64 שעות ברוטו נדרשו לתנועה לקידום השרגא (הידועה בשם "התנועה לאיכות השלטון") עד אשר אצה-רצה לבג"ץ בדרישה שבנימין נתניהו יתפטר מראשות הממשלה בשל כתב האישום נגדו. 64 שעות ברוטו מאז הודעתו של אביחי מנדלבליט, שהן 39 שעות נטו - כי באמצע היו 25 שעות של שבת.

הבוקר (יום א', 24.11.19) בשעה 10:03 נחתה בווטסאפ של כתבי המשפט הודעת התנועה על העתירה, וגם דבריו של היו"ר אליעד שרגא (הידוע גם כ"מבזה הדיינים" ו"עד השקר"): "אוי לנו אם ראש ממשלה עם כתב אישום יגרור את מדינת ישראל כולה איתו לבית המשפט". בשעה 17:14 הודיעה דוברות בתי המשפט על דחיית העתירה. נכון לשעה 19:02, התנועה דוממת; הרי מה שחשוב הוא לקבל כותרת על העתירה, לא לספר מה היה פסק הדין אם הוא אינו נוח לה.

השופטים יוסף אלרון (שכתב את פסק הדין), מני מזוז וג'ורג' קרא אומרים: "דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים. החלטת היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה פורסמה לפני כשלושה ימים. משפורסמה ההחלטה, היה על העותרת לפנות בעניין פעם נוספת למשיבים - ולא להסתפק בפנייתה המוקדמת אליהם מספר ימים לפני שהוחלט על הגשת כתב אישום.

"זאת, על אחת כמה וכמה לנוכח האמור בעתירה כי 'מספר שעות' לפני הגשתה 'פורסמה ידיעה לפיה המשיב 1 [נתניהו] מתכוון להעביר מידיו את ארבעת תיקי השר בהם הוא מחזיק', באופן אשר עשוי לייתר באופן חלקי את הסעד המבוקש. בנסיבות אלו, ראוי היה כי העותרת תפנה בשנית למשיבים על-מנת לקבל את תגובתם לסעדים המבוקשים על ידה בשלב זה".

בעברית פשוטה: שרגא פנה לבית המשפט העליון לפני שעשה את המינימום המחויב - לפנות תחילה לנתניהו, למנדלבליט ולממשלה כולה. וכאן התם שואל: האם שרגא אינו מכיר את ההלכה המחייבת מיצוי הליכים? הוא לא קרא את מאות פסקי הדין בהם הודגשה חובה זו? או שמא הוא יודע אך החליט להתעלם? במילים אחרות: האם הוא בור גמור או שחצן מוחלט?

אני בוחר באפשרות השנייה. שרגא מתנהג מזה שנים כאילו החוק והפסיקה אינם מחייבים אותו. פסקי דין של בתי דין רבניים קבעו שהוא מסר עדות שקר, שיבש הליכים, ביזה את בית הדין וכנראה תפר כמה עדויות מפוקפקות. במו עיני ראיתי כיצד שופטי בית המשפט העליון אינם מצליחים להשתלט עליו, כאשר שרגא מחליט שהאולם הוא הבמה הפרטית שלו. שופטים נוספים מתחו ביקורת חריפה על התנהלותו כעורך דין. והוא - בשלו. אז מה אם חובה למצות הליכים; זה חל על אנשים מן היישוב, לא על מי שמחלק את אות "אביר איכות השלטון".

דומה שבמקרה הנוכחי הייתה לשרגא עילה נוספת לטוס לבג"ץ, מעבר לרצון השגרתי שלו לקבל כותרת ולהבטיח שאיש לא יקדים אותו חלילה. אנחנו מצויים 17 יום לפני הליכה מסתמנת לבחירות נוספות. אם שרגא היה ממצה את ההליכים, היה עליו לתת לנתניהו ומנדלבליט 14-10 יום להגיב - ואז היה מגיע לבג"ץ ערב מערכת בחירות, כאשר ברור שאין כל סיכוי שבית המשפט יתערב (וסיכויי העתירה היו קלושים מלכתחילה, בגלל ההוראות המפורשות בחוק יסוד הממשלה: ראש הממשלה חייב להתפטר רק אם הורשע בפסק דין חלוט בעבירה שיש עימה קלון). לאבד את המופע בגלל לוח זמנים שתכפה החובה למצות הליכים? ממש לא.

אבל מי שבאמת אשם בהתנהגותו של שרגא הוא בית המשפט העליון, שאינו מחייב אותו בהוצאות גם בעתירות סרק כמו זו הנוכחית. "משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות", אומר אלרון. אז מה? זמנו של בית המשפט הוא הפקר? הרי השופטים אומרים שוב ושוב, שהזמן השיפוטי הוא המשאב היקר ביותר שלהם ושהוא מצוי במחסור. בא אדון שרגא וגוזל את הזמן הזה, השייך לכולנו, על עתירה שכל סטודנט למשפטים בשנה א' לא היה מגיש. למה התנועה שלו לא משלמת הוצאות לאוצר המדינה?

התשובה המתבקשת היא, שבסופו של יום - נוח לבג"ץ ששרגא ושכמותו נמצאים בשטח. הם אלו שמאפשרים לשופטים להתערב בנושאים כמו גיוס החרדים, מתווה הגז ומינויים בכירים. העותרים הציבוריים הללו הם הדרך היחידה בה יכול בג"ץ לעסוק בנושאים כאלה. שיהיה ברור: כעיקרון, יש חשיבות רבה לעותרים ציבוריים - אם כי בשנים האחרונות פתיחת הדלת בפניהם הפכה לפריצת הקירות. במקום להבטיח שיוגשו רק עתירות ראויות ובשלות, בג"ץ מעדיף להימנע מאפקט מצנן ולכן כמעט לעולם אין מחיר לעתירות טרדניות המוגשות משיקולים זרים.

יכול להיות ששרגא פועל ממניעים אמיתיים של דאגה לטוהר המידות, ויכול להיות שיש לו שיקולים אישיים. בסופו של דבר, הוא אזרח פרטי. לעומת זאת, משאביו של בית המשפט העליון אינם שייכים לשופטיו אלא לנו, אזרחי ישראל. הם אינם יכולים לאפשר לבזבז אותם משום שמאן דהוא משתמש בהם לצרכי פרסומת, למטרות פוליטיות או מכל שיקול זר אחר. אך כל עוד השופטים אינם מטילים הוצאות, הם לא רק מעודדים את גזילת המשאבים שלנו; הם הופכים להיות שותפים בגזילה הזאת.