אם הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020 היו מוכרעות רק על-פי ההיגיון הצרוף, לדונלד טראמפ לא היה סיכוי. כמה נקודות עיקריות בצורה טלגרפית: הוא נבחר ב-2016 בסיוע רוסי, ניסה לשבש את החקירה נגדו בפרשה זו, ניצל לרעה את כוחו כדי להשיג מאוקראינה סיוע פוליטי, מעורר שנאה ומדנים על בסיס יום-יומי, מסית נגד התקשורת ובני מיעוטים, משקר כמעט בכל פעם שהוא פותח את פיו, הרחיק את ארה"ב מבעלות בריתה הקרובות ביותר, הפר הסכמים בינלאומיים, נכנס למלחמת סחר עם סין, נמצא בניגוד עניינים תמידי מול עסקיו הפרטיים.

אם לסכם את כל אלו במשפט אחד, טראמפ מתנהג בצורה הכי לא-נשיאותית והכי לא-ממלכתית שניתן להעלות על הדעת. נכון שלכל אדם יש סגנון משלו, אבל יש סיבה לכללי ההתנהגות המקובלים – במישור האישי, הלאומי והבינלאומי. בלעדיהם העולם יהיה תוהו ובוהו, אנשים יתקוטטו ללא הרף ומדינות יהיו בעימות מתמיד. מעבר לכך, יש כללים חוקיים ודיפלומטיים מחייבים, שבלעדיהם לא תהיה משמעות לשום חוק ולשום הסכם. וחוץ מזה, אדם צריך כמות אדירה של אגו ונרקיסיזם כדי לחשוב שהוא יודע טוב יותר מרבבות אנשים שהיו לפניו במשך עשרות שנים; במילים אחרות: צריך להיות דונלד טראמפ.

כל מנהיג חוטא מדי פעם במעשים דמויי טראמפ. פוליטיקאים משקרים, לעיתים מסתבכים בפלילים, מפרים התחייבויות, תוקפים בגסות את יריביהם וכן הלאה. אבל דומה שבהיסטוריה של המדינות הדמוקרטיות, אין תקדים למישהו שעושה את כל הדברים השליליים הללו בבת אחת ולאורך זמן. אצל טראמפ זו לא טקטיקה; זו אסטרטגיה. זה לא סגנון; זה האיש. זו לא אנקדוטה; זהו הרס ארוך טווח.

אבל לטראמפ יש סיכוי של ממש להיבחר שוב, וזאת בשל שילוב של מספר סיבות. ראשית, הוא מבטא את רחשי ליבם של עשרות מיליוני אמריקנים – במיוחד כפריים, לבנים, גברים ולא-משכילים – המרגישים שנדחקו הצידה בידי התקינוּת הפוליטית. זו איננה הרגשה מצוצה מן האצבע. מי שיגיד בארה"ב את המילה nigger צפוי להוקעה מיידית; האשמות עתיקות יומין ובלתי מוכחות על הטרדה מינית מחסלות קריירות; מסתננים זוכים להגנה מצד פוליטיקאים.

שנית, כמו בכל העולם – גם בארה"ב בגדול מתחלקת האוכלוסייה בשווה בין שמרנים לליברלים. הראשונים מזוהים לרוב עם הרפובליקנים, והאחרונים עם הדמוקרטים. וכמו בכל העולם, האליטות התקשורתיות, התרבותיות והאקדמיות הן לרוב ליברליות; וכך לשמרנים יש הרבה פחות ייצוג בזירה הציבורית. טראמפ נותן לשמרנים האמריקנים את מה שרצו: מישהו שמדבר בשמם ללא מסננים. המחיר של התנהלותו לא מעניין אותם, ואולי בצדק מבחינתם.

שלישית, הכלכלה במצב טוב. הצמיחה אומנם ירדה ל-1.9% בלבד בקצב שנתי, אך טראמפ הצליח לכופף את הפדרל ריזרב ולהביא לשלוש הפחתות ריבית בשיעור מצטבר של 0.75 נקודת האחוז – וזה עשוי לחזק את הצמיחה לפחות לשנה הקרובה. האבטלה בשפל של למעלה מיובל, האינפלציה נמוכה מאוד, מדדי המניות שוברים שיאים, בשנה הקרובה עדיין יחולו רוב הקלות המס. לאמריקני מן השורה, חשוב בעיקר מצבו הכלכלי – וטראמפ עשה טוב לחלק משמעותי מן האמריקנים. אם המצב הכלכלי יישאר כמות שהוא, הסיכוי של טראמפ טוב מאוד.

רביעית, הדמוקרטים לא מסוגלים כרגע להציג מועמד אטרקטיבי. שלושת המובילים כרגע בשורותיהם הם ג'ו ביידן בן ה-76, הסובל מפליטות פה מביכות ושחלקו בפרשת אוקראינה ישמש היטב את טראמפ; ברני סנדרס בן ה-78, איש שמאל קיצוני במונחים אמריקניים שעבר לאחרונה התקף לב; ואליזבת וורן, סנאטורית חסרת כריזמה, בעלת מצע סוציאליסטי למחצה ומי שתצטרך להתגבר על מחסום המגדר. על-פי רוב הסקרים, טראמפ מפגר רק מול ביידן ובפער קטן.

מייקל בלומברג עשוי להיכנס למרוץ, וזה אולי ישנה את התמונה – אבל רק אולי. מעבר לכך שהוא מגיע בשלב מאוד מאוחר, מעבר לכך שיצטרך לצלוח את מחסום הנשיא היהודי (וכאמור האנטישמיות בארה"ב גואה), יש לו תכונה שלרוב היא יתרון – אבל בארה"ב של 2020 היא חיסרון. בלומברג הוא אדם מתון, היודע לעבוד עם שתי המפלגות (הוא היה רפובליקני עד אשתקד). רבים בארה"ב המוקצנת והמקוטבת מחפשים את מי שיילחם בכל עוזו בצד השני, במקום לחפש את מי שיגיע להבנות וירפא את פצעי ממשל טראמפ.

גם אם טראמפ יפסיד בשנה הבאה, הוא כבר גרם לארה"ב ולעולם נזק עצום שיקח הרבה זמן לתקן, אם בכלל. הוא הפך את השיח הבריוני, המתלהם והשקרי ללגיטימי, מקובל ויום-יומי. דוגמאות יש למכביר, ודומה שלא צריך להביא אותן. כאשר נשיא ארה"ב מתבטא בצורה כזאת, הדבר מחלחל ליתר רבדי החברה ואף ליתר חלקי העולם. אין זה מקרה, שבשנים האחרונות אנו רואים עלייה של מנהיגים דמויי סגנון טראמפ; הבולט שבהם הוא בוריס ג'ונסון. ואין זה מקרה שהשנאה בין חלקי האוכלוסייה בארה"ב, ובמיוחד בין גזעים ודתות, נמצאת בעלייה מתמדת.

טראמפ מבצע דה-לגיטימציה מתמשכת ומכוונת לתקשורת החופשית. הוא צודק בחלק משמעותי מביקורתו, ועל זה נדבר מיד, אבל יש דרך ראויה להשמיע אותה. לקרוא לעיתונאים "אויבי הציבור", לקבוע בנחרצות שאמצעי תקשורת שלמים משקרים, לנסות לסתום את פיות מבקריו – זוהי התנהגות של שליטים דיקטטוריים. אין זה פלא, שטראמפ מאמין לכל מילה של ולדימיר פוטין, מדבר על קשר נהדר שיש לו עם קים ג'ונג-און ומכנה את עבד אל-פתאח סיסי "הדיקטטור החביב עלי". בלא-מעט מקרים נראה, שהוא פשוט מקנא בהם.

במישור הבינלאומי, טראמפ גרם לניכור בין ארה"ב לבין כמה מבעלות בריתה הקרובות ביותר – קנדה, גרמניה, צרפת, אולי גם בריטניה. ההפרה של הסכמים בינלאומיים (הסכם הגרעין עם אירן, הסכם פריז, הסכמים לפירוק הנשק ועוד) – ולא משנה האם היו כושלים (אירן) או חיוניים (פריז) – היא שבירה של נורמות ויצירת תקדים מסוכן, שיגרמו לכך שיהיה קשה להאמין למילה של וושינגטון. לנטישתם הצינית של בעלי ברית (כמו הכורדים) יש השלכות דומות. למרות כל הרעש והצלצולים, טראמפ לא הגיע להסכמים עם סין וקוריאה הצפונית, לא כופף את אירן (ואולי אף להפך) ולא הציג את "תוכנית המאה" שלו במזרח התיכון. הוא הרבה יותר חזק בהפרת הסכמים מאשר ביצירתם, וזה אומר שהעולם כיום פחות יציב ויותר מסוכן מאשר לפני שלוש שנים. וכמו כל הרס, גם כאן החורבן מהיר והשיקום יהיה איטי וקשה.

אני לא מחסידי טראמפ, בלשון המעטה – וזה איננו סוד. אבל גם לי צורם היחס לו הוא זוכה מרוב התקשורת האמריקנית. כפי שכבר אמרתי, בכל העולם עיתונאים הם לרוב ליברלים ולכן השקפת העולם שלהם תהיה מלכתחילה נגד מנהיגים שמרנים. זהו גם המצב באמצעי התקשורת המובילים בארה"ב: ניו-יורק טיימס, וושינגטון פוסט, USA Today, CNN, טיים, ניוזוויק, MSNBC. יש מעט מאוד אמצעי תקשורת מרכזיים המזוהים עם הימין השמרני, ובראשם פוקס ניוז.

הבעיה היא, שאצל רובם ההטיה הפוליטית והאידיאולוגית גורמת להטיה עיתונאית. אני לא מדבר רק על מאמרי דעה, שזה עוד איכשהו מתקבל על הדעת (למרות שקשה מאוד להשלים עם החד-צדדיות של מאמרים אלו, במיוחד מאמצעי תקשורת שהם הטובים ביותר בתחום). אני מדבר גם על סיקור חדשותי, שאמור להציג את העובדות. גם כאן יכולות להיות הטיות, וליתר דיוק – תמיד יש הטיות; הבעיה היא המינון.

קחו למשל את חיסולו של אבו בכר אל-בגדדי. כאשר התפרסמו הידיעות הראשונות על כך, ניו-יורק טיימס לא מיהר לפרסמן, וגם כאשר עשה זאת – גימד את הדברים, באומרו שכנראה מדובר במישהו בכיר. ואילו אחרי ההודעה הרשמית על החיסול, הייתה באמצעי התקשורת המתנגדים לטראמפ לא-מעט ביקורת ישירה ועקיפה עליו: על נטישת הכורדים, על נטילת הקרדיט ועוד. נכון שהיא הייתה מוצדקת, אבל איכשהו המשקל שלה נראה מוגזם.

פוקס ניוז היא הדוגמה הקיצונית לכיוון השני. הרשת משרתת את טראמפ בצורה שבין מביכה למגעילה. כמעט כל כתביה ומגישיה מאמצים בעיניים עצומות את עמדותיו של טראמפ, גם כאשר הן שקריות בעליל וטיפשיות בעליל. טראמפ גומל לרשת בציטוט מתמיד של דבריה ובהפניית מיליוני עוקבי הטוויטר שלו לצפייה בשידוריה. וכך, הן מימין והן משמאל, התקשורת האמריקנית מיישרת קו לפי מה שרוצים צרכניה – תוך פגיעה בה עצמה ובתפקידה החיוני בשירות הדמוקרטיה.

שיהיה ברור: רוסיה מתערבת בבחירות 2020 בארה"ב. התערבותה בבחירות 2016 נעשתה בשני מישורים. האחד: פריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית והדלפת תכתובות דוא"ל שהזיקו להילרי קלינטון. השני: מסע דיסאינפורמציה נרחב ברשתות החברתיות נגד קלינטון ובעד טראמפ. מה שרוסיה עושה כעת, ותעשה ביתר שאת ככל שיתקרבו הבחירות, הוא התערבות מהסוג השני; מי יודע מה יקרה לגבי הסוג הראשון. ורוסיה אינה לבד: גם אירן וקוריאה הצפונית מנסות לפעול בזירה הפוליטית האמריקנית.

הדברים נאמרים פה אחד ובצורה חד-משמעית בידי כל סוכנויות הביון האמריקניות. לדבריהן, לקרמלין יש שתי מטרות: לערער את האמון בתוצאות הבחירות ובשיטה הדמוקרטית, ולסייע לטראמפ. האחרון, כידוע, סירב במשך שנים להודות בכך שרוסיה התערבה לטובתו ב-2016, ואין פלא שממשלו יושב כמעט בחיבוק ידיים אל מול ההתערבות הנוכחית והצפויה. הנימוק הרשמי הוא, שניהול הבחירות ואבטחתן מצויים בידי המדינות ולא בידי הממשל הפדרלי. אבל הביטחון הלאומי הוא לבטח באחריותה של וושינגטון, ורק היא יכולה לאתר את הפעולות הרוסיות ולהוציא הנחיות מתואמות למאבק בהן.

כמו בכל דבר שנוגע לטראמפ, גם כאן החשוב הוא המבט לטווח הארוך. עצם היכולת של מעצמה זרה ועוינת לבחוש בענייניה הפוליטיים של ארה"ב, היא סכנה מוחשית. כאשר הבחירות צמודות, די בהטיה של כמה מאות אלפי קולות כדי לשנות את התוצאה (טראמפ ניצח ב-2016 בזכות 80,000 קולות בשלוש מדינות, למרות שהפסיד בפער של 3 מיליון קולות בספירה הכוללת). וכמו בכל מעשה טרור, גם כאן לא צריך התקפה ממשית; די בקיומו של הפוטנציאל כדי לזרוע פחד מתמיד ולשתול חוסר אמון מאריך ימים. זה בדיוק מה שרוצים להשיג אויביה של ארה"ב, וחיבוק הידיים של טראמפ מקל עליהם את המלאכה.

שלושה חוקרים קיבלו מענקים לכתיבה על הפיל. הבריטי בחר ב"הפיל והתרחבות האימפריה". הצרפתי עסק ב"חיי האהבה של הפיל". הישראלי כתב על "הפיל והשאלה היהודית". בדיחה ישנה אך תמיד אקטואלית: אנחנו אוהבים לבחון מה מקומנו בענייני העולם.

על פניו, טראמפ הוא נשיא אוהד מאוד לישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, פרש מהסכם הגרעין עם אירן, תומך בישראל במוסדות בינלאומיים. אלו עובדות שאין להכחיש, אך הן אינן חזות הכל. נכון לעכשיו, אירן מאיצה את תוכנית הגרעין שלה וממשיכה לשלוח את זרועות הטרור שלה לרחבי המזרח התיכון. הנסיגה האמריקנית מסוריה הותירה מדינה זו בידי אירן ורוסיה. איש אינו יודע מה טומנת בחובה "תוכנית המאה". הזיהוי בין בנימין נתניהו וממשלתו לבין דונלד טראמפ וממשלו עלול לגבות מאיתנו מחיר יקר בקרב הדמוקרטים ותומכיהם – ויש כבר סימנים משמעותיים לכך, לצד גילויי אנטישמיות מכוערים במפלגה זו שאין להם כל הצדקה.

גם במבט רחב יותר, לא בטוח שטראמפ הוא כזאת מציאה מבחינתנו. חוסר יציבות מדיני וכלכלי בעולם אינו טוב למדינה קטנה כמו שלנו, התלויה בסחר חוץ ובהשקעות זרות. נורמה של התנערות מהסכמים בינלאומיים מסוכנת לנו, לאור הסכמי השלום השבריריים שלנו עם מצרים וירדן. הרמת קרנה של "העליונות הלבנה" בארה"ב מובילה במישרין לעלייה באנטישמיות ולפיגועים רצחניים נגד יהודים. אני חושש, שבסופו של יום – הנזק לישראל וליהודים מכהונתו של טראמפ יהיה גדול משמעותית מן התועלת. וארבע שנים נוספות שלו רק יחמירו עוד יותר את המצב. ולוואי ונתבדה.