שירה בפרוזה

דגשים צורניים ותכניים לספרה של כרמית רינצלר "חולות הקרב בתהום הנפש"
כתב: חגי קמרט

הקדמה

כרמית כאבן שואבת מושכת את הקורא אל נפשה כבר מהעמודים הראשונים של הספר. הקורא מתרשם מכתיבה מושקעת מוקפדת ויפה כאשר המילים מדברות שירה. לא סתם שירה אלא שירת הנפש הכואבת המתייסרת הלא שוכחת.

קיים ז'אנר בשם שירה בפרוזה. למשל, הספר של שארל בודלר פואמות קטנות בפרוזה או הספר "כאשר אני לבדי" של טורגניב שהוא שירה בפרוזה. כך גם כרמית. אי-אפשר שלא לגלות את המשוררת שמאחורי הפרוזה, שכן קטעים לא קטנים מספרה הם שירה בפרוזה או משפטים פרוזאיים המדברים שירה. צורת הכתיבה הזאת של כרמית מעלה את המשוררת והסופרת שבה כאחד, והמיזוג הזה יוצר בפני הקורא עולם קסום, לפעמים מציאות שכמוה כאגדה הפורצת ממעיינות הנפש בבכי, לפעמים בצחוק קל, אהבת אמת בלתי מתפשרת, ולא מעט דמיו (סיפורו של אוריאל למשל) המושך את הקורא לעולם קסום אגדי משהו הצומח על ברכי המציאות החלומית לכאורה אך בעצם קשה למדי.

בחינה תוכנית וצורנית של הספר

חולות הקרב בתהום הנפש מה הוא? יש סמליות בשם הספר; חולות, תרתי משמע: גם חולות מלשון מחלה וגם חולות מלשון חול, עפר. מחלה, שהרי כל מלחמה היא רעה חולה. וחול המשמש גם כקרקע הלחימה וגם מאפיין את הלוחם המאובק באבק הדרכים הדבק לזיעת הלוחם. החול הוא גם סמל לאותם מכאובים שנגעו עמוק בנפשה של הדוברת בספר.

תהום, תרתי משמע: גם תהום או תחתית השפל האנושית שהיא המלחמה הרעה, וגם זעקת הלב מתהום נשיות הנשמה של הלוחם ושל מי שנשאר אחריו. כרמית עצמה מתייחסת לכך בעמוד 224 ומדברת על תהום הנפש שהולכת ונפערת עם הזמן וחולות קרב נודדים בה, היינו גם לה יש את חולות הקרב המובלים ונודדים בה...

הספר בנוי בצורה של חליפת מכתבים. יש בו פרק של התכתבות בין הדוברת לחיל שבצבא. יש חלק המדבר על פילוסופיה, חלק המדבר על הצבא, על אומנות, כולל שירה, ציור וספרות.
מעבר לראיית מלחמת יום הכיפורים בראייה אחרת מהרגיל, היינו מזווית אישית של הדוברת בסיפור מול החייל שנעקד, ישנה השלכה וראיה די פסימית במקרו של הבעיה; משברים רוחניים, המלווים בריקנות לתכנים ולערכים שהיו לב התרבות הישראלית ואושיות האומה. משגים, טעויות ואי שימת לב מרבית לעקרונות ולקווי הנחייה בקרב. את קריסת הערכים, התבוננות אל משמעות והשלכות הריק שנוצר מביעה כרמית דרך סיפור העלילה הנרקמת בינה לבין החייל הבודד הנמען של המכתבים, שאפשר שכל שקרה אותו במלחמה לא היה קורה אלו לא הייתה קריסה של ערכי הרוח שהיו פעם נכסי צאן ברזל בלב העם.

הספר פותח בקרשנדו זועק פואטי מאוד. שירת הלב הדומע של נילי (גם שֵם סימלי נצח ישראל לא ישקר - הינו משהו פטריוטי משהו הנקשר חזק לשורשי הארץ הזאת ויש לכך ביטוי לאורך כל הספר). מכאן מתחיל סיפור שכולו מתח, עצב, זיכרונות, חיבוב, אשליות ותקוות שווא.
דוגמה לקטע שירי כבר מהעמודים הראשונים:

ואני רציתי
לנשק את הפרחים
בין
טיפות הגשם הללו
למצוא מעט דמעות
שאבדו לי.

או בהמשך:

יום אמר לי
נשקי נערה שלי
שלך
ושל העולם
שלנו
לטפי את עיניי
עיניו
עינייך
ואת שלנו. (עמוד 9)

המכתב שאבד
נעלם ונשכח
בנגמ"ש הבוער
בעמק הבכא.
ואני ידעתי
ילדות רחוקה
שמים כחולים
ושקיעה רחוקה.
ידעתי גם
ילדות של מכאוב
וזוהר הטבע
שהיה כה מתוק.
ואני ידעתי
ימים אבלים
לחפש את דמותך
בזיהוי חללים...
ניצבתי כשוקת שבורה
מול אנדרטה גדולה
חיילים ....
חיילים... חיילים! (עמוד 149)

בפרק שני יש כבר מעין הזדהות עם האהוב שנהרג כשנילי אומרת: "אנשי יערות אשר הסתערו עלי בלילה ואנסו אותי נפשית... והם בדרך שרפו אותי, שרפו בי איברים בנפש. הגעתי אליו עשנה, הייתי כמו אודים פליטה מגטו החלומות שלי השרופים". הגעגועים עוברים כחוט השני בין השורות, עצב געגוע והפסד ההזדמנויות.

אהבה עזה כמוות, מוצאת ביטוי נפש שברירית תמה ובוכייה המוצאת באהבתה עולם ומלואו, בנקודה אחת אינטימית בו ואלוּ השפתיים; כמו למשל בעמוד 15 "השפתיים שלךָ לפעמים כנופת צופים, אולי העולם היה עובר דרכן אולי היה מתחדש..."

עד כדי כך אם אני מרגישה בנשיקה שלי מעין בריאת עולם מה העולם היה מרגיש לו היה עובר בשפתיים אלו? העצב מכה בה הדים מארץ האדים העשנים (עמוד 18).

כרמית מעלה פילוסופית חיים לא אחת בפסקאות הספר. למשל, חוק הגרוי והתגובה תופס אצלה מקום נכבד בעמוד 17 היא מדברת על היחס ביניהם. היא מדברת על אוזלת הבנת האדם ואוזלת ידו כנגד סוד העולם היא אומרת ש"העולם ותוכנו עמוקים מבינת הבנתי". התקווה, הכמיהה, הגעגוע, עומק פצע האהבה, באים לידי ביטוי חזק כשהיא אומרת אני בתחושה אילמת שאולי אתה חי, אולי הדיסקית לא מעידה על אובדנך.

יש כאן עניין פרטי שהוא למעשה חלק אינטגרלי מאופייו הטבעי של היצור האנושי המחפש תמיד קרש תקווה להיאחז בו גם כשחרב מונחת על צוואר, התקווה שוחרת לפתח. כרמית מדברת על נפש האדם ושואלת האם האדם רע מנעוריו. בעמוד 60 מדברת כרמית על האוטופיה הערבית מה שנקרא שָחזֶרֶת. היינו לחזור אל ארץ הטרשים והחורבות לעומת הציונות שמסתכלת קדימה (אגב עמוס עוז מתייחס לכך בהרחבה בהרצאתו "כל החשבון עוד לא נגמר").

דמיון עשיר אגדי כמעט מופיע בסיפורו של אוריאל, עמוד 123. כאן רואים את המעוף על-כנפי הדמיון הרחב שיש לסופרת המשוררת כרמית.

ז'אנר המכתבים

מבחינת הצורה כמה מילים על הז'אנר בפרוזה של כתיבת מכתבים או יומן מכתבים. ז'אנר ספרותי זה של כתיבת מכתבים או יומן מכתבים היה ידוע בספרות כבר מימי הביניים בשירת ספרד שהושפעה לא במעט מהספרות הערבית.

יתרונותיו של ז'אנר זה הם: פתיחות רחבה לרעיונות וכתיבתם באופן חופשי בלתי מסויג כמו שאנו כותבים במכתב. זרימת חומר שוטפת בלא מעצורים. פתיחות מרבית להגיגי הרוח ולנבכי הנפש. ומעל הכל התבטאות חופשית שוטפת. הכתיבה היא בדרך כלל בגוף ראשון ובהווה כך מושגים שני דברים א. חשיפה מירבית של הדובר. ב. קרוב הדברים בצורה המקסימלית ביותר אל הקורא.

דוגמאות לספרים כאלו יש לא מעט. למשל "מכתבי יוני", "מכתבים לטליה", "מברוך עכשיו" של בת שבע קורסונסקי. מכאן, באופן טבעי אני בא לדבר על צורת המעברים הרעיוניים בין המכתבים השונים.

צורת המעברים:

כאן יש לציין לשבח את המעברים החלקים בין מכתב למכתב ובתוך המכתבים עצמם. לפעמים נושאי טון מוביל מהקשר אחד לשני המשיק לו. ולפעמים כאשר יש צורך בכך מעבר חד מפינו לפורטה, מפסטורליות שקטה שלווה לרעש וצעקה (כמו למשל עמוד 145 -146) מתארת כרמית באופן שקט כמעט רגוע את שירתה לקשישים האקורדיוניסט המבקש דרך הלצה נשיקה גם לו. ישיבה על מרפסת מחשבות וגעגועים וכהרף מעבר חד כמעט פתאומי למלחמת יום הכיפורים הפורצת באחת ובסערה.

ההקבלה של המעבר הקיצוני מופיע גם במקרו; שירת הנערה מול המלחמה הפורצת וגם במיקרו; צום יום הכיפורים ורעש המלחמה ומכאן כמו דימינואנדו ירידה למעין קוּל דאוּן של המחשבות על אוריאל המכתב הזה מסתיים בקול דממה דקה ועצובה.

ארס פואטיקה בפרוזה

ארס פואטיקה זו תופעה של אומנות העוסקת באומנות: שירה במהות השירה, פרוזה במהות הפרוזה, וכו, ישנן צורות שונות של הופעת הארספואטיקה בפרוזה ביניהן היחס ליצירה תהליך היצירה התייחסות לסופרים אחרים.

בסיפרה של כרמית ישנם שילובים לא מעטים של צורת הארס פואטיקה כמו למשל: התייחסות לכתיבתה: "הגלים של כתיבתי יוצרים אצלי שקים, ים של מילים..." ( עמוד 297) כל התיאורים של אהבתה לציור, הזכרת משוררים ושיריהם, נושא המוזיקה היא שואלת: מי כתב את מארש החתונה או את מחול הונגרי, ההתייחסות לכנר שהפליא בנגינתו, נושא הלימודים, הצבא או תחום הפילוסופיה והתייחסות והזכרת פילוסופים שונים כמו ניטשה דקארט ואחרים. אמנות, בראות עיניה והתייחסותה של הדוברת נילי.

פשטות הדיבור הניב הפשוט

שוו בנפשכם את המספרת יושבת אתכם בסלון וכך אומרת: "שמעו, היום הייתי בכיתה בבית נטע, פתח תקוה... השלמת בגרויות, המורה כתב לי משהו קצר ועצוב שלא ניפגש יותר, ונורא חבל! וכו... ( 191).

כלומר, היפה בכתיבה כזאת היא לא רק העכשוויות שבה אלא קרוב הקורא אל הדוברת, הדוברת כאילו מכניסה את הקורא אל תוך הסיפור ומשוחחת אתו. היא מספרת לו כמו שיח רעים. אך ישנו גם מעבר חלק ויפה מהשיח החברי אל ההצבעה נקודתית אל האני שלי. כמו למשל בקטע שלהלן: היא מדברת אלינו ואומרת: "...כפי שאינני מסוגלת לשמוע שירים בצליל מזרחי ולא מתוך רתיעה, אלא ממה? מתוך שקיעה של עצמי בעולם של כאב ודכי.... השירים הללו מחדירים דיכאון עמוק. וכאן היא עוברת במעבר חלק מאוד לדבר על עצמה כאילו אל עצמה שכך היא ממשיכה ואומרת: "ומדכי אל דכי הרי אני היא הבכי בממשותו, ומייאוש אל נואש - אני היא הנואש בכבודו, בעצם היללה שבו - כי אני היללה, הבכי והסוף.

עוצמת ההשקה ללב הקורא

כרמית מדברת בספר על נושאים הנוגעים כמעט לכל קורא וקורא אם לא בתחום הפוליטי מדיני אז אולי בתחום האומנותי. פילוסופית חיים הוא נושא שמעניין כמעט כל קורא. כי הדברים בנפשנו. מה משמעות החיים? בדומה לשאלתו של ויקטור פרנקל המחפש משמעות מתוך הכאב והסבל. שעברו אנשי דור השואה בשואה. גם אצל כרמית הייסורים הסבל הרוחני הנפשי המחדלים של צמרת השלטון וקריסת הערכים מביאה את השאלה של משמעות החיים. אך היא גם מדברת על מוזיקה וציור שעסקה בהם והדברים בהחלט יקרבו את האומנים שבין הקוראים אל הכתוב היא מדברת על ספרות ודרך הכתיבה ועוד פסיפס של נושאים מגוונים שיכולים מאוד לעניין את הקורא.

להלן נספח דוגמאות מהספר לשירה בפרוזה לשירה ארספואטית ולפורזה ארספואנטית. עוד שירים בפרוזה כדוגמה, לרבים, שליקטתי מתוך הספר:

עמוד 313

אתה בא מתוך האש
האודים המוצלים
באת
עם שיער מסובך תלתלים
וחיוך רחב של אור
אוי
כמה אור!
אך כהרף עין
ובהניד עפעף
כבה בך האור.

או למשל:

שמש חדשה
תזרח על חיינו
ספר הנצח
ייסגר,
יידום לעולם.
והחיים כמנהגם
ימשיכו לנהוג
ינהגו
ימשיכו להוליך
עגלה עמוסה
תבן וחציר
במסלולם.

וכן מעין שיר ארס פואטי (עמוד 17)

"ראיתי דפים ריקים, לבנים, שורות סדורות, מאורגנות... פתוחות ומייחלות, כמהות לנגיעה בהן. וכו'..."

עמוד 19: "נערה שלי, אספי קמות בידייך הקטנות, אספי שדותיי של המחכים לך אך שריפה בוערת אמיתית בהם!"

"שיבולים נישאות ברוח, מונוטוניות משוחזרת, הרוח שרה את שירתה של ישות וזהות אמיתית נעדרת, מחפשת דרך לאדם שהיה ונתן בה אמון, שנתן לה אמון שאבד, ומת כבר מזמן. נעקד (110).

ארס פואטיקה בפרוזה

עמוד 143 כרמית מדברת על השירה: "לדעתי שירה נחשבת להולדתה של ילדה קטנה לעולם. הכותב אותה הוא היוצר אותה, המוליד אותה הולדה רוחנית וכו... ולאחר ההתייחסות הכללית מדברת על שלמה אבן גבירול ששירתו נבעה ממחלתו ודרכה ראה את העולם (שירה ארספואטית של אבן גבירול (למשל ראו יסודות ארס פואטיות בשירו כתב סתיו).

בעמוד 204 מדברת כרמית על הציור שלמדה למשל: "בציוריי ראיתי זאת בתרשימים גאומטריים דומה מאוד לציור המופשט וגו'. בעמוד 206-207 מדברת על המוזיקה על-כנר שאהבה להקשיב לנגינתו ומה הנגינה עשתה לה. גם כאן היא מתארת רשמיה באופן פיוטי למשל: "מחשבותיי נשאוני אל-על, המראתי אל קצה הרקיע, חשתי עצמי לקוחה על-ידי כוח שמימי, לקחתי כמה כוכבים, זוהרים היו. נחתו עליי וחזרתי".