סקפן פנטומימי

הסיפור נסב על שני אצילים - ארגנט (ירון חנונה) וז׳רונט (רועי הדס), אבות לבן ובת כל אחד מהם, הרוצים להשיא את בניהם למי שמתנגדים לכך, משום שהם מאוהבים באחרות. מה שגורר אותם לזמום מזימות כדי לסכל את התוכנית. לצורך זה הם זקוקים לעזרת המשרת סקאפן (מעין רחימה) שמתגלה כאן כבחירה מוצלחת כל כך, עד כי היא המסמר של ההצגה. הבחירה בשחקנית לדמות גברית צולחת את המשוכה, ומעצימה את האימפקט משום כשרונה של רחימה.

התעלולים שממציא סקפן, השקרים המומצאים על ידיו כדי לשנות את החלטת האבות - כל אלה הם ליבת המחזה. והתעלולים זורמים בקצב שוטף, הודות לקיצור המחזה ומגע ידו של אודי בן-משה, שביים בזמנו את המחזה בחאן הירושלמי. הקטעים בהם כל אחד (לחוד) מהאבות עומד להעביר סכום עצום למשרת כדי שיעבירו על-מנת לפדות לכאורה את הבן. בשניהם, ידו של האב ממאנת להיפרד מהארנק עם הכסף, מה שמזכיר את הסצנה המפורסמת של הרפגון בהצגת הקמצן.

הצד הוויזואלי היונק מהמשחק הטובל בתנועה א-לה-קומדיה-דל-ארטה, בצירוף קטעי מחול שעיצב יפה תומר יפרח, המוזיקה המקורית היפה שחיבר בוריס מלקובסקי, ותוספת עכשווית מקומית המתקשרת לביקורת נוקבת על בתי המשפט שם וכאן גם כיום - כל אלה מהווים יצירה ססגונית, שאפילו ההיגוי הלקוי של כמה מהשחקנים, שגורמים לקהל להחמיץ את פניני הלשון של תרגומו של נתן אלתרמן, אפילו הם לא יכולים להמעיט מההישג המשחקי-הפנטומימי, והעיצובי של כל היוצרים כאחד. עם דגש על עיצוב הבמה המוקף בקירות מצוירים דמויות, של הצייר-האמן ואדים קרשבסקי, שעיצב גם את התלבושות התקופתיות ואת התאורה רבגונית.

מלבד מעין רחימה, בולטים בכשרונם בהצגה אלון לילייב כ-ליאנדר, באלגנטיות והקסם האישי שלו, ונאור מלקוב הכה רבגוני ומצחיק ברמות; קארין שניידר הבלונדית בסולו מצחיק; נווה כהן כאוקטב, מעין גוטשלק כהיאסינט, ורועי הדס כז׳רונט.

הצגה מלבבת.