מצטער, מכובדי השופטים, אבל התבלבלתם לגמרי

מה יותר חשוב - פרטיותו של האדם או חייו? מה גובר - זכותו של הבודד או זכותם של הרבים? למה צריך לתת עדיפות בשעת מגיפה קטלנית - לזכויות אמורפיות או לסכנות מוחשיות? דומה שהתשובות לכך ברורות - אבל לא בהכרח לשופטי בית המשפט העליון.

הכנסת אישרה חוק המאפשר למשרד הבריאות למסור מידע על מי שלא התחסנו נגד הקורונה. את המידע הזה אפשר לתת לכל רשות מקומית לגבי תושביה, למשרד החינוך לגבי עובדי הוראה ולמשרד הרווחה לגבי עובדי רווחה. ללא ספק - פגיעה בפרטיות, אפילו פגיעה קשה. פקידים עלומי-שם יידעו מי התחסן ומי לא, וכך ניתן יהיה לפנות אליהם בניסיון לשכנע אותם לשנות את דעתם.

אבל מה המטרה? להדביר, או לפחות להגביל, מגיפה שגבתה את חייהם של כמעט 6,000 ישראלים, גרמה לרבבות לתחלואה קשה ואולי אף לתופעות לוואי מתמשכות ואפילו תמידיות, הובילה לפיטוריהם של מאות אלפים, הרסה שנתיים של לימודים ויצרה נזקים כלכליים שיידרשו שנים לתקנם. אם זאת איננה מטרה ראויה - אינני יודע מה כן מטרה ראויה. מדובר ברווחה, בבריאות ובחיים של כולנו - הן כפרטים, הן כקהילות, הן כחברה והן כמדינה.

מן הצד השני עומדים סרבני חיסונים, שבמקרה הטוב הם קורבנות לדיסאינפורמציה פושעת (נגדה לא עושה המדינה דבר), ובמקרה הגרוע הם פושעים מבחינה מוסרית ואולי אפילו מבחינה פלילית (עבירה של הפצת מחלה). הפרטיות שלהם לא צריכה לעניין אותנו. הם מסכנים אותנו, את הורינו, את ילדינו. הם מאיימים על פרנסתנו, חסכונותינו, עתידנו. ומה אומר החוק? אפשר יהיה לפנות אליהם ולנסות לשכנע אותם להתחסן. זה הכל. וזה כאשר מה שבאמת צריך לעשות, הוא להפעיל אמצעי כפייה מהסוג המופעל על סרבני גט - פגיעה בחשבונות הבנק, ברשיונות הנהיגה, בדרכונים, אפילו שיימינג פומבי.

תארו לעצמכם שבמקום סרבני חיסונים, היה מדובר במי שמזהמים במתכוון את הסביבה בצורה המסכנת את הבריאות והחיים. האם מישהו היה מעלה על דעתו שהם זכאים לפרטיות? שאסור לרשות ציבורית שיש לה מידע עליהם למסור אותו לרשויות אחרות שיכולות לטפל בהם? הרי היה ברור לכולם שההפך הוא הנכון: מי שלא ימסור את המידע - הוא המועל בתפקידו, הוא העבריין המוסרי, אולי הוא אפילו עבריין פלילי בדמות אי-מניעת פשע.

ההחלטה של אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל היא ביטוי בולט לטירוף הליברלי, ההולך ומשתלט על חיינו. טירוף בו ערכים חשובים כשלעצמם כמו שוויון ופרטיות, דוחקים ערכים חשובים עוד יותר כמו הזכות לחיים ולבריאות. יש לטירוף הזה עוד כל מיני דוגמאות, כולל סתימת פיות של מי שהליברלים אינם מסכימים איתו, שכתוב ההיסטוריה, עיוות הלשון העברית וכניסתם לכנסת של מי שרוצים להחריב את המדינה. כעת הוא פוגע בכל אחד מאיתנו, כי השופטים שכחו שאין שום זכות מוחלטת ושכל הזכויות הן יחסיות זו מול זו. והזכות לחיים חשובה לאין ערוך מן הזכות לפרטיות.

נכון, אפשר להתווכח על הפרטים של החוק הזה, במיוחד על העברת המידע לפקידי רשויות מקומיות. אבל ניתן היה לעכב רק סעיף זה ולאפשר לכל הפחות להמשיך את העברת המידע על מורים ועובדי רווחה סרבני חיסונים - מי שסירובם פוגע בחוליה החשובה ביותר (התלמידים) ובחוליות החלשות ביותר (זקנים ועניים). לעצור את החוק כולו? מצטער, מכובדי השופטים, אבל התבלבלתם לגמרי.