חיים תבורי - מפכ"ל עם שליחות

תבורי נולד ברוסיה בשנת 1919 ובשנת 1925 עלה לארץ ישראל עם הוריו. שירת בש"י ובשנת 1939 התגייס לנוטרות ושירת בראש העין. בשנת 1940 התגייס לחיל הרוכבים של משטרת המנדט. ב-1947 מונה למדריך בבית הספר לשוטרים בבית לחם. במלחמת העצמאות נפצע בקרב בעיר העתיקה בירושלים, במאי 1948 התגייס למשטרת ישראל ושירת כסמל בעיר העתיקה בירושלים.

בשנת 1949 הועלה לדרגת מפקח שני ושירת בפרברי ירושלים, במהלך שירותו עוטר בצל"ש המשטרתי הראשון על חלקו בפענוח פרשת היעלמותו של שייח' יוסף אבו גוש. ב-1950 מונה למפקד משטרת באר שבע, בשנת 1952 היה לראש ענף תנועה במחוז ירושלים, ממנו עבר ב-1954 לשמש מפקד נפת הנגב, ושימש בתפקיד במשך 16 שנה (החל ב-1961 בדרגת סגן-ניצב).

ב-1970 קודם לדרגת ניצב-משנה ומונה לסגן מפקד מחוז הדרום. ב-1971 מונה למפקד מרחב ירושלים. בשנת 1973 מונה למפקד המחוז הדרומי בדרגת ניצב שם עשה כשנתיים. בשנת 1975 מונה לראש אגף המבצעים והיה שותף להכנת המשטרה לקבלת האחריות על ביטחון הפנים.

ב-30 בדצמבר 1976 מונה למפכ"ל השישי של המשטרה ושימש בתפקידו זה שימש עד ל־31 בדצמבר 1979. אחר פרישתו כיהן כיו"ר ארגון יד לבנים בבאר שבע. בשנת 1988 הוענק לו התואר "יקיר העיר" באר שבע. תבורי נפטר בשנת 1992, בגיל 73 שבע פעילות ותרומה לנגב.

במרס 1950 הוצע לו לקבל את הפיקוד על משטרת באר-שבע. עד אז תבורי לא הכיר ולא ידע מאום על העיר בת אלפיים התושבים ובעיותיה. לדבריו בסופי השבוע היו נוסעים כמחצית מתושבי העיר לצפון. עדיין לא הייתה מעברה בעיר וכולם נפגשו ברחוב קק"ל וקפה כסית, וותיקים וחדשים.

המשטרה קיבלה 4 חדרים במבנה הגדול של "הפיקוד", ובית המעצר העלוב והישן היה ברשות הצבא. בשעה 18:00 איש הצבא היה נועל את חדר המעצר על יושביו עד למחרת בבוקר - דבר האסור לפי חוק. לא זכור לו אירועים פליליים מיוחדים ובבאר-שבע, הכל היה פתוח, שפע של ביצים, בשר וירקות בשפע וכירושלמי הוא חש שאין "צנע" ושהעיר תוססת ומלאה כל טוב.

הרבה מהבשר והביצים הגיעו באמצעות ההברחות שנהגו לקיים הבדואים עם הכפרים הירדנים הסמוכים. שיתוף פעולה עם המושל הצבאי מיכאל הנגבי היה טוב ותבורי השתמש ביחידת צ'רקסים רכובה על-מנת להשליט סדר. עיקר עיסוק בראשית שנות החמישים - מאבק עם ההברחות של סמים ומזון על-ידי הבדואים; השלטת סדר בין מאבקי שליטה בקרב השבטים; פעילות לילית, מארבים ואף רדיפות עם ירי אחר גנבים, מסתננים ושודדים משבטים עוינים.

הציוד היה מיושן והאנשים שעמדו לרשותו היו על רמת אימון נמוכה. לראשונה נתקל באכזריות השבטים כאשר מצאו ילד שהושלך לבאר-עמוקה (מחשש שידבר על פרשת אהבים שנלשפה לעיניו) ושרד אותה כ-8 ימים תוך שתיית השתן שלו. החדרים והמשרדים של המשטרה התמלאו עד אפס מקום מסמי החשיש והאופיום שנתפסו רובם בחולות חלוצה.

השוטרים לא עברו כל הכשרה מקצועית ותבורי השתדל להרים את הרמה במסגרת הכשרות מקומיות. הוא קיבל גיבוי של ראש העיר שזה עתה מונה דוד טוביהו וכן מהמושל הצבאי מיכאל הנגבי. על-אף היחסים הטובים עם המושל, סירב האחרון לתת למשטרה מבנה נפרד וכך כושר עבודת המשטרה נפגעה.

הצבא חש בשנת 1950 שהוא בעל הבית בבאר-שבע ולכן פסיקותיו של המושל קויימו למרות שתבורי לא שבע נחת מהן. מטה המשטרה הארצי החליט לעזוב את העיר היות שתבורי לא קיבל מבנה לעבודה, חסר רכב תקין, אמצעי קשר ויכולת פעולה. למזלו סייע בידו קצין צעיר בשם ששון בר-צבי (מוכתר רביבים לשעבר) למצוא רכב שינוע בין השבטים או לעקוב אחר חשוד/מסתנן בדואי.

עיתים התנהג הנגבי בעצמאות יתר כאשר הפיקוד של המרחב הדרומי ישב במטה בקסטינה. המתיחות גברה ותבורי קיבל מסמך כתוב להתחיל ולהוציא את המשטרה מהעיר. ואכן, לילה אחד הועמס כל הציוד והועבר לאשקלון ולתושבי העיר נמסר כי מעתה והלאה (למרות מחאתו החריפה של דוד טוביהו) המשטרה תשרת אותם מאשקלון.

תבורי כבר לא חזר עם המשטרה לעיר כי בדיוק באותה עת סיים את תפקידו והוצב בירושלים כראש אגף התנעה הארצי. וכך, מאשקלון (המרוחקת 70 ק"מ מבאר-שבע) הייתה יורדת מדי פעם חוליית שוטרים לביקור בבאר-שבע כדי "לעשות סדר". ברור שהאזרחים בעיר התמרמרו קשות על המצב.

בכל אותו זמן עשה תבורי הכנות לקליטת משפחתו בבאר-שבע. הוא קיבל בית ערבי נטוש והחל לשפצו. עם זאת, המשפחה נותרה בירושלים וכל שבועיים-שלושה היה עולה תבורי לבירה. תבורי עזב את באר-שבע בלב כבד אך מתוך הבנה שהמטה הארצי הוא שקבע כי יש לעזוב את העיר עד שהצבא או הרשויות האזרחיות יתנו למשטרה את האמצעים לפעילות.

בשנת 1954 חזר תבורי לבאר-שבע כמפקד נפה (יותר מאוחר נקרא התפקיד מפקד המרחב). בינתיים הוקמו יחידות נוספות בנגב אחת מהן התמקמה במשטרת אימרה על כביש הרעב בסמוך לשטח עליו יעלה קיבוץ "אורים". המשטרה אמורה הייתה לשרת את קיבוצי ומושבי הסביבה (אורים, פדויים, מסלול, פטיש ועוד) שקמו אז לאורך כביש הרעב.

הנפה שפיקד עליה הייתה הגדולה בשטחה בארץ וגבולותיה היו מאשדוד ועד אילת כולל שבטי הבדואים. תפקיד זה מילא לאורך 16 שנה ברצף. בינתיים התפתחה משטרת העיר ובכמה יישובים היה מבנה המשטרה לראשון בין המבנים ולמרכז היישוב החדש כמו למשל בקריית גת ובאופקים.

תבורי ואנשיו נוכחו ביום בו הובאו עולים ראשונים בלילה חשוך לדימונה. הוא לא יכול היה לסייע משום שלא ידע היכן המקום, היה חושך מוחלט ובלגן איום. בדימונה נעשה ניסיון ראשון, על-פי המסורת הבריטית להציב "שוטר כפר". כלומר אדם אחד ומשפחתו שוכנו בדימונה והוא אמור היה לענות על כל הבעיות שהמשטרה מטפלת בהן.

על השוטר היה להיות בקשר עם משטרת באר-שבע, לדעת לדבר בשפה המתאימה והוא ומשפחתו היוו את "נקודת המשטרה". הניסיון לא היה מעודד. יותר מאוחר נוסתה השיטה בירוחם ואף במצפה רמון. בהעדר השוטר מהבית היו בני משפחתו רושמים במחברת מיוחדת את התלונה וממתינים לשובו.

גם ביישובים אלה נכשל הניסיון וסופו שהופסק לחלוטין. בשלהי 1952 נעתר הצבא והעמיד לרשות המשטרה חדרים נוספים. כתוצאה מכך חזרה המשטרה לעיר לאחר "גלות אשקלון". יותר מאוחר המשטרה באמצעיה, בנתה קומה שניה והרחיבה את שליטתה במבנה. בשנת 1954 חזר תבורי למשטרה ומצא כאן את דיאמנט כמפקד מקומי שהיה יוצא קיבוץ משמר העמק.

העיר החלה לקבל צביון ואט אט נבנתה המשטרה וחודדו הנהלים. יחד עם העלייה הגדולה, תנופת הפיתוח הגיעה גם הפשיעה ויחסית לערי הנגב - פשיעה קשה. מריבות בין העדות והברחת סמים על-ידי הבדואים היו מהפעולות היום-יומיות שעל המשטרה היה לפתור. מלבד זאת על משטרת באר שבע הוטל להתמודד עם הסתננות עוינת קרי "פדאיון".

באזור היו בערך - 25 אלף בדואים (חצי נוודים) אולם הם לא הסתגלו עדיין לנהלים של מדינה ונהגו כפי המסורת המדברית - דבר שהביא למתיחות והתנגשויות רבות. לרשותו של תבורי הועמדו כ - 190 שוטרים על פני כל המרחב מצבת כוח אדם שלא הצליחה לענות על הבעיות הרבות.

המשטרה התערבה בחיי היום יום של המושבים שקמו. כך למשל איתרה בעל צרכנייה שסגר קודם הזמן או מאפיה שנסגרה ולא הכינה חלות לשבת לתושבים – ולתפעל אותה בהשגחתה עד החשכה.

תבורי התגאה במעורבות זו של המשטרה בקליטת העלייה בנגב. המשטרה באילת לדוגמה, הייתה בעצם הגוף השלטוני היחיד באזור וכך הפכה למקום בו בעל התלונן על אשתו שאינה מוכנה לקיים יחסי אישות או אישה שהתלוננה על בעל מכה או בעל שהגיע והתלונן על אשתו שסירבה ללכת למקווה. המשרדים המתאימים לא היו מיוצגים ולכן המשטרה ספגה הכל וסייעה כמיטב יכולתה.

בבאר שבע העניינים הסתדרו מהר יותר ונציגי המשרדים ירדו לעיר וסייעו לאזרחים. המשטרה אף מילאה פונקציה סוציאלית (שלא כל המפקדים הסכימו עמה) והתערבה בין חבורות הפשע על-מנת לסדר למנהיגים עבודה קבועה בבתי החרושת והפחיתו בהרבה בדרך זו את רמת הפשיעה.

בשנים אלה לא הייתה הפרדה בין צה"ל למשטרה. שני הגופים עבדו בתחום מניעת ההסתננות למטרות גזל ושוד ולמטרות מודיעין ורצח. המשטרה אף סייעה בהגנה על התחבורה בנגב שכידוע הייתה דלילה ושימשה מטרה קבועה לפדאיון. בעתות מלחמה הוכפפה המשטרה לצבא – כך על-פי החלטות הממשלה.

כמובן בנגב, בשל התנאים המיוחדים והשבטים הרבים, הוטלו על המשטרות משימות "צבאיות". המשטרה שמרה על הקשר לאילת שהייתה אז 3-2 צריפים, 300 איש וזהו. הנסיעה ממרכז הארץ ארכה יום שלם והשוטרים הצטיידו במזון ובנשק במידה ויתקעו בשטח או יפלו למארב.

השוטרים שירתו בנקודת המשטרה באילת חודש בתורנות ועלו חסרי סבלנות בתום ה-30 יום צפונה. יכולתם לתת שירות הייתה קטנה. תושבי אילת סבלו מתחושת קיפוח ואי התחשבות הם סברו, ככאלה החיים שם, כי הם זכאים ליחס מיוחד.

ראש העיר אילת שלח לפתע מכתב לתבורי וטען שהמשטרה משתוללת בעיר ונוהגת ביד גסה בתושבים ו"נותנת רפורטים". תבורי הסביר זאת על-רקע שנוצרה אווירה בעיר שהכל מותר ושניתן לנהוג ברכב בעיר גם ללא רישיון במקום שכוח אלה זה.

תבורי סיכם בגאווה את 16 השנים ששירת כמפקד המחוז ותחנת באר-שבע תוך שימת דגש על השתתפות בפיתוח הנגב, קליטת העולים, הגשת סיוע בריאותי, הגנה מפני מסתננים, מתן שירותי ייעוץ בתחום הדיור, המשפחה, רכישת השפה ועוד.

כלומר, הרבה יותר ממשטרה העושה סדר אלא משטרה המשתתפת בבניית הנגב. היחסים שהתפתחו עם הבדואים היו כבר ספור אחר. המשטרה גילתה עוינות לשבטים ולדרך חייהם וההתנגשויות היו כמעט על בסיס יומי.

הצבא העדיף למסור בידי המשטרה את הטיפול בשבטים הבדואים בשלב המעבר מניידות לעיור וזאת עד לביטולו המוחלט של הממשל הצבאי בשנת 1966.

לשאלה שהצבנו בפתיח - תשובתנו היא כי אכן העובדה שהמשטרה נטלה על עצמה (או שהוטל עליה על-ידי הממשלה) את המאבק נגד המסתננים ואת העימות עם הבדואים שרוכזו באזור הסייג והוכנו לקראת שלב העיור, גרמה לכך שהמשטרה הייתה אומנם מעורבת בקליטת העלייה ובשמירה על הדרכים והערים החדשות בנגב (עיירות הפיתוח) אך מאידך-גיסא, לא התאפשר לה להגיש לאזרחי הנגב (עולים חדשים בעיקר) את השירות המשטרתי "הקלאסי" לו זכו אזרחי מרכז הארץ וצפונה.

יתר על כן, המשטרה אף צידדה לא פעם בעמדת הממסד מול העולים "ושכחה" שעליה להיות א-פוליטית וניטראלית – ראה למשל מעשיה ועמדותיה במהומות שפרצו בעיר לאחר אירועי ואדי סאליב.