יחסי הציבור חשובים מאוד למפכ"ל רוני אלשיך. כמי שבילה עשרות שנים בשב"כ, נדמה לפעמים שהוא משתכר מן האפשרות להיחשף ולדבר ללא הגבלה. אלשיך הגדיל את חטיבת הדוברות במשטרה לכ-80 קצינים ושוטרים, ובנוסף לכך שכר את יועץ התקשורת ליאור חורב (התקשרות ללא מכרז, הנמשכת עם משרדו של חורב למרות שהוא עצמו התבטא בנושאים פוליטיים והפר את החוזה עימו).

הווטסאפ של דוברות המשטרה מפציץ ללא הרף בהודעות על הצלחותיהם המרשימות של כחולי המדים, תמיד בליווי העצמות: "חקירה מאומצת", "להגיע לחקר האמת בזמן הקצר ביותר והמהיר ביותר" [כך!], "פעולות חקירה רבות, מקצועיות וטכנולוגיות", "פעילות נחושה", "חקירה אינטנסיבית" - וזה רק מדגם קטן מהשעות האחרונות (יום ג', 7.8.18).

כעת מתברר, למקרא שנתון המשטרה, ששיקולים של יחסי ציבור משפיעים גם על עבודתה היום-יומית. את השנתון הזה, שעלה לאתר המשטרה לפני השבועיים, הדוברות לא קידמה ולמיטב הזיכרון אפילו לא הפנתה אליו. העיון בו הבהיר מדוע: כל עבירות הפשיעה הקשה עלו בשנה שעברה, והירידה הקלה בפשיעה הכוללת הושגה בזכות ירידה בעבירות הרכוש; המשטרה ממשיכה לעצור למעלה מ-60,000 איש בשנה; ורק 14% מהתיקים שלה מבשילים לכתבי אישום. ממש לא מתיישב עם "חקירות מאומצות ומקצועיות" ובוודאי לא עם שאיפתו של אלשיך לקבל שנת כהונה רביעית.

בחלק הכמעט-אחרון של השנתון מופיעים ממצאי סקר דעת קהל שערכה המשטרה. הוא מצביע על אמון של 52% בה - בדיוק כמו בשנה שעברה. זהו שיעור ממש לא מרשים: רק מחצית מהציבור סומך על המשטרה. חוץ מזה, המספר הזה כנראה גבוה ונובע מכך שהסקר נערך עבור המשטרה. ככלות הכל, כאשר הגורם הנבדק הוא ששואל אותנו, יש לנו נטייה טבעית להיות קצת יותר נחמדים אליו מאשר כאשר השואל הוא גורם אוביקטיבי.

איך אני יודע? לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה. במדד הדמוקרטיה שפורסם בדצמבר שעבר, קיבלה המשטרה את אמונם של 42% מהיהודים ושל 29% בלבד מהערבים; נתוני המשטרה עצמה מדברים על 54% בקרב היהודים ו-43% בקרב הערבים. בפער משמעותי שכזה, אני סבור כאמור שיש לקבל את הנתונים של הסקר האוביקטיבי.

באותו סקר של המכון לדמוקרטיה, הדירוג של המשטרה היה במקום די-רע באמצע. צה"ל קיבל 88% אצל היהודים ו-41% אצל הערבים; בית המשפט העליון קיבל 57% ו-54% בהתאמה; והיועץ המשפטי לממשלה - 44% ו-31%. כלומר: המשטרה השתרכה מאחורי הגופים שאליהם יש להשוות אותה. יתרה מזאת: נתוני המכון הצביעו על ירידה מתמשכת באמון במשטרה. בשנת 2003 היא נהנתה מאמונם של 68% מהיהודים ו-58% מהערבים; הירידה נמשכת ברציפות מאז 2013 אצל היהודים ומאז 2014 אצל הערבים.

הנה עוד כמה נתונים מאירי עיניים מהסקר של המשטרה עצמה, ושוב - אפשר לצאת מתוך הנחה שהם מוטים כלפי מעלה. שביעות הרצון מעבודתה עומדת על 54% בלבד (56% בקרב היהודים, 43% בקרב הערבים). רק 47% מרוצים מהיקף הנוכחות המשטרתית באזור מגוריהם, ורק 53% מתפקודה באותו אזור (ירידה של 1% ו-2% בהתאמה לעומת 2016). וסטירת הלחי העזה ביותר: 71% חשים ביטחון אישי באזור מגוריהם - אבל רק 46% אומרים שמהמשטרה תורמת להרגשה הזאת. האמת, זה די סביר: אם אין שוטרים ברחובות - הם לא יכולים לתרום לתחושת הביטחון.

ומכאן - לנקודה בה פתחנו: הפופוליזם של עבודת המשטרה. עורכי הסקר ביקשו לשמוע מהנשאלים מהן "העבירות המטרידות אותם באזור מגוריהם". 26% ציינו את נושא התנועה, ו-21% - עבירות רכוש. והנה, ממש באורח פלא, אלו שני התחומים בהם המשטרה התמקדה או הגיעה להישגים בשנה שעברה. למעלה מ-1.2 מיליון דוחות תנועה נרשמו (אם כי מספר התאונות עלה), ונרשמה ירידה חדה של 8.2% בעבירות רכוש, המהוות שליש מכלל התיקים שפותחת המשטרה. לעומת זאת, רק 17% ציינו את עבירות האלימות כחשובות מבחינתן - ובכל העבירות הללו נרשמה בשנה שעברה עלייה.

מקרה? ממש לא. תראו מה כותבת המשטרה, שחור על גבי לבן: "נדגמי הסקר התבקשו לתעדף את העבירות המטרידות אותם באזור מגוריהם, על-מנת שתעדוף זה ישמש את מפקדי השטח הטריטוריאליים בבנייתם את תוכניות העבודה שלהם לשנת העבודה 2018". כך, מילה במילה. המשטרה תתן עדיפות לעבירות שמפריעות לציבור הנקודתי, לאו-דווקא לאלו שמבחינה מקצועית ורוחבית הן החשובות ביותר.

אפשר בהחלט להעתיק את הרעיון הזה לעוד שירותים ממשלתיים. בתי החולים יכולים לברר מה הכי מפריע, ומן הסתם הדבר יוביל לפתיחת מחלקות ענק לטיפול בשפעת. שאלה דומה של בתי הספר יכולה לחסל את לימודי המתמטיקה ולהכפיל פי עשרה את מספר הטיולים. העיריות ימצאו שצריך לבטל את המדרכות לטובת חניית מכוניות. מה יש? למה רק שיטור כבקשתך?