משל חסידי מספר על אדם אשר תעה ביער ולא הצליח למצוא את דרכו אל מחוץ לו. לאחר ימים של נדודים, נתקל אותו אדם באיש אחר שבא מולו. רץ אליו בשמחה ושאל בקול שכולו תקווה: האם אתה יודע מהי הדרך החוצה? השיב לו השני: לא, אבל אני מכיר דרכים שגויות אחדות ואתה מכיר דרכים שגויות אחרות, ויחדיו נוכל למצוא ביתר קלות את הדרך הנכונה.

אחרי חמישה חודשים של קורונה, אפשר להצביע בקלות רבה על הדרכים הלא-נכונות בהן נקטו ממשלות בכלל וממשלת ישראל בפרט. המחשבה על "חסינות עדר" שתבוא מאליה (בעיקר בשבדיה) נחלה כישלון חרוץ; ברור שיש צורך בריחוק חברתי כדי להאט את התפשטות הנגיף. ברור שהנגיף יודבר רק כאשר יהיה חיסון ולפחות שני שלישים מתושבי העולם יקבלו אותו, מה שיכול לקחת במקרה הטוב עוד שנה-שנתיים. והסכנה הגדולה ביותר היא החורבן הכלכלי ההולך ומתרחב, בשל המגבלות שכופה המגיפה.

נתניהו אחראי להצלחה ולכישלון

ממשלת ישראל הצליחה להתמודד היטב עם הגל הראשון של הקורונה, כאשר שיעור ההדבקה היה נמוך, מספר החולים הקשים היה קטן וגם שיעור הנפטרים - כואב ככל שיהיה - נותר מינימלי. לעומת זאת, ההתמודדות עם הגל השני היא סיפור של מחדל רודף מחדל, של בלבול על גבי בלבול, של האשמות אישיות ופוליטיקה קטנונית - שכולם יחדיו מאיימים על חייהם של אלפים ועל רווחתם הכלכלית המינימלית של מאות אלפים.

כשם שאת ההצלחה בגל הראשון יש לזקוף בראש ובראשונה לזכותו של בנימין נתניהו, כך הכישלון הנוכחי רשום בראש ובראשונה על שמו: בגלל העדר המערך האפדימיולוגי, בגלל הכשל המוחלט בהענקת סיוע כלכלי ממשי, בגלל העמקת הקיטוב בין חלקי העם, בגלל העיסוק שלו בענייניו הפרטיים במקום בהצלת המדינה, בגלל קבלת ההחלטות הכאוטית, בגלל הסירוב האנוכי למנות את האנשים הנכונים ביותר, בגלל ההימנעות ממסירת מידע אמין ומפורט לציבור כהסבר לגזירות המוטלות עליו, בגלל אטימת האוזניים לשמיעת מומחי בריאות וכלכלה.

שיהיה ברור: כל הרשות המבצעת אחראית. ראש הממשלה החליפי, בני גנץ, שאינו תורם כמעט דבר. שר הבריאות, יולי אדלשטיין, שנטל על עצמו תפקיד שאין לו כל מושג איך למלא. רשות המיסים והעומד בראשה, ערן יעקב, שהפכו את קבלת הסיוע למשימה מייאשת. אגף התקציבים והעומד בראשו, שאול מרידור, ש"הצליחו" שלא לחלק עד כה מחצית מהסיוע שהובטח כבר בחודש אפריל. המשטרה וממלא-מקום המפכ"ל, מוטי כהן, שנכשלו לחלוטין באכיפת המגבלות. השרים כולם שמקבלים החלטות סותרות, חוזרים בהם ומפגינים ניתוק מן המציאות.

גנץ צריך לאיים בהתפטרות

אנחנו אמורים להיות כיום לכל הפחות במצב, בו אנחנו יודעים מהן הדרכים השגויות - אם לא על המסלול הנכון. אבל הכשלים הנוראים של הממשלה - ואני מתכוון לדרג המדיני ולפקידים כאחד - רק מובילים אותנו יותר ויותר אל תוך מעבה היער, קרני השמש הולכות ונעלמות, והיאוש אופף אותנו. אך עדיין אפשר להציל ואפילו לצאת מחוזקים. עדיין לא מאוחר כדי לעשות את הצעדים שהיה צריך לעשות לפני שלושה חודשיים, חודשיים, אפילו שבוע. עדיין יש הזדמנות לשים בצד את כל האינטרסים האחרים ולפעול באמת ובתמים אך ורק לטובת כל אזרחי ישראל ותושביה. ואלו הצעדים הדרושים:

• העברת הטיפול בפועל בקורונה לידי משרד הביטחון, הרשות הלאומית לחרום ופיקוד העורף. הם המומחים במשברים כאלו, בשביל זה הם קיימים. אז נכון ששר הביטחון הוא בני גנץ, אבל איכשהו נדמה - שזה לא הזמן המתאים לעסוק בפוליטיקה פרסונלית. הנושא הזה כל כך חיוני, עד שהוא מצדיק איום ברור של גנץ בהתפטרות אם האחריות לא תעבור למשרדו. ממשלת הג'ובים קמה בנימוק שהיא תילחם בקורונה; נכון לעכשיו היא עושה עבודה איומה ונוראה, וגנץ צריך להבהיר שאין הצדקה לקיומה אם היא לא תעשה מיד את הצעד המובן-מאליו הזה. נתניהו רוצה בחירות בעיצומו של המשבר הזה? נראה אותו.

• מינוי פרויקטור שירכז את המאבק היום-יומי במגיפה, עם סמכות לקבל החלטות בצורה מיידית ולהשעות מתפקידו כל פקיד שלא ימלא את הוראותיו. נפתלי בנט הוא מועמד מצוין, גם אם ברחוב בלפור לא ממש אוהבים אותו. גם שמו של גדי איזנקוט - עוד אדם ראוי בהחלט - עלה, אבל משום מה נעלם.

• הכנת תוכנית כלכלית מקיפה, בידי מיטב אנשי העסקים והכלכלנים שבישראל - ולא, ממש לא, בידי פקידי האוצר. במרכזה צריך לעמוד עידוד התעסוקה לטווח ארוך, כי רק אם נרגיש בטוחים בפרנסתנו - נהיה מוכנים לחזור ולצרוך, וכך להניע את גלגלי המשק. העידוד הזה צריך להינתן הן לשכירים והן לעצמאים. כמה מהלכים אפשריים: הלוואות שיהפכו למענקים כנגד העסקת עובדים, פטור מארנונה לעסקים, מימון להחזרת עובדים מחל"ת, ערבויות מדינה לאשראי בנקאי בתנאים נוחים, תשלום מיידי של כל חובות הממשלה לספקים, שחרור תקציבים שהוקפאו, הקדמת מכרזים ציבוריים.

• יצירתיות בגיוס המשאבים הדרושים למימון הסיוע: מכירת חלק מיתרות המט"ח של בנק ישראל (142 מיליארד דולר), ניצול האינפלציה האפסית והמיתון כדי להדפיס עשרות מיליארדי שקלים, נטילת הלוואות לטווח ארוך תוך ניצול הריבית הנמוכה ודירוג האשראי של ישראל (בטרם יירד בגלל הכשלונות הקודמים), מהלך מהיר להחזרת כספים מחו"ל כנגד מס הכנסה מופחת, הטלת מלווה ארוך טווח על בעלי הכנסות גבוהות.

• גיבוש תוכנית מקיפה לשנת הלימודים הבאה, הנפתחת בעוד שישה שבועות בלבד, תוך דגש על למידה מרחוק: סיוע למורים בהכנת מערכי שיעור, הבטחת לפחות מחשב אחד לכל שני ילדים, בניית מערך של עבודות בית במקום בחינות. בלי פתרון לילדים, חלקים גדולים מהמשק לא יוכלו לתפקד אפילו באופן חלקי. אם ארגוני המורים שוב ישימו רגליים - יש לאכוף את התוכנית בחקיקה.

• בניית מערך אפדימיולוגי נרחב ככל האפשר, כדי לאתר את הנדבקים ואת מי שבאו במגע איתם. למטרה זו יש להעמיד תקציב בלתי מוגבל, משום שזהו המפתח מספר אחת להכלת הנגיף. לצד זאת, צריך להכיר בכך שהמדחומים בכניסה למקומות ציבוריים הם בלוף; הנתונים שגויים בעליל ורוב הבודקים כבר לא טורחים להסתכל עליהם. או שיירכשו מאות אלפי מדחומים אמינים והם יחולקו חינם, או שנסמוך על חוש האחריות של כולנו.

• הקמת מערך מידע אמין וזמין, אשר יעמוד לרשות הציבור: כמה נדבקים ביישוב א' וביישוב ב', מהו שיעור הנדבקים בחופים ומהו שיעורם בבתי הכנסת, מהם המאפיינים של החולים הקשים והאם גם ילדים מתחילים להידבק. מערך כזה יביא תועלת כפולה: גם יהווה בסיס רציני לקבלת החלטות, וגם יציג בפני הציבור את הסכנות העיקריות שמפניהן עליו להיזהר.

• אכיפה ממשית וממוקדת במקומות החשובים באמת. מסיכה של הולך רגל הרבה פחות חשובה מאשר כאשר הוא עומד בתחנת אוטובוס. כאשר יש התקהלות, העיקר הוא לפזר אותה למרחקים בטוחים, ולא לעשות עוד בוחטה של קנסות. גם על הפגנות צריך לחשוב: מה וכיצד ניתן להתיר, תוך איזון בין הזכות למתוח ביקורת על הממשלה דווקא בזמן משבר, לבין החובה לשמור על בריאותם של המשתתפים והסובבים אותם.

כל זה אפשרי, ואפילו לא מצריך מאמצים ויצירתיות יוצאים מגדר הרגיל. זה לא נעשה עד היום בגלל קיבעון מחשבתי, אטימות ביורוקרטית ושיקולים זרים. אם זה לא ייעשה גם עכשיו - מדובר בפשע הממשלתי-ממשלי הגדול ביותר בתולדות המדינה.