News1 גאים להציג
מבקרים ייחודיים (Unique Visitors):
אתר - 638,108  סלולר - 1,576,407
   |   15:07:40
דלג
בלוגרים / בעלי טורים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עו"ד צבי שוב, עו"ד ספיר זילבר
עו"ד צבי שוב, עו"ד ספיר זילבר
מינהל התכנון מציע לבטל את ההקלות בנימוק שהן מאריכות את הליך האישור ומנוצלות למטרות פסולות. כאשר בוחנים אותן יותר מקרוב, ובמיוחד על-רקע משבר הקורונה, המסקנה המתבקשת היא שעכשיו אין ז...
איתמר לוין
איתמר לוין
התנהגות מנהיגינו הפוליטיים מזכירה את זעקתו של המשורר הלאומי בשנת 1931 ועלולה לגרום לאובדן אמון בהם    תוצאה חיובית אפשרית של המגיפה תהיה הפסד של טראמפ בבחירות    תקציבי הביטחון יספגו...
בני גנץ
בני גנץ
נאום יושב-ראש הכנסת בטקס המשואות בהר הרצל [אור לה' באייר תש"ף, 28.04.2020]
ירדן. עוצר בעמאן [צילום: ראאד עדיילה, AP]
עודד ערן  |  
מדינות ערב נפגעו קשות בחמישה מקורות הכנסה; התאוששותן תלויה בגורמי חוץ ולכן אינה מובטחת    המשבר הכלכלי עלול להיות מתורגם לחוסר יציבות פוליטי    ישראל עלולה להיחשף לסכנות חדשות-ישנות,...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
ברחבי הרשת / פרסומת
מועדון+ / תגיות
אישים | פירמות | מגשרים
מוסדות | אתרים | מושגים
רועי בלכר [צילום: תמר מצפי, גלובס]
עורך דין
רועי בלכר, (נולד: 1970) עורך דין ישראלי. שותף מייסד במשרד עורכי הדין KRB.
גורי אלפי [צילום: רונן אקרמן]
קומיקאי, שחקן
גורי אלפי (נולד: 18 בספטמבר 1976), ישראל. קומיקאי, שחקן, זמר, במאי ויוצר טלוויזיה ישראלי.
מגי אזרזר [צילום: איציק בירן, יח"צ]
שחקנית
מגי אזרזר (נולדה: 10 בספטמבר 1986), שחקנית ישראלית. שמה המלא: מרגלית אזרזר סבג.
לכל הערכים במועדון+
איפה הם היום?
מהמעברה לקיסריה
דני דביר בביתו עם הריהוט הפרואני [צילום: יגאל יששכרוב]

דני דביר, הילד העני שגדל בשלוש מעברות, שלא ידע לכתוב ולקרוא עד כתה ד'- הפך ל"איש פלא", לסיפור הצלחה ומודל מעורר השראה

▪  ▪  ▪

"צוף הדבורה"- אירוע מרגש

"לולא הלטיפה של המורה אורה על ראשי - יכולתי היום להיות ראש כנופיית הפשע בארץ". כך אמר דני דביר לצופים הרבים שמילאו את האודיטוריום במתנ"ס על שם אריק איינשיין בנתניה, באירוע מרגש עד דמעות, שהתקיים ב-11.7.2019 עם הקרנת בכורה של הסרט "צוף הדבורה", המבוסס על ספרו, שהוקדש לזכרה של המנהלת המיתולוגית מנתניה אורה כרמי ז"ל, שנפטרה לפני כשנה בגיל 83. כל ההכנסות מן הספר נתרמות לבית ספר אלומות בנתניה.

סיפור חיים מדהים

דני דביר הוא "איש פלא" ואיש אשכולות. באחרונה הוא "מחזיר את חובו לחברה", כדבריו. לפני כשלוש שנים פרסם את הספר "צוף הדבורה", אותו כתב במשך 27 שנים, המספר את סיפור חייו המדהים, עליו הוא מרצה בכל מוסדות החינוך ברחבי הארץ, במתנ"סים, בספריות, במועדונים ובפרלמנטים. משתתף בשבתות תרבות במקומות שונים בארץ, וזאת על-מנת להעביר למאזיניו את יישום חמשת הלקחים החשובים עליהם כתב את ספרו.

1. בני אדם יכולים וצריכים לקחת את גורלם בידם, להתמודד ללא תלות והפניית אצבע מאשימה כלפי המדינה למרות הקשיים הרבים.

2. מערכת החינוך באמצעות שליחיה, המחנכים והמורים יכולה להשפיע על שינוי גורלות התלמידים. באמצעות מתן יחס אנושי חם, מורה יכול לחולל נפלאות ולשנות את חייהם של תלמידים רבים.

3. צוותי האבחון חייבים לבדוק את רקע בית גידולו ומצבו הסוציו-אקונומי של התלמיד, לפני שחורצים את גורלו לשבט או לחסד.

4. כוח רצון, התמדה, נחישות עם אמונה חזקה, יכולים להביא להשגת כל מטרה.

5. משפחות בעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך, יכולות לצאת ממעגל העוני בהתמודדות נכונה, באמצעות תמיכת מוסדות המדינה המספקות כלים למינוף כלכלי ואינטלקטואלי, ומכאן, השמיים הם הגבול.

דני דביר צורף, בין היתר, כחבר הנהלה בעמותת "ממעברה לתחיה" המדגישה את פרק התחיה בקרב בני המעברות.

מיזם חברתי - יזמים בפריפריה

בימים אלה, הוא מוביל, יחד עם יהודה הראל, ממקימי הדרך השלישית וחבר בכנסת ה-14, שזכה ב-2018 בפרס ישראל לחקלאות והתיישבות, מיזם חברתי ושמו: "יזמים בפריפריה". מיזם זה נועד להעניק לצעירים בגילאי 35-20 המתגוררים בפריפריה הכשרה מעשית בפתיחת ובפיתוח עסק קטן כאמצעי להעצמה אישית, כלכלית, וחברתית בקורסים ובהכשרה מעשית שתכלול, בין היתר, תהליך חניכה אישי, שיסייע להם להתמצא בסביבה העסקית ולפתוח ולנהל עסק עצמאי תוך ליווי צמוד במהלך הקורס ולאחריו בשנתיים הראשונות לאחר הקמת העסק.

תנועה חברתית למיגור העוני

דני דביר מתגורר בווילה בקיסריה והוא שכנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא פועל למסד תנועה חברתית למיגור העוני בישראל. בתוך כך, הוא פונה לראש הממשלה בחודש נובמבר 2015 במכתב אישי בו הוא מבקש ממנו שיראה את מיגור העוני כחזון לאומי ראשון במעלה המחזק את העם בבשורות, שיטעו תקווה לאחדות ושוויון. עד היום דני לא זכה למענה ולהתייחסות כלשהי מצדו של ראש הממשלה... היום, התנועה מתגבשת על ידו בהרחבת מצטרפים אליה.

"אכזבתי הייתה קשה מאד, מאי התייחסותו של ראש הממשלה לנושא הטבוע בתוכי ובדמי בשל הרקע ממנו צמחתי כילד עני". הוא אומר לי ומוסיף: "אבל, אכזבתי הייתה גדולה שבעתיים, דווקא מצדו של שר האוצר, משה כחלון, שהופיע בכנס "עמותת לתת" אליה הוזמנתי, ומשום היכרותי האישית איתו ופעילותי למען בחירתו בבחירות לפני האחרונות, בשל היותו מיצג תנועה חברתית בנושאים חברתיים הקשורים לשכבות החלשות. ניגשתי אליו ומסרתי לו את מכתבי לראש הממשלה והדגשתי בפניו שהזכרתי אותו כשר אוצר שיכול להוביל מהפך היסטורי במיגור העוני. ציינתי בפניו שראש הממשלה לא ענה לי ואני מצפה ממנו להתייחס ולקבל תגובתו. הוא התפעל מזה שהזכרתי אותו במכתב לראש הממשלה. הבטיח תגובה ואי תגובתו, הותירה בי מרירות רבה, על כך ששר אוצר בראש תנועה חברתית, לא התייחס כלל לפנייתי ואכזבתי הייתה כפולה שגם תמכתי בו וגם בכך שלא נרתם לרעיון".

דני דביר טוען שהמלחמה בעוני חייבת להיות בסדר עדיפות לאומי ראשון, משום שמספר העניים גדל משנה לשנה, ומסתכם היום במעל שלושה מיליון תושבים, שחיים מתחת לקו העוני. עובדה זו, לגרסתו של דביר, גורמת להרס המרקם החברתי ולמשקעים נפשיים שגורמים נזק בשל התסכול שבו נמצאים בני המשפחות העניות, המונע תרומה לחברה ולמדינה ואף במידה מסוימת לנקמה בשל הרגשתם זו, והמחיר לכך שהמדינה תשלם בעתיד, יעלה עשרות מונים מעל תקציב הביטחון. אי-מיגור העוני היא פעולת שרשרת שמנציחה אותו לדור הבא. כשלא מטפלים בהורים העניים מצמיחים את הדור הבא של ילדיהם העניים. המוסדות משקיעים בהם כסף רב ללא תועלת וההוצאה מבחינת הביטוח הלאומי ומחלקות הרווחה והחינוך לא מועילות להם והכסף מבוזבז.

"לתפיסתי", אומר דני דביר, "המדינה חייבת למגר את העוני באמצעות תוכנית חומש ממשלתית עם תקציבים ופעילות מוסדית נכונה על-מנת לעצור את שרשרת ההמשכיות של דורות העוני. הדבר אמור להתבצע על-ידי הקצאת תקציבים ליצירת מקורות תעסוקה יזומות למשפחות העניות, הקצאת משאבים למוסדות החינוך המטפלים בהם על-ידי הקצאת משאבים לפעילות רשות משלימה למערכת החינוך וסיוע לילדי המשפחות העניות. והקמת תוכנית טרום צבאית לקליטתם וגיוסם לצבא כדוגמת נערי רפול (לא במסגרת הצבאית אלא לפני גיוסם לצבא).

כיום המשפחות העניות וילדיהם אינם תורמות למדינה בשום תחום וגוזלות ממנה תקציבים. ומכאן, ניתן לחסוך כסף זה ולהשקיע בהם ותרומתם תגדל שבעתיים לחברה, לצבא, ולהשתלבותם במדינה כאוכלוסייה תורמת ולא מפריעה".

וילה בקיסריה עם בריכת שחייה

בקיסריה מתגוררות כיום כ-8,500 נפשות. הווילה בה מתגורר דני בקיסריה, משקיפה אל הים, בנויה על שטח של 350 מ"ר ומשתרעת על שטח של דונם ובה בריכת שחייה וצמחיה עשירה בפרחים ועצי נוי. "אין לי גנן ואני מטפל בעצמי בכל המתחם הזה. גם בבית המעוצב על רהיטיו ואביזריו כבית פרואני, איננו מחזיקים עוזרת והרעיה היא זו הדואגת לכל הניקיון", הוא אומר לי בחיוך. הבית שוכן בקצה הצפוני של קיסריה וגובל בכפר הערבי ג'יסר אל זרקא. "כאן, הוא מציין, אנחנו מאזינים לקריאות המואזין, לזיקוקין, ליריות ולצלילי התזמורות בעת שנערכים בכפר החתונות המופעלים באמצעי הגברה.

סוללת העפר בין קיסריה לג'יסר אל זרקא

"הדברים הללו הניעו אותי לפעולה. לקחתי על עצמי את היוזמה להקים את ועד הפעולה של השכונות הצפוניות בקיסריה, במשך כ-18 שנים, במגמה לשפר את איכות החיים של תושבי השכונות הצפוניות בשיתוף פעולה עם תושבי ג'יסר אל זרקא, וזאת בפגישות עבודה עם ראשי הישוב שלהם. ההישג הגדול ביותר שלי בפעילות הזו הייתה היוזמה להקים את סוללת העפר בינינו לבין כפר ג'יסר אל זרקא מכביש 2 במזרח ועד האקוודוקט במערב. מהסיבה הפשוטה שאיננה קשורה לטענות שווא כאילו אנו גזעניים או להפריד בין עשירים לעניים או למנוע את הרעש, "כי הסוללה לא מונעת רעש" הוא מדגיש.

"הסוללה הוקמה מתוך התובנה על-רקע היותי מנהל היחידה לפיקוח על הבנייה מטעם משרד הפנים עם שחרורי מצה"ל. התובנה היא, שהבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי מתפשטת ללא אישורי בניה. ומשראיתי שהתחילו את הבנייה המסיבית לכיוון הבתים הצפוניים של קיסריה החלטתי שיש צורך חיוני להקים חייץ פיזי. למנוע את התפשטות הבנייה ולתחום אותה בגבולות ג'יסר אל זרקא בלבד. הסוללה הוקמה על גבול המוניציפלי בינינו לבין ג'יסר אל זרקא". עד היום הקשרים שנוצרו בינו לבין תושבי הכפר נמשכים, אבל בתחום האישי.

המשפחה והחיים במעברות

דני בן ה-71 נולד בשם צלאח דבורה, בבצרה שבעירק להוריו נזימה ואברהם. במשפחה גדלו חמישה בנים ובת. דני הוא הילד האמצעי בין שני הבנים: "שניים מעליי", משה בן 73 בעל מסעדה בעין יהב, אורי בן 72, עובד באל על, "ושניים מתחתיי", מוטי 69 איש נדלן, דוד 68 מנהל את הפנצריה בתחנת הדלק פז דימונה. אחותי דליה ילידת 1966 עובדת כשכירה במשרד".

אברהם, אב המשפחה היה בעירק סוחר ועבד בחנות מזון. האם נזימה הייתה תופרת. שניהם לא ידעו קרוא וכתוב. המשפחה מגיעה לארץ ב-1951 במבצע עזרא ונחמיה ומשוכנת במחנה מעברת המעבר שער העלייה.

שמונה נפשות המשפחה מתגוררות כמה חודשים באוהל ועוברות משם למעברת פרדסיה. "אני זוכר את שנת 1953", אומר לי דני ומוסיף "הייתי בן 7 במעברת פרדסיה. היה חורף קשה מאד. גרנו באוהל 8 נפשות. ישנו ראש מול רגל, אחד כלפי השני, שני ילדים במיטה אחת. סופת גשמים עזה ורוח חזקה העיפה את האוהלים ונותרנו חשופים תחת כיפת השמיים ואז הסוכנות היהודית החליטה לקחת את כל הילדים הקטנים שלא ייפגעו ושלחו אותם לקיבוצים. אני נשלחתי לקיבוץ ניצנים. שם הייתה לי משפחה אומנת שסיפקה לי את כל צרכיי לאורך החורף הקשה וזכיתי מהם לקבל חום ואהבה. בסוף החורף, לאחר שלושה חודשים לשהותי אצלם הודיעו לי שאני צריך לחזור למעברה. ולפני שנפרדו ממני ביקשו שאחליף את שמי הערבי מצאלח לדני וכך עשיתי. הוריי לא ידעו בכלל איפה אני נמצא, כי לא נאמר להם מאומה. והייתי מנותק מהם כל תקופת החורף. אילו המשפחה האומנת מניצנים הייתה מחליטה שלא להחזירני - אני מניח שהייתי היום כלול באחוזי הסטטיסטיקה של הילדים החטופים. יש לציין שמלבד ילדי תימן שנחטפו נחטפו גם ילדים מבני עדות אחרות כמו יוצאי עירק ואחרים.

שנה וחצי שהינו במעברת פרדסיה, ומכאן הועברנו למעברת הצריפים בשיכון ותיקים בנתניה. היה זה צריף דו-משפחתי ללא מים וחשמל, ללא מטבח וללא ביוב. חפרנו בור בגינה ושם עשינו את צרכינו. כל חלל הצריף היה מוקף בארבע מיטות שבהן שוב ישנו בזוגות (ראש ורגל) על-מנת להקטין את הנפח במיטה. לימים הצטרפה אלינו גם סבתי טובה שהתגוררה אצל דודי יצחק, בשיכון דורה בנתניה. הוא הביא אותה לבתה נזימה שהייתה הבת הצעירה בין דודיי. השאיר את הסבתא והלך. הישארותה של סבתי בצריף היוותה בעיה קשה והפרה את מאזן השינה של כל הנפשות בלילות, כי מעצם העובדה שהייתה זקוקה למיטה עצמאית משלה, נאלצנו האחים לפי תור לישון על הרצפה.

החיים בצריף היו קשים. השתמשנו בעששית נפט למאור, והדלקנו אותה למשך שעה אחת בלבד להתכוננות לשינה על-מנת לחסוך בצריכת הנפט. טיפות המים שנזלו מתקרת הצריף בחורף במגעם עם הזכוכית היו מנפצים אותה וכך נאלצנו להדביק את הזכוכיות עם עיתון ודבק מקמח שיצרנו. לעיתים היה יותר עיתונים מסביב לעששית עם הסדקים בזכוכית, מה גם שהתאורה הייתה מאוד חלשה. לא היו לנו תנאי מחייה סבירים, לא היה לנו אוכל בבית. בחורף ניזונו מפרי ההדר של פרדסים שהיו מסביבנו ובקיץ - ממקשות האבטיחים שגדלו בסביבת המעברה.

כל מרחב המחיה שלנו היה בתוך היער הצמוד למעברת הצריפים שם עברתי את סדרת ההישרדות הכי משמעותית בחיי. הייתה זו הישרדות חייתית. למדתי לחיות עם הטבע ולשרוד בקרבו.
הקושי הכי גדול שלנו בצריף, מעבר להתמודדות עם בעיות הרעב היה בנושא חינוך ולמידה. אפילו שולחן להכנת שעורים לא היה בו. אבי עבד כפועל דחק שיצא עם הזריחה לעבודה בפרדס וביער מדי יום עם הטוריה על כתפו בניכוש עשבים, והיה חוזר בערב ספוג בזיעה. פעם אחת בשבוע התקלחנו. הבאנו שני דליי מים מהבאר. דלי מים אחד חומם באמצעות פרימוס ונפט והשני שימש למים קרים. לקחנו מצקת אחת עם מים חמים וקרים שפכנו אחד להסתבן ואחר כך להוריד את הסבון וכך קיבלנו את השבת.

אמי כעקרת בית דאגה בחרדת קודש יום יום לשלוח אותנו ללמוד בבית ספר ולא ויתרה לאף ילד מילדיה להישאר במיטה כי מאוד רצתה שנרכוש השכלה. וזאת משום העובדה ששני ההורים היו אנאלפאביתיים והבינו את הצורך החיוני ברכישת השכלה בארץ ישראל. מדי יום צעדנו לבית ספר אלומות בנתניה. המרוחק שניים וחצי קילומטר מהצריף שלנו ללא תיק וללא ספרים להוציא ספר תורה שקיבלנו מבית הספר. צעדנו לשם בבגדים מטולאים בחורף, וכשאצבעות הרגליים נלחצו בתוך הנעליים חתכו את עור הנעל בקצהו וכך האצבעות נחשפו. לא היו ברשותנו גם אמצעי כתיבה. חיממנו את כסאותינו בכתה וחזרנו לצריף חלולים כפי שיצאנו ממנו. כילדים היינו שקופים לגמרי בעיני הצוות החינוכי ובעיני שאר תלמידי שיכון וותיקים".

לא ידע לכתוב ולקרוא עד כתה ד'

עד כתה ד' דני לא ידע לכתוב, אפילו את שמו, ולקרוא. באותה עת תעודתו הייתה הכי משעממת בעולם. כל ציוניו היו "בלתי מספיק". להוציא את מקצוע ההתעמלות שבו צוין בתעודה "כמעט טוב", למרות שהיה ספורטאי מוכשר, "בשל הישרדותי במשחקים ששיחקתי בהם ביערות ובפרדסים עם חבריי. מי מביא יותר תפוזים? מי מצליח לקפוץ גבוה יותר? להראות מבחני הישרדות בעיקר מי מצליח יותר להביא אצטרובלים או לקטוף תותי יער. מורה ההתעמלות שלי יעקב, הגיע אליי כמתנצל ואמר לי שמגיע לי טוב מאוד בהתעמלות, אבל נאלץ לתת לי כמעט טוב משום העובדה שלא הבאתי בגדי התעמלות לשעורי הספורט. מה שמוכיח את האטימות של המורים באותה תקופה נוכח מציאות חיינו, כשאלה היו מנותקים ממנה. לא היו לנו בגדים ללבוש, לא היו לנו נעליים, ורצה שנביא בגדי ספורט"... בסוף כתה ד' החליטו להשאירו כיתה...

האבחון הפסיכולוגי

דני ממשיך לספר: "כשכל הילדים קיבלו את הספח לתעודה עולה לכתה ה', המורה קראה לי את הספח שבו היה כתוב הנך נשאר בכתה ד'. הייתה זו פגיעה נפשית מאוד קשה בעבורי שכן תדמיתי כראש הכנופיה של הצריפים נפגעה ולא יכולתי לשאת זאת. קיבלתי את רוע הגזירה והגעתי ללמוד בתחילת השנה בכתה של יוצאי אירופה ברובם. אחי מוטי למד במקביל אליי בכתה של יוצאי מעברת הצריף. הצוות החינוכי ראה שאין שום התקדמות ושיפור בלימודיי ולא עשה שום דבר מבחינה משפחתית ובית ספרית לסייע לי. הוחלט לעשות לי אבחון פסיכולגי שקבע בסופו של דבר כי אעבור ללמוד בבית הספר "יהודה הלוי" בנתניה שבו למדו ילדים חריגים וקשיי למידה.

הנס החינוכי והמלאך שהגיע בדמותה של אורה כרמי

בשליש השני של כתה ד', כשהייתי אמור לקבל את ההפניה לבית ספר זה חל "נס חינוכי" בתוכי, כאשר המחנכת שלנו לא הגיעה כלל לבית הספר (נעלמו עקבותיה) והמנהלת הציגה בפני התלמידים את המחנכת החדשה, אורה כרמי, שהייתה מורה ממלאת-מקום למחנכת הקבועה שלנו. אורה, מציין דביר, הייתה מורה בעלת הופעה מרשימה עם נוכחות מאוד סמכותית וכשנכנסה לכתה נוצר שקט שבו אפשר היה "לחתוך בסכין את האוויר". היא סרקה במבטה את תלמידי הכתה וכשראתה אותי יושב זנוח בסוף הכתה ומכורבל בתוך עצמי ניגשה אליי וליטפה את שיער ראשי. לטיפה זו של המורה חוללה בי תפנית עצומה בחיי.

לטיפה זו נותרה צרובה בזכרוני עד עצם היום הזה ולאורך כל השנים, נתנה לי את הכיוון בחיים כמו מגדלור המאיר ליורדי ים. אורה קירבה אותי אליה הושיבה אותי בחזית הכתה ובמשך חמש שנים בהיותה המחנכת שלי חוללה בי את הנס החינוכי. הפכתי מילד שלא ידע לכתוב את שמו לסיים את לימודיו בכתה ח' כאחד ממצטייניה הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית. כאשר במהלך שנת לימודים אחרונה זו בבית ספר אלומות שימשתי כיו"ר ועד הכתה.

חוויות האבלות

מכתה ו' עד סוף כתה ח' עברתי אבלות מתמשכת. בכתה ו' סבתי נפטרה אצלנו בצריף. אבי נפטר כשהיה בן 57 בהיותי בן 13 ודודי סלמן שהגיע לאזכרה של שניהם נפטר כעבור שנה. כל שנה נפטרו בצריף אנשים הקרובים ביותר לליבי. זה היה בעבורי טראומה לראות את נושא המוות בתוך הבית שלש שנים ברציפות. באותה תקופה עברתי גם בהצלחה את מבחני הסקר והומלץ לי ללמוד בירושלים בבית ספר בויאר. אמי התנגדה לניתוק שלי מהמשפחה בטענה שאבי, שנפטר בהיותי בן 13 בכתה ז', איננו ועל המשפחה להישאר מאוחדת.

לימודים בבית ספר אורט בנתניה

כשאימי סירבה שאלך ללמוד בבוייר בירושלים, אורה המורה רשמה אותי לבית הספר אורט נתניה מתוך מגמה שארכוש גם מקצוע והשכלה". את שכר הלימוד בבית ספר אורט נתניה מימן דני מתוך הכסף המועט שקיבל כשחקן כדורגל בקבוצת הפועל נתניה, מעבודה בחופשות, ממכירת סברס ומעבודה בחנות ירקות. קבוצת הפועל סידרה לו עבודה בבניין של סולל בונה בניקוי דירות לאחר בנייתן. במהלך התיכון נקרא גם לשחק כשוער בנבחרת הנוער של מדינת ישראל בכדורגל.

מסיים קורס מ"כים וקצינים

דני מסיים את התיכון בהצטיינות יתרה. בסיום התיכון לא רצה להתגייס לחיל החימוש כפי שהציעו כמסלול טבעי לבוגרי אורט. הוצע לו להיות ילד חוץ בקיבוץ ברקאי ולהתנדב למסלול הנח"ל המוצנח ולהגשים את המטרה בה חפץ לשרת ביחידות קרביות. הוא מתגייס לנחל המוצנח, מסיים קורס מ"כים וקצינים. לוחם במלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, ובמלחמת יום כיפור, בגדוד 890 בפיקודו של יצחק מרדכי מהחווה הסינית ועד איסמעליה, הוביל את הגדוד כמ"פ סיור.

ב-1972 נישא לרבקה, היום מורה למדעים בגמלאות, העוסקת בכמה תחומי התנדבות, ולזוג ארבעה ילדים: אוני, אשכר, יועד, משכית ושני נכדים.

מ"מ מפקד בית ספר לקצינים וסמח"ט גבעתי

23 שנים מ-1965- 1988 עושה דני בצבא קבע ומסיים את שירותו הצבאי כסגן אלוף. שלושת תפקידיו האחרונים היו: סגן מפקד בית ספר לקצינים (גם מ"מ בית ספר לקצינים, חצי שנה), סמח"ט גבעתי ומפקד יחידת מילואים במחנה קצח"ר ברמלה. שירותו הצבאי ביחידות השדה וההדרכה, סייע לו רבות בעיצוב תדמיתו ואופיו והחשוב ביותר ברכישת השכלתו בשלושה תארים שעשה בשנים 1976-1973: תואר במזרח תיכון ומזרח אפריקה, תואר בהיסטוריה כללית ב-1981-1980 במסגרת בית הספר לפיקוד ומטה וכשהשתחרר ב-1988 למד בשלוחה מטעם הטכניון לימודי מינהל עסקים מטעם הצבא. במקביל ללימודיו באוניברסיטת תל אביב הדריך קבוצת תלמידים כמדריך בכפר הירוק וניהל שם את החוג הטופוגרפי והטיולים.

הכניס את הבדואים לשבע עיירות מוכרות

עם פרישתו לגמלאות בגיל 40 מקים דני דביר את היחידה לפיקוח על הבנייה מטעם משרד הפנים ובמסגרת זו, במהלך השנים 1987-1992, מכניס את רוב הבדואים שהיו פזורים ברחבי הנגב והקימו מקבצי ישובים מסורתיים בלתי חוקיים, לשבע עיירות מוסדרות בנגב. ביניהם חורה, ערוער, לקיה, כסיפה, שגב שלום, תל שבע ורהט, תוך דאגה לאספקת חשמל, לסלילת כבישים ולהקמת מוסדות תמיכה כמו קופת חולים, בנקים ועוד. כשראה שהמדינה פסקה לתת פתרונות לבדואים והפסיקה גם להרוס בתים בלתי חוקיים וצווי ההריסה המנהליים נותרו כאבן שאין לה הופכין וללא ביצוע - החליט שאין תכלית ביחידה למימוש תפקידו והוא עוזב אותה.

הסבה לחינוך והוראה

דביר עושה הסבה לחינוך ולהוראה, לומד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במשך שנתיים ומקבל תעודת הוראה בשנת 1990. למרות שהוצעו לו בהתחלה תפקידים בכירים במערכת החינוך, הוא מעדיף ללמד היסטוריה בתיכון אורט ערד שבה התגורר. בין היתר הוא מכהן כרכז שכבה.
דביר היה מורה חריג בנוף מבחינת היוזמות החינוכיות, בעשותו דברים יוצאי דופן שהשפיעו על מהלך החשיבה של תלמידי בית הספר באופן מאוד משמעותי.

כך לדוגמה, לקראת חג הסוכות הוציא את כל השכבה לבניית סוכות במדבר באזור ערד. במתכונת יציאת מצריים הקימו התלמידים סוכות במדבר והלכו עם מוטות וסדינים, בנו מזבח להעלאת קורבנות ואפו מאכלים. "הורדתי להם מן מן השמיים. במסגרת היחידה לפיקוח על הבנייה היו ברשותי מטוסי צילום שצילמו את הבדואים. חברת התעופה התנדבה להטיל פתקים, שסימלו את המן, מעל התלמידים, ואלה אספו אותם. הייתה תחרות ביניהם מי אוסף הכי הרבה מן... בהמשך, מנהלת בית ספר תיכון ערד עודדה אותי לגשת למכרז לניהול בית ספר תיכון מקיף מרחבים בנגב.

הלכתי למכרז וראש המועצה האזורית מרחבים, בישיבת הקבלה, טען בפניי שאני הוא המנהל האולטימטיבי מבחינת הרקורד שלי וכישוריי אבל הוא פוחד מאנשי צבא. ולכן הציע לי להיות סגן שנה אחת ואחר כך לקבל את הניהול. נעניתי לו בחיוב והפכתי להיות סגן מנהל קריית החינוך מרחבים נגב שכללה בית ספר תיכון מקצועי אורט וחטיבת ביניים ושני בתי ספר יסודיים: דתי וממלכתי דתי. נהניתי בעבודה בעשייה משותפת עם מנהלת בית ספר וכעבור שנה כמובטח שאהיה מנהל - נקראתי מטעם הסוכנות היהודית ומשרד הביטחון לצאת לשליחות מטעמם לפרו בדרום אמריקה.

החיים בפרו

רעייתי רבקה עבדה שם כמורה ללימודי עברית בבית הספר היסודי בעיר הבירה לימה ואני שימשתי גם באותו תפקיד וגם עבדתי מטעם השגרירות כאיש קשר במשימות מיוחדות בין שגרירויות בדרום אמריקה. בתקופה זו הקמתי שם את המועדון הישראלי לעידוד עליה לארץ. הישראלים, אומר דני, חשו עצמם מושפלים בעקבות דבריו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, שציין שהיורדים הם נשורת של נמושות, ואני לקחתי אתגר לזקוף קומתם ולהחזיר להם את גאוותם ואת הקשר שלהם לארץ כשהמגמה הייתה שיעלו לארץ.

כמו-כן הקמתי גם אולפן ללימוד השפה העברית בקרב קהילת מבוגרים יהודים וגם פרואנים. בפרו רבים העריצו באותה תקופה את ישראל והגיעו לאולפן עשרות פרואנים ללמוד עברית. התקופה בפרו הייתה בעבורנו כהורים לארבעה ילדים קטנים קשה בתחילה, בשל פעילות הטרור של מחתרת הנתיב הזוהר שפעלה בהיקפים גדולים בתוך פרו ובעיקר בלימה. לדוגמה, ביום הגעתנו לפרו כשנחתנו בשדה התעופה התקבלנו במכונית תופת שהתפוצצה בשדה התעופה. כעבור שנה, עם חיסולו של ראש המחתרת הפרואנית, החיים בפרו הפכו להיות עבורנו ועבור ילדינו מאוד איכותיים ואני יכול לומר שהם מוגדרים עבורנו כ"תור הזהב" של אותה תקופה. בתום תקופת השליחות בת ארבעת השנים מ-1997-1993 הפצירו בנו להמשיך את השליחות בתנאים מועדפים, אך העדפנו לחזור לארץ בשל גיוסו של בננו הבכור אוני, שסיים שם את לימודי התיכון".

האטימות שהתגלתה במשרד החינוך

"במקביל לתקופת השליחות בנינו את ביתנו בקיסריה במשך ארבע שנים באמצעות העמותה הצבאית וכשסיימנו את השליחות הבית היה מוכן ועברנו לגור בקיסריה. עם חזרתנו לארץ, אשתי שהייתה מורה, השתלבה במערכת החינוך באור עקיבא ואני שאפתי להשתלב במערכת החינוך באזור ולהמשיך לתרום מניסיוני כי ראיתי בזאת שליחות. הדבר לא צלח בידי. הוצע לי תפקיד בלעדי לחזור להיות סגן מנהל תיכון מקיף בקריית החינוך במרחבים על-פי הנוהל. בשל המרחק במגוריי בקיסריה סירבתי להשתבץ לתפקיד זה מחדש, מה שמוכיח את אטימותה של מערכת החינוך בקליטת קצינים בכירים פורשי צה"ל לתוכה.

הייתה לי אכזבה קשה מאוד ממערכת החינוך. לא ויתרתי והצעתי את עצמי ללמד היסטוריה לבגרויות בהתנדבות בתיכון באור עקיבא והתקבלתי שם במשך שבע שנים בזרועות פתוחות. בתיכון זה עסקתי גם בארגון טיולים שנתיים, עריכת טקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל וכדומה".

החברה המשפחתית עוסקת בנדל"ן

מאז חזרתו מפרו, דני פותח משרד ליזמות קידום פרויקטים נדלניים ושיווקם. "ההתמחות וההתמקצעות הנדלניסטית באה לידי ביטוי בעיקר בהקמת תחנות דלק. חמשת האחים ממשפחתנו, מתחילים ב-1977 ברכישת תחנת דלק פז דימונה באמצעות חברה משפחתית אשר הצלחתה הייתה רבה כמנוף כלכלי ראשוני, שהביאה אחר כך לרכישת תחנות דלק נוספות ונכסים מסחריים ועסקיים נוספים".

תרומת המעברות למינוף הקמת המדינה

סיפור חייו של דני דביר מונף גם בסדרת הטלוויזיה בנושא המעברות ששודרה בערוץ 11 בארבעה פרקים בהם הוא השתתף. "סדרת המעברות מבחינתי האישית, הוא מדגיש, העצימה את סיפור חיי, משום שהסדרה הקדישה בעיקר את הפן הלאומי ציוני של המעברות בתקופת העלייה הגדולה והקמתה של המדינה והסיפור האישי היחידי בסדרה היה של המורה אורה ושלי".

כמורה להיסטוריה וכקצין שהחל את שירותו בנח"ל המוצנח, הושפע רבות מסיפורם של הקיבוצים והמושבים ותרומתם להקמת מדינת ישראל. "סדרת המעברות, הוא אומר, הביאה אותי לתובנה חדשה, שתרומתן של המעברות למינוף הקמתה של המדינה אינן פחותות מתרומתם של הקיבוצים והמושבים באותה עת.

תקופת המעברות הייתה קשה לנו מהבחינה, שקובעי המדיניות בממשלות ישראל לדורותיהם לא הבינו את עומק התרבות של יוצאי מדינות ארצות המזרח וגם לא השכילו להשתמש בפוטנציאל הטמון ביוצאי העדות הללו וראו בהם אנשים נחותים. לצערי, אין חדש תחת השמש. גם לגבי העדה האתיופית לא נלמד הלקח, וממשיכים לעשות את אותן הטעויות: לא להעמיק בתרבותם העשירה, לא להשתמש ביכולותיהם לתרומה לחברה הישראלית ולהמשיך את הקיפוח בעיקר על בסיס גזעני. הדברים הללו נמשכים עד היום ואני מדבר על כך בכל הרצאותיי".

הפעילות היומית כיום

בימים אלה יוזם דני דביר כבעבר, תוספת של 300 מטרים כהמשך להקמת סוללת העפר מערבה עד לחוף הים. ביחס לג'יסר אל זרקא, הוא מדגיש שוב: "אין לי שום כוונה בהקמת הסוללה ליצור חיץ בינינו לבין תושבי כפר זה. יש בינינו שיתוף פעולה פורה בתחומים רבים ובעיקר בנושא תעסוקה, ומשנת 2004 גם יזמתי הקמת פארק שלום בשטח שבינינו לבינם למרגלות סוללת העפר. החברה לפיתוח קיסריה דחתה בשלב זה את הקמתו של הפארק למועד מתאים לבוא העת"...

כאמור, דני היום איש נדל"ן מצליח, העוסק בייזום קידום ושיווק פרויקטים נדל"נים בתחום הלוגיסטיקה והמסחר, בעיקר בתחום תחנות הדלק (מתוך ניסיון משפחתי מצטבר), ובין היתר ממשיך במינוף הרצאותיו, על סיפור חייו המעצים על-פי ספרו "צוף הדבורה", בארגונים שונים, במוסדות חינוך ובמסגרות שונות ומגוונות בכל רחבי הארץ.

מהאוהל אל הוילה בקיסריה עם בריכת השחיה [צילום: יגאל יששכרוב]
הכניסה לוילה בקיסריה [צילום: יגאל יששכרוב]
בהשקת הסרט על-פי הסרט צוף הדבורה שהתקיימה באודיטוריום במתנס אריק איינשטיין בנתניה [צילום: יגאל יששכרוב]
אורה כרמי המנהלת המיתולוגית בצילום מתוך הסרט צוף הדבורה
דני דביר בביתו עם הריהוט הפרואני [צילום: יגאל יששכרוב]
הספר נכתב במשך 27 שנה [צילום: יגאל יששכרוב]
סוללת העפר החוצצת בים הכפר הערבי ג'יסר אל זרקא לקיסריה שהוקמה ביוזמתו של דני דביר [צילום: יגאל יששכרוב]
מבט אל הים מחצר הוילה [צילום: יגאל יששכרוב]
צילום משפחתי משנת 1961 - ההורים וששת ילדיהם - מתוך הספר צוף הדבורה
טיול שורשים עם ארבעת ילדיו אל הצריף שבו גדל בשיכון הוותיקים בנתניה עומדים מצד ימין אשכר, דני ומשכית יועד ואוני צולם ב-1996 [צילום: רבקה דביר]
רבקה ודני דביר
כוח קצינים בפיקודו של דני (ראשון מימין) בהתארגנות ליציאה לחבירה עם חט' 35 במלחמת יום הכיפורים [צילום: צילום מתוך הספר צוף הדבורה]
הרמת כוסית בלשכת מפקד בית הספר לקצינים עם שר הביטחון עזר וייצמן, מפקד בית הספר יה יה, הרמטכ"ל רפול וסגן בית הספר דני (מימין) [צילום: תמונה מתוך הספר צוף הדבורה]
ריהוט וחפצים מפרו [צילום: יגאל יששכרוב]
תאריך:  21/07/2019   |   עודכן:  21/07/2019
יגאל יששכרוב
מועדון הבלוגרים עוקבים: 10 לקבלת רשימות יגאל יששכרוב לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
"לא אנסה היום להגדיר את סוגי החומר שלמיטב הבנתי נכללים בהגדרה הזאת [פורנוגרפיה קשה], וייתכן שלעולם לא אוכל לעשות זאת בצורה אינטליגנטית. אבל אני מזהה את זה כאשר אני רואה את זה". כך כתב בשנת 1964 שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, פוטר סטיוארט.
21/07/2019  |  איתמר לוין  |   כתבות
דווקא בעידן בו המידע זמין בצורה חסרת תקדים, הדעות הקדומות כובשות את מקומן של העובדות. זה נכון מול מנהיגים פוליטיים, מול כוכבי ריאליטי ואפילו מול אנשי דת. וזה קורה לכל שכבות האוכלוסייה
19/07/2019  |  איתמר לוין  |   כתבות

19/07/2019  |  טובה ספרא  |   כתבות
בתוך בליל השקרים והשטנה שפיזר אמש (יום ד', 17.7.19) אהוד ברק, היה משפט שראוי ליותר תשומת לב מכפי שניתנה לו. "הנחיתי את עורכי דיני להוציא חברות שהוא קשור אליהן מהשקעותיהן בחברות שאני קשור בהן", אמר ברק על שותפו הפדופיל ג'פרי אפשטיין.
18/07/2019  |  איתמר לוין  |   כתבות
"גִּיל הָיָה יֶלֶד שֶׁנֶּהַּפך לְגַמָד וְעָרַךְ מַסַּע פְּלָאִים עַל פְּנֵי אַרְצֵנוּ. הוּא רָכַב עַל גַּב בַּרְוָז שֶׁהִצְטָרֵף לְלַהֲקַת חֲסִידוֹת. כְּדֵי לָשׁוּב וְלִהְיוֹת יֶלֶד הָיָה עָלָיו לְהַחֲזִיר אֶת הַבַּרְוָז בְּשָׁלוֹם לְבֵיתוֹ..."
18/07/2019  |  אבי הרטמן  |   כתבות
סיפורים חמים(72 שעות)
איתמר לוין
בג"ץ מעכב את הארכת מינוי אלדד
חיים רמון
זהבה ושלשלת הכזבים
היום לפני
המרכז הרפואי העמק בשנת 2000 [צילום: משה מילנר/לע"מ]
בריאות בעמק [1930]
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
סדרות ישראליות בלתי נשכחות
כתיבת המומחים
פינת זולה לגינה במשלוח עד הבית
יום הולדת
בן-גרא בר כוכבא 4/5
סגל צבי 4/5
הווארי זיאד 4/5
ויס דנה 4/5
גרבי כוכבה אילת 4/5
ברנע ליאורה 5/5
גפני משה 5/5
חברי מערכת News1 (דוא''ל)
   ארד מירבעיתונאית
   גדות יפעתעיתונאית
   דנון יצחקעיתונאי
   וולף איציקעיתונאי
   יוסף עידןעורך חדשות
   יצחק יואבמו"ל ועורך ראשי
   יצחק-אוגנוב גליתעיתונאית
   לוין איתמרעורך משפטי
   מגנזי שרוןעיתונאית
   פישביין איילתעיתונאית
   רויכמן ינוןעיתונאי
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il