"שלמה עם שבר"

בחיפוש באינטרנט מצאתי כמה שירים של המשוררת יפעת גדות שמשכו את תשומת לבי. השירים, מתוך ספרה "שלמה עם שבר", יפים במיוחד, ומיוחדים מאוד מבחינת זווית ההסתכלות הנקודתית על מצבים בחיים. באלו שהעליתי כאן ישנה נימה של עצבות מה, קדרות, אך זה לא מוריד כהוא זה מיופיים ומייחודם של השירים האלו, שהרי גם העצבות, גם החרדה וגם איום המוות הם חלק מחיינו ובכלל זה גם חלק משירת חיינו.

זמנים/יפעת גדות

זוֹ הָאִשָּׁה הַמְבֻגֶּרֶת

מֵהַקּוֹמָה הָרְבִיעִית

הַיַּלְדָּה מַצְבִּיעָה

וְיֵשׁ שְׁמוּעָה

שֶׁבַּעֲלָהּ מֵת

זוֹ הָאֱמֶת


וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָמֹק בְּעֵינֶיהָ

הֵיכָן שֶׁהָיוּ עֵינַי

שֶׁהִבִּיטוּ בַּשְּׁכֵנָה שֶׁבַּקּוֹמָה מִתַּחְתַּי


וַאֲנִי זוֹכֶרֶת

הִיא הָיְתָה

מְאֹד מְבֻגֶּרֶת

בשיר זה של המשוררת יש התמקדות במצב מסוים, או בנקודת זמן בחיים, נקודת זמן המכילה בתוכה כל כך הרבה... התיאור סיפורי - הילדה רואה כהרף את האישה מהקומה הרביעית, וכילדה אומרת שהשמועה אומרת שבעלה מת. לילדה קטנה זו מחשבה טראומטית משהו. היא מרחיקה את האמת ומדברת על שמועה! אבל זו האמת לאמיתה, זו המציאות.

לעומתה, הדוברת בשיר (שהיא מבוגרת ויכולה להיות גם האם של הילדה) רואה את המציאות הטופחת עלינו, שסוף אדם מבוגר למות. היא מסתכלת בעיני הילדה, היכן שפעם היו עיניה, היינו במרחק הזמן, כשהיא הייתה ילדה וראתה את הדברים כמו בתה, אך היא כבוגרת, מכירה את המציאות. היא הייתה מאוד מבוגרת!

הכותרת לשיר "זמנים" מוסברת היטב לפי פער הדורות שבשיר, ומתארת איך הילדה תופסת את המציאות ואיך האם הבוגרת רואה אותה. שתי נקודות מבט ממרחק הזמן.

היפה בשיר הוא לקיחה של סיטואציה אחת, התמקדות בנקודת זמן אחת, ויצירה של מרחק רגשי ותפיסת מציאות אצל הילדה והאישה הבוגרת (תרצו זו בת ואם). הפואנטה שבשיר הוא הזיכרון של האם, או הדוברת בשיר, שגם היא ראתה כך את הדברים כמו הילדה, אך היום היא יודעת שהאישה שהיא ראתה אז בתור ילדה, הייתה באמת מאוד מבוגרת ולכן הגיעה שעתה...

במה השיר מיוחד מעבר לשירים אחרים בנושא כזה? התשובה היא נקודת המבט. ההתבוננות בשיר היא כמו מצלמה שצילמה צילום אחד, על ציר הזמן החולף, אך הצילום דינמי. הוא מכיל רגשות, מכיל התבוננות על החיים מזווית הילד ומזווית המבוגר, ולשיר יש גם פואנטה - ההתפקחות כביכול של הדוברת: ראייתה כילדה וראייה עכשווית כבוגרת.

מפגש ראשון/גדות יפעת

בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הַבָּשָׂר

אֶת הַקְּלִפָּה הַכְּעוּרָה

אֶת רִיק הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר.


רָאִיתִי אֶת זְבוּבֵי הַקַּיִץ

מַגִּיעִים לָחוּג מֵעַל רֹאשָׁהּ

וַאֲנִי רוֹכֶנֶת מְגָרֶשֶׁת מְסַלֶּקֶת בְּבוּשָׁה.


אַתָּה יָתוֹם עַכְשָׁו

אָמַרְתִּי לְאָבִי

וּבַאֲגַם עֵינָיו רָאִיתִי

יוֹתֵר מִכָּל כְּאֵב מַצְמִית

אֶת חֶרְדַּת הַמַּעֲבָר לַשּׁוּרָה שֶׁבַּחֲזִית.


שיר אישי מאוד ועצוב מאוד. הדוברת מנסה לחוש את הרגשת האב שאיבד את אמו, ועתה הוא שעומד בשורה הראשונה, בחזית.

תחושת האובדן, מתוארת על-ידי המשוררת בצורה קשה. כאילו הריק שבזמן נעצר (ביטוי יפה מאוד), ביטוי הממחיש יפה מאוד את התחושה והדמיון הנרחב של הדוברת. כמו תחושת הקליפה הכעורה, הזבובים הבאים אל הטרף. תיאור קשה. זה שיר אישי מאוד, המביע את רגשות הבת לגבי מות אמו של האב.

ריק הזמן שנעצר, היינו סטטיות לעומת דינמיות - התנועה שבדמיון - זבובים באים, היא רוכנת, מעלים את המתח הדרמטי בשיר. שיר אישי יפה מאוד המתאר סיטואציה מסוימת בחיי אדם הנוגעת לכולנו: תחושת האובדן ואי הוודאות לגבי העתיד, או הפחד מפני אי-הוודאות העתידית.

בשר ושם/יפעת גדות

וֵאלֹהִים כָּרַךְ לָנוּ

אֶת הַנֶּפֶשׁ

בְּתַכְרִיכֵי עוֹר

פָּגֵי תֹּקֶף

וְקָשַׁר אוֹתָם

בְּחַבְלֵי עוֹרְקִים

שֶׁיְּהַדְהֲדוּ אֶת קוֹלוֹת

הַזְּמַן הָאוֹזֵל

וְהֵפִיחַ בְּאַפֵּנוּ

חַיִּים.

השיר מצביע על הפרדוקס של החיים. מצד אחד אלוהים הפיח בנו חיים ומצד שני העמיד מול פנינו את שעון החול האוזל. זו למעשה הפואנטה של השיר: ההנגדה בין חיים לצו המוות.

מבחינה צורנית - שימוש של מעין לשון נופל על לשון - כרך תכריכי. תיאור הנגדה היוצרת מתח דרמטי בשיר - מצד אחד הוא כורך את הנפש כאילו לשמור עליה, אך במה הוא כורך? בתכריכים: היינו כמו הכנה למותה הצפוי. ותכריכי העור האלו הם ברי תוקף. כלומר, האדם חי על זמן מוקצב. יום אחד תוקף חייו יפוג.

התיאור קשה גם בשיר זה: קשירת תכריכי הנפש בחבלי עורקים שמפעם בהם דם החיים עם החמצן המועבר בו. ההדהוד, אלו פעימות הלב הנשמעות בעורקים. כלומר כל החיים הם בצל המוות. הפעימות של קצב הלב מלוות אותנו, ומזכירות לנו שיום אחד הן יחדלו לפעום בנו.

פריכות/יפעת גדות

אֲנִי מְהַלֶּכֶת עַל הַסֶּדֶק

שֶׁחוֹצֶה אוֹתִי כְּמוֹ צַלֶּקֶת

כָּל רֶגַע עֲלוּלָה

לִפֹּל דֶּרֶךְ הָרִקְמָה הַבְּדוּיָה

אֶל הַתְּהוֹם שֶׁתַּחְתֶּיהָ.


הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי דּוֹהִים

בְּקֶצֶב הַשְּׁאֵלוֹת

וַאֲנִי נִתְלֵית

עַל קוּרֵי הַשֶּׁמֶשׁ

דֶּרֶךְ עַפְעַפַּי הַנֶּעֱצָמִים.

המוטו של השיר הוא חוסר איזון. אֲנִי מְהַלֶּכֶת עַל הַסֶּדֶק שֶׁחוֹצֶה אוֹתִי כְּמוֹ צַלֶּקֶת - יש כאן מעין אוקסימורון (דבר וניגודו): הדוברת מהלכת על סדק. סדק כידוע הוא פער. והסדק חוצה אותה כמו צלקת. צלקת היא איחוי של העור. היינו, סדק שהוא צלקת. זה האוקסימורון שאף הוא מעלה מתח דרמטי, מוסיף קישוט לשיר ומעורר את הדמיון.

מבחינה תוכנית, הדוברת כאילו הולכת בנפשה על מעין סדק בחומר קרי בגופה שחוצה אותה לאורכה ומזוהה על-ידי צלקת שנוצרה בשוליו. הגדה נוספת היא ההליכה על סדק שהוא בעצם צר ופתח לתהום איומה. ואומנם, כָּל רֶגַע עֲלוּלָה לִפֹּל דֶּרֶךְ הָרִקְמָה הַבְּדוּיָה אֶל הַתְּהוֹם שֶׁתַּחְתֶּיהָ. הרקמה היא רק למרעית עין היא לא באמת קיימת, אך דרכה (דרך הרקמה הבדויה זו הצלקת) היא עלולה לפול אל התהום. ברור שהכוונה לנפילה נפשית.

הלאה -

הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי דּוֹהִים

בְּקֶצֶב הַשְּׁאֵלוֹת

וַאֲנִי נִתְלֵית

עַל קוּרֵי הַשֶּׁמֶשׁ

דֶּרֶךְ עַפְעַפַּי הַנֶּעֱצָמִים.

השמים כאילו משנים צבעם בשל קצב השאלות, משום שהם לא יכולים להכיל אותן ולכן הם מתעוותים. או כפי שהיא אומרת דוהים. היא מסתכלת בעיניים עצומות, ורואה את ריסיה, ומדמיינת שבעצם היא כאילו תלוייה עליהם, והם בדמיונה כקורי שמש. גם בשיר זה, כקודמו, אווירת המוות מרחפת, מדכאת את האדם, מלווה אותו כצל, אך כאן כבר דומה האדם ההולך על חבל דק, וכל רגע יכול למעוד ולפול אל מותו.

חזרה/יפעת גדות

צָלַלְתִּי פְּנִימָה

וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי

נִשְׁכַּחַת

כְּאִלּוּ מַמְתִּינָה

לְשׁוּבִי

מֵאֶרֶץ הָעֵרוּת.

פַּזְּרִי מֵאֲבַק הַקְּסָמִים

שֶׁל הַמִּלִּים

בִּקַּשְׁתִּי

לְעַצְמִי

וְהִשָּׁאֲרִי רֶגַע

שֶׁלָּךְ.

יש כאן מעין שיח בין הדוברת בשיר לבין הבבואה שלה, או ציפור הנפש שלה. היא כאילו צוללת לתוך מעמקי הנפש שלה. ושם, במעמקים, כאילו נשכחה מעצמה. והיא החיצונית כמו מצפה לשובה. מאין? מארץ הערות. ארץ של חיים של ערנות.

הפואנטה שהיא רוצה רגע אחד לפחות להיות עם עצמה, לדבר או לשיח עם עצמה "והשארי רגע שלך". היא רוצה את עצמה בשביל עצמה. לדעתי, גם כאן הבט על נקודה אחת של תחושה, של רצון, ושל הבטה פנימית אל מבוכי הנפש. שיר יפה מאוד כמו קודמיו.

מכתוב/יפעת גדות

מִי הוּא שֶׁדָּאַג לִטְווֹת חוּטֵי נְשָׁמָה

בַּאֲרִיג חַיַּי הַפָּרוּם

וְהֵבִיא לִי מִמֶּרְחָק

שֶׁל שָׁנִים

אֶת הָאִישׁ

הַנֶּעְדָּר בַּקָּהָל

שֶׁסֻּתַּת בְּיָד יוֹדַעַת

עַל אֶבֶן לִבִּי?

אריג חיי הפרום מלמד על אכזבות. על חוסר השגה של המטרות. והנה מישהוא איחה את הפרימה הזאת, טווה חוטים וארג את הפרימה בחוטי נשמה היינו בחוטים הלקוחים מחדרי הלב. מהחיות שבאדם. שנים של ציפיה הביאו סוף-סוף את הרצוי את המיוחל, את סיפוק הכמיהה.

הם הביאו את האיש העדר בקהל. היינו בכל הקהלים של כל השנים הוא לא נראה, כאילו נעדר מעינה של הדוברת אך היה מיועד לה עוד מימים ימימה שהרי חוקק על לוח לבה עוד מאז. אולי מיום הולדתה. הפואנטה מוסתרת או נכון יותר עולה מתוך השיר כולו והיא איך מתרחשים הזזיווגים האלו בעולם. איך זה קורה? זו השאלה שאין עליה בעצם תשובה.

ביטויים ראויים לציון: "לִטְווֹת חוּטֵי נְשָׁמָה בַּאֲרִיג חַיַּי הַפָּרוּם", "הָאִישׁ הַנֶּעְדָּר בַּקָּהָל". איזה יופי של שיר!

חרדה/יפעת גדות

הַנֶּפֶשׁ צוֹלֶפֶת בָּהּ בְּשׁוֹטֵי הַשָּׁרָשִׁים שֶׁחָדְרוּ לַאֲבַדּוֹן

מַחְזִיקָה בָּהּ שְׁבוּיָה תַּחַת אֲדָמָה מַחְנִיקָה,

רְחוֹקָה.


הָאוֹר נֶחְלַשׁ וְכָבָה הִיא נִדְחֶקֶת לְמַטָּה

נִבְגֶּדֶת עַל יְדֵי הָעֲנָפִים הַנִּשְׁלָחִים לְעֶבְרָהּ.


שׁוֹקַעַת לְאַט-לְאַט

תַּחַת הָאֲדָמָה

הַצְּפוּפָה

הַחוֹנֶקֶת

חוֹל מְמַלֵּא אוֹתָהּ

וְאֵימָה גְּדוֹלָה.

השיר מתאר מצב של חרדה נפשית שאדם לוקה בה. כבר בפתיחה מכה החרדה בפטישי פלדה כשהיא אומרת: הַנֶּפֶשׁ צוֹלֶפֶת בָּהּ בְּשׁוֹטֵי הַשָּׁרָשִׁים שֶׁחָדְרוּ לַאֲבַדּוֹן מַחְזִיקָה בָּהּ שְׁבוּיָה תַּחַת אֲדָמָה מַחְנִיקָה, רְחוֹקָה. כאילו הנפש יישות בפני עצמה, והיא צולפת ברוחה של הדוברת בשוטי שורשים, שחדרו לעולם של אבדון. כלומר השורשים יונקים את החרדה מעולם האבדון התחתון. מעין שאול. והיא - כאילו שבויה מתחת לאדמה החוסמת בפניה אוויר.

הָאוֹר נֶחְלַשׁ וְכָבָה הִיא נִדְחֶקֶת לְמַטָּה נִבְגֶּדֶת עַל יְדֵי הָעֲנָפִים הַנִּשְׁלָחִים לְעֶבְרָהּ.

ברור שעם כיסוי האדמה על האדם, שלא כמו צלילה במים, האור נעלם מיד. אך הדימוי הוא באמת כמו לים, שככל שאתה צולל עמוק יותר האור נחלש יותר כך גם כאן האור נחלש והיא נדחקת מטה מטה.

שׁוֹקַעַת לְאַט-לְאַט תַּחַת הָאֲדָמָה הַצְּפוּפָה הַחוֹנֶקֶת חוֹל מְמַלֵּא אוֹתָהּ וְאֵימָה גְּדוֹלָה.

כאן יש גם עימוד צורני המתאים לתוכן של השקיעה ממצב רחב לחוד העומק.

שׁוֹקַעַת לְאַט-לְאַט תַּחַת הָאֲדָמָה הַצְּפוּפָה הַחוֹנֶקֶת מבחינה תוכנית תיאור פנטסטי של השקיעה לתוך עצמך בחרדה מעין שקיעה תחת אדמה (לא תחוחה או אוורירית), אלא צפופה וחונקת. ואם לא די בכך החול נכנס דרך כל החורים שבגוף וממלא אותה, בדומה לאדם הטובע במים והמים חודרים לתוכו, וברור שבמצב של חוסר אונים כזה האימה היא איומה מבעיתה ומפחידה כמוות.

שיר המדייק מאוד בתיאור החרדה והשקיעה של האדם בתוך עצמו כבדרך ללא מוצא...

זיכרון/יפעת גדות

אֲנִי מוֹחֶקֶת סִימָנֵי חַיִּים בַּבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ

וְלִבִּי מִתְמַלֵּא בִּפְחָדִים

אֵיךְ תֵּדַע לִמְצֹא אוֹתִי בֵּין חֲלָלָיו הַמִּשְׁתַּנִּים

פּוֹרַרְתִּי אַבְנֵי בֵּטוֹן

וּפִזַּרְתִּי לְאֹרֶךְ הַחֹשֶׁךְ

שֶׁתִּרְאֶה דַּרְכְּךָ כְּשֶׁתָּשׁוּב

מינימום מילים מקסימום רעיונות. אחד מעקרונותיו של שיר לדעתי. ושיר זה מבטא זאת היטב.

אֲנִי מוֹחֶקֶת סִימָנֵי חַיִּים בַּבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ וְלִבִּי מִתְמַלֵּא בִּפְחָדִים

בעבר הלא רחוק בנינו יחד בית. חיינו בו, נהנינו בו, הייתה זוגיות יפה ומשובבת נפש. אך עתה, לאחר שנפרדנו, אני רואה את הדברים המשותפים שהיו לנו, כולל עצמים בבית, כמתים. כל פינה ופינה כזאת כל רהיט, כל מושב, חסרים אותך, את החצי השני שלי, ומבחינתי זה כאילו למחוק סימני חיים מהזיכרון. אך האם זו הדרך? אולי בכל זאת עוד תשוב? אני חוששת, אני פוחדת מהאי וודאות, מהעתיד. אני חוששת ממחיקת סימני החיים שהיו כאן לבל ישובו עוד, ואם בכל זאת תרצה לשוב? מה יהיה אז? אפילו תחזור איך תמצא אותי?

"אֵיךְ תֵּדַע לִמְצֹא אוֹתִי בֵּין חֲלָלָיו הַמִּשְׁתַּנִּים"

אז מה הפתרון?

"פּוֹרַרְתִּי אַבְנֵי בֵּטוֹן וּפִזַּרְתִּי לְאֹרֶךְ הַחֹשֶׁךְ שֶׁתִּרְאֶה דַּרְכְּךָ כְּשֶׁתָּשׁוּב"

הפתרון הוא של כן ולא.

היינו מצד אחד פוררתי אבני בטון (ולא פירורי לחם, כמו אצל הנזל וגרטל, שהציפורים אכלו אותם). היינו, שהם יישארו במקומן. אך עם זאת פזרתי אותן לאורך החושך. כדי שתראה את הדרך שלך כשתשוב.

גם כאן מעין אוקסימורון: לפזר אבני דרך לאורך החושך. הרי בחושך אי-אפשר לראות דבר. ובכל זאת היא מאפשרת לו להתאמץ ולשוב על אבני הבטון. כלומר אם תבוא סימן שהתאמצת, סימן שבאמת אתה רוצה לשוב אלי.

במעט השירים שהעלנו כאן, ניתן לראות את שירתה של יפעת במיטבה. ולציין כמה דגשים שבולטים לעין:

א. שירים קצרים המביעים במינימום מילים עולם ומלואו.

ב. שירה מדויקת מאוד.

ג. ניב פשוט (כמו המשוררת רחל המדברת בשירה ניב על הניב הפשוט).

ד. תפיסה או צילום של מצב או תחושה רגעית נקודתית ויצירת התמונה השירית לו.

ה. ישנם פה ושם גם קישוטים כמו לשון נופל על לשון, אוקסימורנים אך יפה לציין שהשירים שוטפים, אין מעצורים והמעברים בין הבתים חלקים.

איפיון אחר של השירים האלו הוא היותם בצד הכהה של התמונה ולא הבהיר שלה. היינו עצבות, פרידה, שאלת חיים ומוות וכו.