60 שנה".

בסיומה של ההדרכה, בינות לבתים המשוחזרים במתחם זה, היא מצטטת מדבריו של יואל מוישה סולומון, שפורסמו בעיתונו 'יהודה וירושלם' בשנת 1877 (וזו העברית החיננית של פעם): "שמנו ליבנו גם על הקאלאניאות (מושבות) אשר ייסדו זה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמנו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופה, ברחובות רחבות ובניינים מפוארים, עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה באחת מערי אירופה הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער ויגון, עונג ונחת יחד".

"אכן", מסכמת ההיסטוריונית ומדריכת הטיולים, "המושבות הטמפלריות היו מודל חיקוי. יואל מוישה סולומון 'הרים את הכפפה' ושנה לאחר פרסום הדברים יצא "בבוקר לח בשנת תרל"ח" עם ארבעת הרוכבים מיפו - להקים את פתח תקוה (בפאזה הראשונה שלה)".