התיאטרון כפרשן פוליטי

שנאה של אדם לזולתו, ולא משנה אם בגלל זהותו המינית או דעותיו הפוליטיות, היא דבר שאינו יכול לבוא בשום אופן לביטויי שנאה מילוליים או פיסיים. החברה בימינו אינה צריכה להכיל התפרצויות כאלו בכל מקרה. לא כאן ולא שם. הצגת "פרויקט לאראמי" בבית צבי היא אירוע דרמטי חשוב בעלת תובנות וערך מוסף ענק. בכך שבמקרה זה, התיאטרון נוטל על עצמו להאיר את עיני הקהל לעובדות היסטוריות בעלות השלכה רחבה, ולפרשן. זאת, בהקשר למקרה שחולל סערה באמריקה ב-1998 כשהסטודנט ההומו נלקח ליער, עונה, והוכה עד למותו, רק משום זהותו המינית. מה שמזכיר את שנות השישים במאה שעברה, כשהשנאה לכושים בארה"ב הייתה כה עזה, עד ששוטרים נאלצו ללוות ילדה כושית קטנה בהליכתה לביה"ס, כדי לשמור על חייה. מה שהונצח בציורו האלמותי של נורמן רוקוול, שהפך לסמל לתקופה. וכן, כפי שנצפה בסרט "מיסיסיפי בוערת" על רצח 3 פעילי זכויות האדם והעלמת גופותיהם.

כנראה שאנחנו מצויים עדיין בעידן בו השנאה גוברת על כל הבנה שכלית, והיא מקווה לעורר בעזרת ליבוי השנאה, שינויים בשלטון כנגד רצון רוב העם. לעומת זאת בהצגת בית צבי צולח הבימאי גמא פריד לפרוש את הנושא בהצלחה הן הודות למשחקם הכה מרגש (גם אותם-עצמם) של השחקנים המחוננים, והן ביכולתו להעניק להם הזדמנות לשחק בחמישה תפקידים כל אחד, לעיתים - כששחקנית משחקת כגבר ולהפך, שחקן כאשה. מדהימה יכולתם לעבור למינעד קול שונה, להשתמש בשפת גוף תואמת, ולהעמיד בפני הצופים פרישה רחבה של מיבחר רחב על מיגוון דעותיהם של תושבי העיירה הספציפית, בה אירע האירוע המחריד.

אירוע שכזה, של התגברות שנאת השונה, מתרחשת לרוב הן בערים פריפריאליות, אך בעיקר על-ידי מטורפים וחולי נפש. מה שאינו בהכרח מצגת אופינית לאופי אנשי המקום (כמו הרצח בבית הכנסת לא מכבר). אך ב-1998, התרחשות זו הייתה תקפה. והראיונות שהשחקנים של "אנסמבל התיאטרון הטקטוני" של ניו-יורק ערכו עם מיגוון תושבי לאראמי הם שהיוו הבסיס לתמונה שמוזס קאופן העלה במחזהו. היה שם מגוון דעות, לא כולן אנטי. בכל אופן, בישראל הליברליות בקרב הלא חרדים מתקדמת מאד, ובחירתו של אמיר אוחנה לשר בשל כישוריו וערכו כאישיות, הם ההוכחה לכך.

תשעת שחקני ההצגה סוחפים את הקהל במשפטים קצרים, לא מיגעים, באכספרסיה שלהם וביכולת המשחק להיות דמויות שונות תוך שניה. ביניהם בולטת בכשרונה הדרמטי המרשים דניאלה חכים; אנה אקהרד הרעידה את הלב בשירתה את השיר הלירי; ברק פרידמן עם הנוכחות הבולטת שלו -כנהג הלימוזינה ועוד, ובשפת גוף עשירה; הראל גלזר המצוין, צח חזיזה כברמן, עדן יששכר המפליאה כשוטרת וכשוטר, יונתן תורג׳מן, רז סלמון כסטודנט למשחק ודניאל הרוש. כולם מרגשים ומרשימים.

את תרגום המחזה, הבימוי והעריכה המוסיקלית עשה גמא פריד, את התפאורה והתלבושות זוהר אלמליח, את התאורה המצוינת עיצבה רותם אלרואי.

הצגה שונה מאוד מהמקובל, נועזת ברעיון החוצה גבולות גאוגרפיים, והמצליחה בקאסט, בבימוי ועם כל היוצרים שלה.