לקראת סוף שנת 2007 התארגנה בשכונת רחביה בירושלים יוזמה יוצאת דופן: קבוצת משוררים ואנשי רוח תכננו "לפשוט" על רחוב בשכונה כדי לבצע "פעולת תגמול היסטורית". המשוררים, רובם מזוהים עם כתב העת "משיב הרוח", תכננו להחליף את כל השלטים ברחוב אוסישקין בשלטים הנושאים את שמו של המשורר היהודי בן תור הזהב בספרד, ר' יהודה הלוי. הפעולה יצאה לבסוף לפועל בצורה שונה ומעודנת יותר, ועל כך נרחיב בהמשך; אולם אנשי "משיב הרוח" לא היו הראשונים שניסו להביע מחאה ברחוב אוסישקין.

מה שהביא חבורת משוררים ואנשי רוח לתכנן פעולה כה "חתרנית" ברחביה השלווה, היה אגדה אורבנית מוכרת שמסעירה את השכונה כבר שנים רבות. לפי המיתוס, מנחם אוסישקין - מראשי התנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט, יו"ר הקרן הקיימת ואיש רב-פעלים בהקמת המדינה - שינה את שם הרחוב בו התגורר בשכונת רחביה. הרחוב נקרא בעבר על שמו של ר' יהודה הלוי, ואוסישקין החליט לכאורה, לכבוד יום הולדתו ה-70, לנשל את המשורר היהודי ולקרוא לרחוב "אוסישקין" במקום, וכן שינה את שם הרחוב הסמוך וקרא לו "קרן קיימת לישראל", על חשבון שמואל הנגיד. רבים ניצלו את המיתוס לקידום פוליטיקת זהויות.

במציאות הסיפור מורכב יותר, ונראה שלמרות שאוסישקין אכן דאג שיקראו רחוב על שמו בעודו בחיים - יוזמה יומרנית אפילו עבור אדם רב-פעלים ועתיר-זכויות כמותו - אין לו חלק בנישולו של ר' יהודה הלוי מרחביה. כדי להבין מה קרה ואיך התגלגל הסיפור, יש להתקדם עם ההיסטוריה של רחביה וירושלים.

בין חכמי ספרד לבכירי הציונות


שכונת רחביה הוקמה בשלבים בשנות ה-20 של המאה ה-20, על אדמות שנקראו "ג'נזריה אל-פוקא" (ג'נזריה העליונה) ונרכשו על-ידי החברה להכשרת היישוב מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית. רחביה א' תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת גנים, בה בתים נמוכים וכמה רחובות מרכזיים וירוקים. ועד השכונה החליט לקרוא את שמות הרחובות על-שם חכמי יהדות ספרד בתור הזהב, וכך קיבלו את השמות רמב"ן, ר' יהודה הלוי, ר' אבן עזרא, ר' אבן-גבירול ור' שמואל הנגיד. השדרה המרכזית שתכנן קאופמן נקראה על שם יהודה הלוי והיא הובילה מהמבנה בו לימים תשכון גימנסיה רחביה עד לגן ע"ש אליעזר ילין, שכיום מכונה "גן הג'ירפה" (על שם הפסל שהציב בו אברהם יכין ז"ל).

רבים מבכירי התנועה הציונית רכשו מגרשים בשכונה החדשה, וביניהם מנחם מנדל אוסישקין, שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1919. בתחילה התגורר אוסישקין ב"בית מחניים" - בניין מפואר ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל, שהוקם על-ידי בנקאי שוויצרי באמצע המאה ה-19 - אך הוא פונה משם נגד רצונו על-ידי הנציב הבריטי, לורד פלומר. הנציב התגורר בזמנו במתחם אוגוסטה ויקטוריה בהר הצופים, אולם אחרי שהמבנה נפגע ברעידת אדמה, החליט לעבור לבית מחניים עד שהושלמה בניית ארמון הנציב.

אוסישקין, פגוע וכועס לאחר שסולק ממקום משכנו (שלימים הפך ללשכת שר החינוך), עבר להתגורר זמנית באחת הווילות של איש העסקים הערבי-נוצרי קונסטנטין סלאמה, ובמקביל החל לבנות את ביתו ברחביה. את הבית תכנן אותו אדריכל, ריכרד קאופמן, בסגנון באוהאוס אירופי. לאחר השלמת הבנייה עבר לגור ברחביה בבית שנודע בתור "בית אוסישקין". בחזית הבית הציב שלט בו נכתב בעברית "בית מחניים", כזיכרון מתריס למשכנו הקודם.

מיד עם מינויו לתפקיד יו"ר קרן קיימת לישראל, פעל אוסישקין בקדחתנות לקידום מעמדה והפיכתה למוסד הציוני החשוב ביותר. בשנת 1926, עוד בטרם עבר לשכונה ובעקבות לחצים רבים שהפעיל, קיבל הרחוב ברחביה בו אוסישקין רכש שטח את השם "קרן קיימת לישראל". השם מתועד במפות מהתקופה, ובעצם חיבר בין רחביה לבין נחלת אחים, שהיום מוכרת כחלק משכונת נחלאות.

שמואל הנגיד, לא ריה"ל

עם הגיעו לגיל 70 שונה שם הרחוב בו גר והפך מקק"ל לרחוב אוסישקין. ההודעה על כך פורסמה בעיתון הארץ ב-29 בינואר 1934. טור סאטירי שפורסם בעיתון "דאר היום" ב-16 אפריל 1933, לצד עדותו של דניאל אוסטר, ממייסדי רחביה ויו"ר ועד השכונה, כי אוסישקין "עמד על כך שהרחוב בו נמצא ביתו ייקרא על שמו" (מעריב, ינואר 1963) מעידים על האופן בו התקבלה ההחלטה על שינוי השם.

בהמשך לכך, עברה הקרן הקיימת לרחוב הסמוך, שנקרא עד אז שמואל הנגיד. אותו רחוב הוביל לחצר המוסדות הלאומיים, בה ישבו משרדי קק"ל, ולמעשה חיבר בין ביתו של אוסישקין לבין משרדו. שמואל הנגיד "הועבר" צפונה, וכך נמשכו שינויי השמות. אומנם נעשו עוד כמה שינויים בשמות הרחובות מאז, אבל ברור, כי שמו של הרחוב ששונה לאוסישקין היה במקור "קרן קיימת לישראל" ולא יהודה הלוי.

בבחינה של מפת הרחובות ברחביה כיום, אכן לא ניתן למצוא את שמו של ר' יהודה הלוי בשכונה, ועולה השאלה לאן הוא נעלם. השריד היחיד שנותר לחכם היהודי הוא "גן הכוזרי" בשכונה. עם השנים נפוצה השמועה לפיה שמו של רחוב אוסישקין היה בעבר רחוב ר' יהודה הלוי, וה"עסקן הציוני-אשכנזי" נישל את החכם הספרדי על-מנת לקרוא לרחוב על שמו בעודו בחיים. דוד אוסישקין, נכדו של מנחם אוסישקין, כתב סקירה מקיפה של תולדות משפחתו והתייחס בין היתר לאותה אגדה אורבנית. לדבריו, מקור השמועות הוא ככל הנראה בסיפוריו של העיתונאי דב גנחובסקי, ששמע את הסיפור הבלתי-מבוסס והנציח אותו בכתביו.

השמועה תועדה גם בספרו המצוין של אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר", אולם רמון היה זהיר יותר וציין בסוגריים ששמו הקודם של הרחוב "כנראה" היה ר' יהודה הלוי. במבוא לספרו רמון אכן מציין, כי השתמש בספריו של גנחובסקי בתור חלק ממקורותיו. לאורך השנים הפכה האגדה האורבנית למוכרת וניתן למצוא אותה בגרסאות רבות, שכן היא מתאימה מאוד לשימוש פוליטי ולעיסוק בפוליטיקת זהויות; רבים רצו להאמין שהציוני האשכנזי אכן לא כיבד את ר' יהודה הלוי ובחר לנשלו על-מנת להנציח את עצמו בשכונה.

הדיון המשיך להתקיים עשרות שנים. דמותו התקיפה של אוסישקין, שכונה "איש הברזל של התנועה הציונית" וכן בכינויים מחמיאים פחות כמו "צאר מנחם" ו"ביסמארק היהודי", גם תרמה לקידום המיתוס. אוסישקין אכן כאמור התעקש על הנצחתו, ולפי השמועה אפילו התעקש כי ברחוב הנושא את שמו לא יהיה בית מספר 13, מאחר שמספר זה מביא מזל רע. במקום זה היה בניין 11B.

"בגלל" בן-צבי ושז"ר

בהיסטוריה של רחביה כתוב שחור על גבי לבן שאחד הרחובות בשכונה נקרא על-שם ר' יהודה הלוי. אם אוסישקין לא אחראי להיעלמותו, עולה התהייה מה קרה לאותו רחוב, ונראה שדווקא האחראים לנישולו - אם היה כזה - הם שניים מנשיאי ישראל, בן-צבי ושז"ר, וגם לחיים ויצמן היה חלק שולי. כאמור, הציר המרכזי בשכונת הגנים רחביה א' נקרא על שמו של ר' יהודה. בהתאמה בין המפות משנות ה-20 לבין מפת השכונה כיום, אפשר לראות בבירור שרחוב יהודה הלוי הפך להיות "גן הכוזרי". בזמן שעבר מאז הקמתה, רחביה כבר מזמן אינה שכונת גנים, והרחוב המרכזי הפך לגן. אופי השכונה שהשתנה הוריד מחשיבות שדרת הגנים המרכזית, וכך הפך הרחוב הראשי לעוד אחד מגני השכונה.

בשנת 1952 נבחר יצחק בן-צבי לנשיאות המדינה, והוא ואשתו סירבו לעזוב את רחביה. עקב כך רכשה המדינה עבורו את בית ולירו ברחוב אלחריזי, הסמוך לשדרת יהודה הלוי / גן הכוזרי. סידורי אבטחה שונים הביאו לכך שבית הנשיא "נגס" בחלק גדול מהשדרה המרכזית-לשעבר של רחביה א', והגן הצטמצם מאוד. בהמשך נבנה בחלקו העליון גם מקלט ציבורי ששינה את אופי השדרה. בספרו "עיר אבן ושמיים" מתאר יהודה האזרחי את "תולדות לידה, חייה ומותה של שדרת יהודה הלוי", ומספר איך הפכה עקב השינויים והבנייה ל"מנהרה צרה בין שני טורי עצים".

לפי ידיעה בעיתון "חרות" בינואר 1963, ועדת השמות החליטה "להוציא" את ר' יהודה הלוי מבני דורו שהונצחו ברחביה, ולתת לרחוב את השם "הכוזרי" במקום. המטרה הייתה לקרוא את השדרה בכניסה לעיר על שמו, כראוי למשורר שחלק גדול משירתו עסק בכיסופים לירושלים. לדברי כותב הכתבה, ריה"ל "הפסיד" בסוף לחיים ויצמן, ובעוד השדרה בכניסה לעיר נקראה על-שמו של הנשיא הראשון, ר' יהודה הלוי קיבל את הרחוב בו הוקמו בנייני האומה כמה שנים לפני כן. במקביל, בראשית שנות ה-70 נקראו על שמו של ריה"ל גם מעלות בעיר העתיקה, וכך התקיימו למעשה שני רחובות על-שמו במשך כמה שנים, בנוסף לגן הכוזרי.

מצב זה לא נשאר בעינו לאורך זמן ור' יהודה הלוי "עבר מקום שוב. ידיעה בעיתון "דבר" בספטמבר 1975 מודיעה כי נחנכה בירושלים שדרה על-שם זלמן שז"ר, במקום שדרות יהודה הלוי. כך נותר לבסוף ר' יהודה הלוי מונצח ברובע היהודי, במדרגות בין הכותל לבין הרובע. יש שיגידו שיש בכך היגיון נוכח אגדה אורבנית נוספת (שכנראה גם אינה נכונה) לפיה ריה"ל סיים את חייו מול הכותל, כשנדרס על-ידי סוסו של ערבי מקומי.

נחזור ל-2007: קבוצת המשוררים, שהושפעו מאוד מהאגדה האורבנית, תכננו את "פעולת התגמול" שלהם ללילה שבין י"א בתשרי לבין י"ב בתשרי. במקרה גילו שניים מהמארגנים, אליעז כהן וארז פודולי, כי מדובר בתאריך הפטירה של אוסישקין. צירוף המקרים גרם להם להתעכב ולחשוב שוב. "הרגשנו שיש פה ממד ניסי של ממש, והחלטנו שאין לנו הזכות לבטל כך את זכרו של אוסישקין, גם אם נישל את ריה"ל", מספר אליעז. "במקום זאת עלינו למערת ניקנור [מקום קבורתו של אוסישקין] וקיימנו אזכרה. בהמשך ביצענו את פעולת החלפת השלטים - אבל רק בחצי מהרחוב (הארוך...), כדי לתת מקום לשניהם. הבנו שאוסישקין הוא המגשים והמממש של כיסופי ריה"ל לשיבה לארץ ישראל". כך חזר ר' יהודה הלוי ימים מספר לרחביה, בטרם פקחי העירייה החזירו את המצב לקדמותו.

כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2018, הגיע לשיאו מאבק של תושבי שכונת רחביה ומנהל קהילתי גינות העיר, שדרשו בתוקף ממוסד יד בן-צבי להחזיר את השטח הציבורי שנלקח מגן הכוזרי (אז עדיין שדרות ר' יהודה הלוי) בעת שהמקום שימש כמעון הנשיא. החומה שהוקמה בזמנו נשברה והשדרה קיבלה בחזרה את השטחים שהולאמו ממנה. כך יצא לבסוף שיהודה הלוי הונצח גם בגן הכוזרי וגם ברחוב המוביל לכותל המערבי בעיר העתיקה - במזרח ובמערב יחד, בהמשך לשירו הידוע: "ליבי במזרח ואני בסוף מערב".