בניגוד לצה"ל, בו כידוע כל דבר מתחלק לשלושה חלקים, את דוח מבקר המדינה על ההתמודדות עם הקורונה ניתן לחלק לשניים בלבד: מה שכולנו ידענו ומה שכולנו הרגשנו. הדבר כמובן לא מפחית בכהוא זה את חשיבות עבודתם של מתניהו אנגלמן וצוות משרדו - הראויים לכל שבח על ביצועה המקיף בעיצומה של המגיפה - שכן יש משמעות לכך שהדברים נאמרים בצורה מוסמכת וממוסמכת. אבל העובדה שהדברים בגדול היו ידועים, רק מעצימים עוד יותר את עוצמת המחדל והכשלונות של בנימין נתניהו ושתי ממשלותיו.

שיהיה ברור: מדובר במשבר עולמי חסר תקדים בהיקפו ובהשלכותיו, וברור שלא ניתן היה לנהל אותו בצורה מושלמת מהיום הראשון. נתניהו ראוי להערכה על כך שנטל לידיו את ניהולו ולא הסתתר מאחורי שרים ופקידים, ולהערכה רבה עוד יותר על השגת החיסונים הרבה לפני מדינות גדולות ועשירות פי כמה מאשר ישראל. לצד זאת, הוא נושא באחריות לכשלים המשמעותיים עליהם מצביע אנגלמן, ובחלק מהם מדובר לא רק באחריות מיניסטריאלית מתוקף תפקידו, אלא גם באחריות אישית מכוח פעולותיו.

נתניהו ניהל את המשבר, במידה רבה, כהצגת יחיד בה הממשלה והדרג המקצועי ממלאים לכל היותר תפקידי משנה, אם לא פועלי במה בלבד. אנגלמן אומר שזה לא תקין: יש נוהל חירום בו אמורה הממשלה לעבוד, יש דרכי פעולה של ממשל תקין, יש דרישות של מערכת דמוקרטית. נכון שכאשר מדובר בחיי אדם, יש יתרון לעבודה מהירה של בודד או בודדים; אבל לא בכל מחיר. וכאן המחיר היה כבד מדי: נתניהו לבדו החליט מהו תרחיש הייחוס לקראת הגל השני, נתניהו לבדו קבע את היקף תוכנית הסיוע, נתניהו לבדו בחר את הערים שייכנסו לבידוד. התוצאה הייתה העדר הכנה מספקת לגל השני, תוכנית סיוע שלא נוצלה במלואה ומוקדי תחלואה שלא טופלו כיאות. במילים אחרות: התוצאה הייתה חיי אדם ונזק כלכלי כבד.

העובדה שנתניהו פעל לבדו גם הובילה לכך שלא הייתה בקרה מספקת, אם בכלל, על יישום ההחלטות. כאשר האחריות מבוזרת, גם הפיקוח מבוזר. וכאשר כל האחריות נתונה בידי אדם אחד, עסוק ביותר, באופן טבעי אין לו זמן גם להחליט וגם לפקח. דוגמה בולטת במיוחד היא הבדיקות האפידמיולוגיות, שהחלו תשעה חודשים לאחר שנתניהו הורה לבצע אותן. למה? כי איש לא ביצע וידוא ביצוע. ואולי הכי חמור: העדר הפקת לקחים בין הגל הראשון לגל השני. עובדה זו מחזקת את הרושם מזמן אמת: הגל הראשון נוהל די טוב, משום שהופתענו ואנחנו אלופי העולם באלתור; לאחר מכן המצב החמיר, כי היה צורך לתכנן - ובזה אנחנו טובים כמו בהוקי קרח.

כשלים ארוכים בבריאות, באוצר, בהסברה ובחינוך

מעבר לניהול המשבר עצמו, אנגלמן מצביע על שורה של כשלים ארוכי שנים - ונא לזכור שנתניהו היה ראש הממשלה במשך 11 שנים לפני שהקורונה הגיעה. אחד מהם, חמור במיוחד, היה במשרד ראש הממשלה: במטה ההסברה הלאומי לא אוישו משרות בכירות, וכך הוא לא יכול היה לתפקד כראוי בזמן הקורונה. למה זה חמור במיוחד? כי כולנו יודעים עד כמה היה חשוב שהציבור יבין, יפנים ויבצע את המגבלות - וההסברה הייתה הדבר החיוני ביותר לשם כך. אבל במקום שמטה ההסברה הלאומי יוביל, כפי שעליו לעשות, המשימה הוטלה על משרד הבריאות - שלא היה, ולא אמור היה, להיות ערוך לקראתה. אנקדוטה אחת: תוכנית ההסברה של המשרד לא עודכנה מאז 2007 ולא הייתה בה כל התייחסות לרשתות החברתיות. האם זה קשור לעובדה שהמשרד היה כמעט כל השנים הללו בידי יעקב ליצמן?

נישאר במשרד הבריאות. בתי החולים נכנסו לקורונה עם מחסור חמור במיטות טיפול נמרץ ובכוח אדם רפואי וסיעודי במחלקות אלו. הדרג המקצועי התריע שנים על המשבר, אך נתניהו וליצמן לא עשו דבר. להפך: הוא הלך והחמיר. התוצאה הייתה הצורך לסגור מחלקות אחרות ולבטל טיפולים אחרים כדי לטפל בחולי הקורונה. לפחות חלקית ניתן היה למנוע את זה, אם המערכת הייתה ערוכה ברמה המתאימה לשגרה.

כשל רוחבי בולט נוסף היה בתחום החינוך. יצא לי לשאול כבר בגל הראשון, כיצד זה שאין אצלנו תוכנית ללמידה מרחוק ולו כמענה לסכנות הביטחוניות. הרי ברור שהמלחמה הבאה עם חיזבאללה עלולה להכניס חלקים ניכרים מישראל לממ"דים ולסגור את בתי הספר, אז איש לא מתכונן לזה? אנגלמן נותן את התשובה הלא-מפתיעה: לפחות מאז 2016 יש תרגילים ללמידה מרחוק, אבל הכשלים שהתגלו בהם לא נפתרו. בפברואר שעבר, ממש ערב הקורונה, התקיים תרגיל ארצי נוסף. אמורים היו להשתתף בו כל בתי הספר (להוציא את המגזר החרדי, כי כנראה שם מוותרים מראש על למידה מקוונת, כדי שלא לטמא נפשות רכות בתועבות האינטרנט). כמה השתתפו בפועל? 70%.

גם משרד האוצר לא היה מוכן לשעת חירום, למרות שרשות החירום הלאומית קבעה לפני שנים כיצד עליו לפעול במקרה כזה. ונזכיר שוב: שיתוק של המשק עלול להתרחש כל יום, אם חסן נסראללה יחליט להמטיר עלינו חלק מ-100,000 הטילים שברשותו. אבל המשרד הכלכלי החשוב ביותר לא היה ערוך כמו שצריך. ונוסיף את מה שאנגלמן אינו מציין: השר דאז, ישראל כ"ץ, רוקן את האוצר בצורה שיטתית מהפקידים הבכירים ורב עם האחרים. המשרד נכנס לקורונה כאשר הוא לא רק בלתי מוכן, אלא גם חבוט וצולע.

לא מצא אפילו דבר חיובי אחד בקבלת ההחלטות

עוד דברים שכולנו הרגשנו ושהמבקר נותן להם חותמת: העדר האכיפה וכשלון הלמידה מרחוק. המשטרה עשתה רעש וצלצולים, פרסמה מדי יום שבחים עצמיים על מספר הקנסות שחילקה - אבל בפועל, אנו קוראים בדוח, היא לא אכפה את הבידוד (שזה הדבר החשוב ביותר), ובהמשך 2020 למעשה לא פעלה במוקדי ההדבקה בבני ברק ובדיר אל-אסד. ואילו בתחום החינוך מראה המבקר, כי חלק ניכר מן התלמידים לא השתתפו בתוכניות המקוונות. על הזמן שהשקיעו בפועל מי שכן השתתפו ועל התועלת שצמחה להם, יכול להעיד כל הורה.

וכאן אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. אם כולנו הרגשנו שאין אכיפה של ממש, אם כולנו הרגשנו שאין באמת למידה מרחוק, אם כולנו חיכינו בתורים לבדיקות והמתנו במתח לתוצאות, אם כולנו התייבשנו בהמתנה למוקד הטלפוני של הביטוח הלאומי, אם כולנו קראנו את ההתרעות מפני חל"ת בלתי יעיל המעודד בטלנות, אם כולנו שמענו או הרגשנו שהסיוע מגיע לאט מדי, אם לכולנו היה במקרה הטוב אמון בינוני במקבלי ההחלטות - איפה היו הממשלה, שריה, פקידיה והעומד בראשה? דווקא משום שאין בדוח המבקר הפתעות דרמטיות, הוא זועק לשמים: כיצד זה שהדברים לא טופלו, ודאי שלא בצורה מלאה, בזמן אמת?

אנגלמן היה המועמד של נתניהו לתפקיד מבקר המדינה, ועד היום לא היה נשכני מדי כלפיו ואף הלך לקראתו (למשל במימון הגנתו). אבל אותו אנגלמן לא מצא אפילו דבר חיובי אחד לציין בתמצית הפרק העוסק בקבלת ההחלטות בראשות נתניהו; יש כאלה, חלקם מאולצים, בכל הפרקים האחרים. זו אמורה להיות יקיצה לחסידי נתניהו המייחסים לו הצלחה מסחררת במאבק בקורונה והמאשימים את נפתלי בנט בכישלון מסחרר לא פחות. סביר להניח שזה לא יקרה, כי לעובדות כידוע כבר אין שום חשיבות.