בליל סופה וסערה מגיחים אל תוך ארמון עתיק במזרח אירופה, שהפך למוזאון, שני שליחים מארץ ישראל: זאנד, חוקר ספרות עתיקה שהגיע לחפש ספרים עתיקים שנגזלו על-ידי הגרמנים מהיהודים טרם השמדתם, ודורה - צעירה המחפשת ילדים שהוחבאו בשואה וניצלו, כדי להביאם לישראל. שומר הארמון המפואר שהיה למוזאון אינו שש לקבל אותם. כאילו שפרטיותו נפגעה בזה. אך לאט-לאט, הודות להתמדתם ועיקשותם של השניים בטענתם שבסערת ברקים ורעמים כזו לא ניתן לצאת ולחפש בלילה מקום ללון בו, הוא נעתר להם. ויתרה מכך, אף מציע להם להתכבד בתה, ואת מיטתו מציע לצעירה שתישן בה. בעוד לחוקר הספרות הוא מותיר את הספה בסלון.

בהמשך הלילה מתחילה להתגלות האמת העומדת מאחורי התנהגותו המוזרה של הרוזן זאברודסקי בעל הארמון שהפך לשומר מה שהיה הנכס שלו. דורון תבורי כרוזן/השומר, מדגים משחק של אחד מגדולי שחקני ישראל בעשרות השנים האחרונות. הדרת הכבוד המאופקת של נוכחותו, קולו המיוחד, והביטחון שאישיותו מקרינה, כמעט משכנעים את המבקרים הבלתי צפויים, שבארמון יש רוחות. קולות הרעמים התכופים, שמאפילים על הטקסט של השחקנים, וגילויו על נוכחות הרוחות, אומנם לא מבריחים את זאנד ודורה, אך לא מתירים להם לעצום עין.

מיכאל גמליאל כ-זאנד, במשחק מהוקצע ומקצועי וקול מצוין, שולט באירועים, ומנווט אותם לכיוון האופטימי מיד עם התגלותה של ה"רוח". מה שמעורר בדורה (אלכסה לרנר הכה חביבה) פחדים וחששות. אך הרוח - היא בעצם לנה (סופי נוזיקוב המתוקה), נערה בת 17 שמזה שלוש שנים מחזיק בה הרוזן כשהוא מספר לה שהמלחמה לא תמה, והרעמים הם בעצם הפצצות של האויב. והיה אם תצא מהארמון - ייגזר גורלה. היא כה פוחדת, ומעיזה לצאת מחדרה חסר החלונות רק כששעון האורלוגין העתיק מצלצל 10 צלצולים. הסימן ששולח לה הסוהר שלה.

את מלוא השבח יש להעניק למעצב התפאורה המפוארת שמעון קסטיאל. שפע פריטי הריהוט העתיקים המסוגננים, תואמים כה יפה לממדיו המיוחדים של אולם מרכז ענב לתרבות: לגובה העצום המרשים, למבנה החצי עגול של הבמה, שהוא המשכו של חציו השני של עיגול האולם. מה שעושה אותה כה מושלמת ויזואלית. רק חבל שצוות השחקנים המשובח, ובימויו של אבישי בן גל חסרים את המיקרופונים שהיו יכולים לגרום לקולות השחקנים להגיע אל הקהל, מה שנדרש בגלל ממדי האולם. כך גם האפלולית השורה על הבמה על-מנת להתאים לתנאי האור בלילה, חסרה את התחכום שיכול מעצב תאורה ליצור, בהאירו את פני הדוברים בלבד, בעוד שאת שאר הבמה ישאיר חשוכה. המוזיקה של אפי שושני מגיחה כראוי ברקע.

המחזה של לאה גולדברג בסך-הכל משיג את מטרתו: לוקח את הצופים לשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה לאירופה, לאוירה ותנאים סוריאליסטים-משהו, עם כל הקסם של הלשון היפהפיה של לאה גולדברג.

הצגה מענגת, של קלאסיקה ישראלית.