|
הממשלה השנייה [צילום: לע"מ]
|
|
|
הממשלה הקרובה תהיה ה-35 ב-71 שנות המדינה. כל תלמיד בכיתה א' יודע לומר, שמדובר בממוצע של שנתיים לממשלה. שנתיים. ולא דיברנו על שרים שמחזיקים בתיקיהם חודשים ספורים. חברה מסחרית שהייתה מתנהלת בצורה כזאת, הייתה מתחסלת מזמן. אני גם לא חושב שמישהו מהח"כים והשרים היה מוכן להחליף מדי שנתיים את עובדיו. אבל כאשר מדובר "רק" בניהולה של מדינת ישראל – הכל הולך. זוהי בעיית המשילות הגדולה ביותר, המותירה הרחק מאחור את כל הטענות והטרוניות נגד הפקידים וה משפטנים ובג"ץ. אף שר אינו יודע כמה זמן יכהן: חצי שנה, 14 חודשים, שנתיים ורבע ואולי קדנציה מלאה. התוצאה היא שרוב השרים יעדיפו את הפופוליסטי והמיידי על פני הנחוץ וארוך הטווח, או שיבצעו רפורמות מרחיקות לכת בלי הכנה ראויה ובלי לבדוק את ההשלכות. אנחנו בוחרים את חברי הכנסת לארבע שנים, והכנסת מצידה מאשרת ממשלה לארבע שנים. חובתן של הכנסת והממשלה כאחת היא לשרת אותנו למלוא התקופה אליה נשלחו. תפקידה של אופוזיציה הוא לפקח על הממשלה, להציע לה חלופה, אפילו להציק לה – אבל לא לעשות פלסתר את רצון הבוחר ולגרום להחלפתה בטרם עת. מועד הבחירות – האירוע החשוב ביותר בחייה של מדינה דמוקרטית – אינו יכול להיות עניין למניפולציות פוליטיות. כשם שדחיית הבחירות מצריכה נסיבות מיוחדות ורוב של 80 ח"כים, כך צריך להיקבע גם לגבי הקדמתן.
|
|
הממשלה השלישית [צילום: לע"מ]
|
|
|
|
שימו לב גם מה מנפח את הממשלה: משרד המודיעין, משרד התפוצות, המשרד לירושלים ומורשת, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, המשרד לשוויון חברתי, המשרד לשיתוף פעולה איזורי. משרדים חסרי משמעות, שהוקמו וממשיכים להתקיים אך ורק לצרכים פוליטיים. הם עולים לנו הרבה עשרות מיליונים, שריהם מסרבלים את עבודת הממשלה עד שהיא בלתי אפשרית, והחמור מכל – הם מראים לציבור שניהול ענייניו הוא גחמה ובדיחה | |
|
|
|
בממשלה היוצאת יש 21 שרים המחזיקים ב-30 תיקים. בממשלה הקודמת היו 21 שרים עם 29 תיקים. היו 31 תיקים בידי 24 שרים. זה מטורף לחלוטין. בקבינט האמריקני יש 16 שרים. אצל האמריקנים יש שר לכל 20 מיליון תושבים; אצלנו – שר לכל 430,000 ותיק לכל 300,000. נכון, בארה"ב ישנה גם שכבה של ממשלות המדינות, אבל זה לא מצדיק את הפער. בבריטניה יש 21 שרים – אחד לכל 3 מיליון. בצרפת יש 16 שרים – אחד לכל 4.2 מיליון. בבלגיה המספר הוא 13 שרים – אחד לכל 870,000. המספר האמיתי של משרדים נחוצים, לצד משרד ראש הממשלה, הוא שמונה ואולי תשעה: אוצר, חוץ, ביטחון, משפטים-משטרה, פנים, חינוך, בריאות, תקשורת, אולי גם תחבורה. אלו הם משרדים שמפעילים בעצמם שירותים חיוניים ומספקים פיקוח ואסדרה בתחומי החיים השונים. כל השאר עוסקים בעיקר בהעברת כספים ממשרד האוצר, או בפיקוח שיכול בקלות להיות אגף בתוך אחד מן המשרדים הללו. שימו לב גם מה מנפח את ממשלת ישראל: משרד המודיעין, משרד התפוצות, המשרד לירושלים ומורשת, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, המשרד לשוויון חברתי, המשרד לשיתוף פעולה איזורי. משרדים חסרי משמעות, שהוקמו וממשיכים להתקיים אך ורק לצרכים פוליטיים. הם עולים לנו הרבה עשרות מיליונים, שריהם מסרבלים את עבודת הממשלה עד שהיא בלתי אפשרית, והחמור מכל – הם מראים לציבור שניהול ענייניו הוא גחמה ובדיחה. בזמנו הוגבל מספר השרים ל-18, על-פי שינוי בחוק יסוד הממשלה. אבל השינוי הזה נמחק עד מהרה, כאשר צרכים של אגו ופוליטיקה לא אפשרו לעמוד בתנאי הזה – שגם הוא כשלעצמו הפך את ממשלת ישראל לאחת הגדולות בעולם. וכך נוסף חטא על פשע: הממשלה והכנסת הראו שחוקי יסוד גם הם רק עוד כלי במשחק הכבוד והאינטרסים. ממשלה שבאמת אכפת לה מן הציבור, הייתה מגבילה משמעותית את מספר חבריה וזורקת לבלי שוב לסל המיחזור הקרוב את כל המשרדים המיותרים. אולי פעם נזכה לממשלה כזאת.
|
|
הממשלה הרביעית [צילום: לע"מ]
|
|
|
|
חייב להיות איזון בין שלוש הרשויות – ואצלנו המטוטלת נוטה, מעט יותר מדי, לכיוון בית המשפט העליון. לכן צריך לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעגן את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים, ולצד זאת יקבע את המנגנון החריג בו תוכל הכנסת לשוב ולחוקק חוק שנפסל. "פסקת ההתגברות" לבדה היא כמו סכין ללא מזלג; זה טוב כאמצעי תקיפה, לא ככלי לתזונה נכונה | |
|
|
|
כבילת ידי הממשלה בידי המערכת ה משפטית אינה תופעה פסולה. להפך: במדינת חוק דמוקרטית, חיוני ביותר שתהיה מערכת משפט עצמאית שתוכל למנוע מן הרוב לבצע מעשים פסולים, ובמיוחד לבלום נסיונות לדכא את המיעוט. פגיעה בעיקרון הזה, פירושה חתירה מסוכנת ביותר מתחת ליסודותיו של משטר דמוקרטי תקין. אין זה אומר, שהמשפט צריך למשול. ממש לא. מי שנבחר הם חברי הכנסת, המאצילים לממשלה את סמכות הניהול השוטף ומפקחים עליה. לכן, חייב להיות איזון בין שלוש הרשויות – ואצלנו המטוטלת נוטה, מעט יותר מדי, לכיוון בית המשפט העליון. לכן צריך לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעגן את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים ומהלכים של הכנסת והממשלה, ולצד זאת יקבע את המנגנון החריג בו תוכל הכנסת לשוב ולחוקק חוק שנפסל. "פסקת ההתגברות" לבדה היא כמו להניח על השולחן סכין ללא מזלג; זה טוב כאמצעי תקיפה, לא ככלי לתזונה נכונה. חשוב מאוד גם לטפל בשורש הבעיה: המשפטיזציה האוכלת כל חלקה טובה בחיינו היום-יומיים. ועדת מכרזים לא תשנה פסיק בלי אישור משפטי, חוזים פשוטים מסתרבלים לעשרות עמודים, עיתונאים מצונזרים בידי עורכי דין ועוד ועוד ועוד. אינני אומר שבכל המקרים מדובר בהתערבות פסולה ומזיקה; הבעיה שלי היא עם הלך הרוח הבסיסי – שלא עושים כלום בלי להתייעץ עם עורך דין, ובדרך כלל המילה האחרונה היא שלו. את זה צריך לשנות על-ידי העלאה משמעותית של רף הכניסה למקצוע עריכת הדין (לא ללימודי המשפטים אלא לרשיון עריכת הדין), הטלת חובת השתלמויות על עורכי דין אחרי הסמכתם, הגבלת מספר התחומים בהם יכול לעסוק כל עורך דין, הטלת חובה על בתי המשפט להעיף תביעות קנטרניות או משתלחות, ואכיפת החובה הקיימת בחוק לפסוק הוצאות ריאליות לטובת הצד הזוכה. ממשלה שאינה נוקטת בצעדים כאלו או בדומים להם, אינה רשאית להתבכיין על כך שהיועצים המשפטיים מפריעים לה.
|
|
זה בערך כמו להיכנס למסעדה, ולגלות שצוות המטבח מנסה להכין בעת ובעונה אחת מאה מנות שונות לעשרה סועדים. כולנו היינו מסתלקים משם, לא חוזרים לעולם ומזהירים את חברינו מפני הסכנה להרעלת קיבה. אם הציבור יתרשם שכך נוהגת הכנסת בתפקידה העיקרי, תגובתו עלולה להיות דומה | |
|
|
|
ב-48 השעות הראשונות לקיומה של הכנסת ה-21 הונחו על שולחנה 900 הצעות חוק פרטיות. שוב: 900. בכל הכנסת ה-20 הוגשו 5,997 הצעות חוק פרטיות – שיא של כל הזמנים; רק 246 מהן – 4% - הפכו לחוקים. אז נכון שחלק ניכר מההצעות שהוגשו השבוע היו מיחזור של הצעות מהכנסת הקודמת, אבל מדובר במגיפה המאיימת לחסל את הכנסת, לא פחות מכך. ממשלה רצינית הייתה מתחייבת שתפעל לשנות את תקנון הכנסת כדי להיאבק בכך. החקיקה היא התפקיד העיקרי של הכנסת (הרשות המחוקקת, כזכור). כל השאר – הצעות אי-אמון, שאילתות, ויכוחים במליאה ובוועדות – טפל לתפקיד זה. חובה להתייחס אליו במלוא הכבוד ולמלא אותו במלוא הרצינות. זה אומר, שצריך להעניק לכל הצעת חוק את מירב תשומת הלב: להציע אותה אחרי חשיבה, לבחון אותה בצורה מקצועית, לדון בה בכובד ראש. וזה כמובן בלתי אפשרי כאשר הקצב הוא ארבע הצעות חוק ביום, כולל שבתות וחגים ופגרות. חוץ מזה, שטפון הצעות החוק גורם לזילות מוחלטת שלהן, והן לא יותר מאשר עוד כלי בניסיון הבלתי-פוסק של חברי הכנסת לקבל כותרת ולהשתחל לתוכניות הבוקר בטלוויזיה. אם הכנסת אינה מסוגלת לחוקק בצורה רצינית ומקצועית, היא חותרת תחת עצם ההצדקה לקיומה. זה בערך כמו להיכנס למסעדה, ולגלות שצוות המטבח מנסה להכין בעת ובעונה אחת מאה מנות שונות לעשרה סועדים. כולנו היינו מסתלקים משם, לא חוזרים לעולם ומזהירים את חברינו מפני הסכנה להרעלת קיבה. אם הציבור יתרשם שכך נוהגת הכנסת בתפקידה העיקרי, תגובתו עלולה להיות דומה.
|
|
הממשלה השישית [צילום: לע"מ]
|
|
|
יש לא מעט נושאים בהם ניתן להגיע להסכמות בין סיעות שונות בכנסת, כולל בין הקואליציה לבין האופוזיציה. ואני לא מדבר על עניינים ברומו של עולם; כאן יש מחלוקות אמיתיות, וטוב שכך. אבל דווקא בחיי היום-יום שלנו, יש הרבה מן המשותף לימין ולשמאל, לחרדים ולחילוניים, ליהודים ולערבים, לגברים ולנשים, לעולים ולוותיקים. אפשר לתת אין-ספור דוגמאות: מאבק בתאונות הדרכים, הגנה על ילדים מפני עברייני מין, שמירה על ביטחון הסייבר, הזכות להזדקן בכבוד, קידום המדע, שמירה על איכות הסביבה, הגנה על בעלי חיים נכחדים. לא מעט הצעות חוק אכן מוגשות ואף עוברות בתמיכת סיעות יריבות, אך על כך כמעט ולא נשמע – משום שוויכוחים הם כותרות הרבה יותר טובות מאשר הסכמות. אבל אם זה ממילא המצב, מדוע שהממשלה לא תקבע בקווי היסוד שלה שהיא תחתור להסכמות לאומיות ופוליטיות רחבות ככל האפשר, לכל הפחות בנושאים שאינם שנויים במחלוקת? מדוע שהממשלה, שהיא הצד החזק שניצח בבחירות, לא תושיט יד לאופוזיציה ותקרא לה לפעול במשותף עימה בנושאים הללו?
|
|
הממשלה השביעית [צילום: לע"מ]
|
|
|
הייתי גם מצפה מן הממשלה, כל ממשלה, לקבוע בקווי היסוד שלה מהם לשיטתה הנושאים האמורים להיות מחוץ לכל עימות, ולהבהיר שהיא לא תיגרר לעימותים כאלה. בתור חברה, עם ומדינה יש כמה תחומים שאפשר לכנותם "כמעט מקודשים", שאותם אסור לגרור לתוך מחלוקות ציבוריות ופוליטיות: השואה, חללי צה"ל, קורבנות הטרור, ילדים שנרצחו בידי הוריהם, קורבנות של עבירות מין, קשישים. זה לא אומר שאסור להתווכח על הנושאים הללו. מותר שיהיו גישות שונות לחקר השואה, מותר לבדוק את פעולותיו של חייל שנהרג, מותר לשאול האם הייתה רשלנות של קורבן טרור, מותר לבחון מקרוב מדוע אב רצח את בנו, מותר לדון בנסיבות של עבירת מין, מותר לשאול מה הטוב ביותר בשביל קשישים. מותר – בתנאי שגבולות הגזרה ברורים: בלי ביזוי, בלי שיסוי, בלי הפיכת הקורבן לנאשם. והכי חשוב: בלי להפוך את הסוגיות הללו לכלי נשק פוליטי. לכל הפחות לנושאים הללו צריך שיהיה כבוד מינימלי.
|
|