היינו מצפים שהצד השלילי של התמונה יהיה המצב הכלכלי של התקשורת, אבל קול נשאר בשדה הפוליטי: "הצד הלא-טוב הוא ההצלחה של הנשיא לתאר את התקשורת כפוליטית. הוא שכנע, לפחות את תומכיו, שמקצוע שלא תמיד היה אהוד, הוא חלק מהקנוניה נגדו. 40%-30% מהאמריקנים מאמינים לו בנקודה הזאת".

מה שקורה, לדברי קול, הוא סוג של מלכוד ונבואה שמגשימה את עצמה: "החולשה הכלכלית והקיטוב הפוליטי יצרו מצב בו לארגוני החדשות יש יותר אסטרטגיה פוליטית. הדרך לעשות כסף היא להביא יותר קוראים שיהיו להוטים לקרוא אותך, וארה"ב מלאה בכאלה. ואז יש לך את פוקס מצד אחד ואת MSNBC מצד שני, ששיפרו את מצבם הכלכלי בכך שהפכו לכלי לקהילות פוליטיות ספציפיות. אני לא חושב שזה מצב בריא, אבל בשלב זה – הוא בלתי ניתן לעצירה". ובמילים אחרות: חלקים בתקשורת הפכו להיות פוליטיים משום שזה מה שמצפים מהם – ואז ניתן לטעון נגדם שהם פוליטיים.

קול לא סיים. "הדבר הכי גרוע הוא שה-fake news האמיתיים – לא מה שהנשיא מכנה כך אלא מסעות השנאה, האנטישמיות, ההקצנה, פברוק הסיפורים – משקפים את אובדן השליטה של עיתונאים על מרכולתם. הדומיננטיות של פייסבוק ואתרים אחרים חוללה שינוי ניכר בדרך בה המידע מגיע לציבור".

רבים טוענים שזה שינוי חיובי: דמוקרטיזציה של השיח הציבורי וביטול המונופול של התקשורת.

"יש לזה היבטים חיוביים שציינת, בדמות פתיחת כיכר העיר שבעבר ניצבו שומרים בכניסה אליה. אבל בכל פעם בה היה שינוי טכנולוגי גדול ששינה את דרך הפצת המידע, הייתה אוטופיה גדולה שהתנפצה לפחות במידה חלקית. למשל: כאשר הומצא הרדיו חשבו שכולם יוכלו לדבר בו, אבל הוא הפך להיות כלי מרכזי גם בתעמולה הנאצית. בדרך כלל, המדיום החדש פתוח בתחילת דרכו, אבל אחר כך עסקים מתמזגים או שהממשלה מאסדרת את התחום – והוא הופך למונופול או לדואופול. כך היה עם הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע. כך גם כיום: יש יתרונות לפתיחות ויותר אנשים נשמעים, אבל יש גם זיהום אוויר בדמות שנאה".

קול מטיל את האחריות על חברות הטכנולוגיה הגדולות, שלדבריו אינן מוכנות לשאת באחריות על התכנים העוברים בהן. נכון שמאז בחירות 2016 מופעל עליהן לחץ לשנות גישה זו, אבל "כל המודל העסקי שלהן בנוי על פתיחות, ואין להן רצון או חזון להשתנות". נכון גם שהאיחוד האירופי מגביר את הפיקוח שלו על הרשתות, ושבעבר מגמות אסדרה חצו את האוקיינוס והגיעו לארה"ב (למשל בתחומי המזון ואיכות הסביבה), אבל קול אינו סבור שזה מה שיקרה הפעם, ודאי לא בצורה נרחבת ולבטח לא בשנים הקרובות. הסיבה: התיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הביטוי. "יש דאגה דו-מפלגתית מהשפעת המדיה החברתית, ואם הן ירגישו שהפלטפורמות הללו פוגעות בהן – תראה אסדרה של התחום, אבל זה לא יהיה בממשל טראמפ", צופה קול.

מדוע לא לטפל בחברות כמו פייסבוק וגוגל דרך חוקי ההגבלים העסקיים? הן הרי מונופולים.

"היום הרבה יותר קשה לתבוע מונופולים כל עוד הם לא פוגעים בציבור. קשה לומר שהחברות הללו פוגעות בציבור, כי הן אינן מספקות שירות חיוני והשירות שלהן ניתן בחינם".

למרות כל הקשיים הללו, קול טוען שאין בעיה למצוא סטודנטים לבית הספר שבראשו הוא עומד. "אנחנו רוצים מספר קטן יחסית של סטודנטים. בשש השנים שלי כאן הורדנו בכוונה את המספר מ-370 ל-300 בשנה. את תוכנית הליבה שלנו, זו שקיימת 100 שנה, אנחנו מנסים לשמור על 200 סטודנטים בשנה". מדי שנה פונים 700-600 מועמדים ולדברי קול מדובר במספר יציב. יוצאות דופן היו השנים 2010-2008, כאשר המשבר הפיננסי הִקשה על מציאת עבודה וצעירים רבים יחסית חשבו שיוכלו למצוא עבודה בתקשורת.

הסטודנטים נמשכים לכוחה של התקשורת ולא לצד הכלכלי שלה, מדגיש קול. תוכנית הלימודים בעיתונות חוקרת מושכת את מספר המועמדים הגדול ביותר, בגלל תחושת השליחות ובגלל אור הזרקורים והדימוי הקולנועי (זוכרים את "כל אנשי הנשיא"?). באופן יוצא דופן, לחלק הזה של התקשורת יש גם יתרון כלכלי:

"בהתחשב בחוסר הוודאות של המקצוע, אם תהיה עיתונאי חוקר – תמיד תהיה מוערך. לעיתונות חוקרת תמיד יהיה ערך מבחינת המו"לים, כי אחת הדרכים שלהם לבלוט היא לעשות עבודה שאחרים לא עושים. אפילו אם אתה כתב בידור, יש דרכים טובות ולא טובות לעשות את זה. אם ידוען נעצר, אתה צריך לדעת מהי המשמעות המשפטית. זוהי עיתונות".

תחומי עניין בולטים נוספים של הסטודנטים הם סרטים דוקומנטריים וניהול ידע. התחום הראשון, מסביר קול, זוכה לפריחה בין היתר בשל השקעות העתק של נטפליקס וחברות אחרות. הדור הנוכחי צורך יותר תקשורת ויזואלית והוא גם מעורב יותר בחברה – וסרטים דוקומנטריים משלבים את השניים.

על תחום הידע אומר קול, כי "כולם מבינים שצריך ללמוד את שפת המחשב, כשם שבעבר למדו שפות זרות. זה נכון גם בעיתונות, כי הכוח נמצא באלגוריתמים – איך להפוך גישה למידע לכסף. גם ממשלות משתמשות יותר בטכנולוגיות מידע, למשל במלחמה בפשע, וכעיתונאי אתה חייב להבין איך זה עובד. יש הזדמנות גדולה להיות עיתונאי רב-תחומי – להרים טלפון ולעשות את העבודה הקלאסית, ולהוסיף לזה ידע טכנולוגי שמאפשר למצוא את המידע".

קול לא נשאר ברמה התיאורטית. "באוניברסיטת קולומביה יש מחלקות מחשבים מצוינות שרוצות לשתף פעולה איתנו, יש לנו תוכניות לתארים כפולים איתן. רבים מהבוגרים בתוכנית הזאת הם עיתונאים, ואחרים מנהלים מוצרים עבור ארגוני חדשות". השנה גם התחיל בית הספר בתוכנית לימודים למי שאינם רוצים תואר מלא במחשבים, והם לומדים נושאים בסיסיים כמו קודים, רשתות ואלגוריתמים כך שיוכלו להיות חלק מצוות עיתונאי.

לבסוף אני מבקש מ-קול לנסות ולתאר את התקשורת האמריקנית בעוד 20 שנה. הבעיה הגדולה ביותר, הוא משיב, תהיה של התקשורת המקומית: כיצד לשכנע את הקוראים לשלם תמורת התוכן. "העיתונים הגדולים יהיו פה, אבל אפילו עיתונים בערים גדולות אחרות נמצאים בקשיים. יש סימנים מבטיחים לכך שאמריקנים מוכנים לשלם תמורת מנוי לעיתון דיגיטלי. לבוסטון גלוב יש 100,000 מנויים, אבל זה אזור עשיר ומשכיל".

השינוי הגדול ביותר, ממשיך קול בתחזית מפתיעה, יהיה כניסה של אחד מענקי הטכנולוגיה לתחום התוכן העיתונאי. הוא לא מדבר על אחזקה חצי-פילנטרופית מסוג רכישת הבעלות בוושינגטון פוסט בידי ג'ף בזוס, אלא על פעילות עסקית לכל דבר של החברות עצמן. קול אומר, שתחזיתו נשענת על נסיון העבר: בכל פעם בה מדיה מסוימת התחזקה, נכנסו אליה משקיעים משמעותיים. זה קרה ברדיו, בטלוויזיה, בכבלים, באינטרנט וברשתות החברתיות.

"כל מה שמעצב את פני המדינה – בחירות, מלחמות, ספורט – קורה בתקשורת. אם אתה רוצה ליצור קשר עם האזרחים ולהדק אותו, התקשורת היא הדרך", מסביר קול. הוא צופה שינוי דרמטי במיוחד בטלוויזיה האמריקנית, בה יהיו שינויי בעלות משמעותיים – מהסיבה הכי חשובה אצל האמריקנים: המחיר. הוא יודע זאת היטב מנסיונו האישי:

"רשתות הטלוויזיה ממומנות דרך דמי מנוי בכבלים, שמחיריהם יורדים וימשיכו לרדת. אני שילמתו לטיים-וורנר 270 דולר בחודש תמורת 500 ערוצים שמתוכם ראיתי 40. הפסקתי את זה, אני משתמש באינטרנט של האוניברסיטה ומשלם 40 דולר לחודש תמורת אותם 40 ערוצים שמעניינים אותי. לכן תהיה תנועה בנכסים הללו. לאתר CNN יש 140 מיליון משתמשים ייחודיים, ורבים מהם לא צורכים אותה בטלוויזיה אלא באינטרנט. לכאן ייכנסו ענקי ההיי-טק ויהיה שילוב של טלוויזיה ודיגיטל".