כיצד על ישראל לנהל חילוקי דעות מהותיים עם ארה"ב

כניסת הנשיא ג'ו ביידן לבית הלבן הביאה לשינוי בעמדת ארה"ב בסוגיית הגרעין האירני, שמצא ביטוי בהחלטה לשוב לעסקת הגרעין מ-2015, שממנה פרש ממשל טראמפ ב-2018 (בתמיכת ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו). החלטת הממשל להחזיר את הגרעין האירני "חזרה לקופסא" ולשוב למו"מ עם אירן על הסכם "חזק וממושך", נתקלה עד כה במשיכת זמן או בסירוב להתדיין מצד אירן, אשר מאז פרישת ארה"ב מההסכם נוקטת מהלכים המקצרים משמעותית את "זמן הפריצה (לפצצה)", שנקבע בהסכם המקורי לשנה.

התנגדות ישראל לחזרה לעסקה (במתכונתה המקורית), התנהלות הממשל לנוכח התפתחות תוכנית הגרעין – שעיקרה רתיעה מהגברת הלחץ על אירן, שמצידה נוקטת מדיניות של משיכת זמן - ובה בעת העדר תוכנית חילופית אמריקנית למקרה שהשיחות לא יחודשו (כיום מדובר על סוף נובמבר) או לא תגובש הסכמה לגבי הסוגיות שבמחלוקת, כל אלה מעוררים מורת רוח בישראל.

בישראל עצמה אין מחלוקת לגבי סוגיית האתגר האירני. זאת, גם לנוכח הביקורת הפנימית על התנהלותו הלעומתית של בנימין נתניהו מול הנשיא ברק אובמה ב-2015, עת גובש הסכם הגרעין. המצב הנוכחי, שמשמעותו התקדמות תוכנית הגרעין האירנית ללא תגובה מצד ארה"ב ולחלופין חזרה לעסקה המקורית, יעמידו את ממשלת ישראל בפני דילמה לגבי המענה לאיום, הנתפס בעיני רבים כקיומי. משום כך, המשך הידברות שקטה בדרגי העבודה ובדרג הפוליטי בין ישראל לממשל האמריקני, וכן הימנעות הדדית מקביעת עובדות מוגמרות, הם צורך השעה.

ממשל ביידן נקט בשנתו הראשונה שורת צעדים שביטלו החלטות של ממשל טראמפ בנושא הישראלי-פלשתיני. כך למשל, ארה"ב חזרה לממן סיוע לפלשתינים בסך 235 מיליון דולר לשנה זו, שמתוכם 150 מיליון דולר באמצעות אונרא. בעוד ממשל ביידן לא ביטל את הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, הוא התחייב לפתוח קונסוליה בירושלים שיעודה הוא ייצוג ארה"ב מול הרשות הפלשתינית.

גם אם צעדים אלה שנויים במחלקות משפטית ומדינית, טוב עשתה ממשלת ישראל שהעדיפה שלא להתעמת עם הממשל בנושא התרומה לאונרא (במאמר מוסגר, רצוי שסוכנות הפליטים תבוטל כאשר יקום מנגנון חליפי למימון הפעולות הלגיטימיות שבו היא עוסקת). סוגיית הקונסוליה מורכבת יותר מבחינה משפטית; רצוי שישראל תציע לארה"ב פתרונות יצירתיים לתיאום עם הפלשתינים, כגון פתיחת משרד לפיתוח כלכלי, משרד אינטרסים או מרכז אקדמאי-תרבותי.

שני נושאים נוספים הם החלטת המינהל האזרחי לאשר בניית 3,000 יחידות דיור נוספות בהתנחלויות ביהודה ושומרון (ו-1,300 לפלשתינים בשטח C), וצו שהוציא שר הביטחון בני גנץ ב-22 באוקטובר, אשר הכריז על שישה ארגונים פלשתינים, המשתייכים לחזית העממית, כארגוני טרור. מאז שהחלה ישראל לאשר התנחלויות ובנייה בהן בשטחים שנכבשו ב-1967, הקהילייה הבינלאומית ובתוכה ארה"ב חולקת על מדיניות זו. גם אם ממשלים אמריקנים פסקו משימוש במונח "בלתי חוקיות" בהתייחסם להתנחלויות, הם שוללים אותן.

דובר מחלקת המדינה אמר ב-26 באוקטובר, כי הרחבת ההתנחלויות "מזיקה לסיכוי להגיע לפתרון שתי המדינות", וכי ההכשרה בדיעבד של מאחזים "אינה קבילה" (בעיתונות הישראלית דווח גם על שיחה נרגזת בעניין זה בין שר החוץ, אנתוני בלינקן, לבין גנץ, אך שני הצדדים לא פרסמו הודעה רשמית על כך.) ממשלות ישראל רשאיות להתעלם מהשינויים הדמוגרפים והפוליטיים בארה"ב, כמו גם מאלה המתרחשים באירופה, ולהמשיך במדיניות ההתנחלות, אך הן שוגות בהנחה שארה"ב ומדינות אחרות ימשיכו לנקוט אותה אי-סלחנות פסיבית כלפיה.

מדיניות ישראל לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני מנוהלת שנים רבות כמו מדובר בנושא פנים-ישראלי בלבד, בעוד תשומת לב מועטה בהקשר זה מופנית לשינוים בזירה הבינלאומית ובמיוחד בזו האמריקנית. מכתב הנשיא ג'ורג' בוש הבן לראש הממשלה אריאל שרון מ-2004, שאפשר לפרשו כהסכמה להשארת גושי ההתנחלויות הסמוכים לקו הגבול של 1967, או תוכנית טראמפ שהותירה בריבונות ישראל כשליש משטח יהודה ושומרון במסגרת הסדר קבע, גרמו להבנה מוטעית בישראל לפיה זו מדיניות ארה"ב.

ספק רב אם ממשל אמריקני בראשות נשיא דמוקרטי ירצה או יוכל לחזור על משפטי מפתח, כפי שנוסחו במכתב בוש לשרון. על הנהגת ישראל לשלב במכלול שיקוליה את התמונה הרחבה יותר, הכוללת את הגדלת חלקן של קבוצות מיעוטים בארה"ב, המתאפיינות בהיכרות שטחית עם סוגיית הסכסוך אך גם במודעות גוברת לזכויות אדם ומיעוטים.

הוויכוח בקונגרס האמריקני לגבי אישור התקציב ל"כיפת ברזל" צריך להירשם כיריית אזהרה לישראל: לבית הנבחרים האמריקני נכנסו מחוקקים ומחוקקות הפועלים בעקביות נגד ישראל והם הצליחו, לראשונה בהיסטוריית היחסים בין המדינות, לעכב אישור סיוע ביטחוני לישראל (עיכוב שאמנם לא הממשל יזם אותו, כפי שקרה מספר פעמים בעבר). בחינה כזו הייתה יכולה לשנות את התוכן והעיתוי של ההחלטות בנושא הבנייה בהתנחלויות, או הגדרת ארגונים פלשתינים ארגוני טרור.

זאת ועוד: ראוי שממשלות ישראל יבצעו בחינה עמוקה יותר של השינויים המתרחשים בקהילה היהודית האמריקנית ובמיוחד בקרב הדור הצעיר בה. דור זה הולך ומתרחק מישראל מסיבות שונות, שמרכזית ביניהן היא אי-השלמה עם מדיניות ישראל בסוגיית הסכסוך עם הפלשתינים.

הממשלה הנוכחית בישראל נתפשת בעיני רבים בישראל, כמו גם במדינות רבות בעולם, כעדיפה על פני זו הקודמת. עם זאת, הנהגות ברחבי העולם מודעות לכך, שהרוב הלא-מוצק שיש לקואליציה בכנסת והרכבה המפלגתי אינם מאפשרים לה לאמץ מדיניות נועזת בנושא הישראלי-פלשתיני. להבנה זו מתלווה השלמה עם המצב בזירה הפלשתינית, המאופיין בפילוג הנמשך בין חמאס, השולט ברצועת עזה, לבין פתח, המוביל את הרשות הפלשתינית בגדה המערבית, ובנוסף דמדומי תקופת אבו מאזן מתפקידו כנשיא הרשות.

מציאות פוליטית זו מנמיכה ציפיות לפריצת דרך לקראת הסדר כולל של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך תהיה זו טעות להניח שהקהילה הבינלאומית משלימה עם סיפוח זוחל של שטחים ביהודה ושומרון. קהילה זו, ובפרט ארה"ב ואירופה, מצפה שישראל תימנע מנקיטת צעדים שיפגעו באפשרות לממש בעתיד את עיקרון שתי המדינות ותאפשר שיפור מיידי בכלכלה הפלשתינית. יוזמות בתחום הכלכלי שהציגה ממשלת ישראל מול רצועת עזה ויהודה ושומרון, זוכות לתגובות חיוביות ויוצרות מצע חיובי לדיאלוג עם הפלשתינים ועם ארה"ב, ובה בעת תואמות את האינטרס הישראלי – שיכוך מתח בשטחי יהודה ושומרון ועזה, לצד חיזוק היחסים עם מדינות ערב ומניעת חיכוך עם ארה"ב.

ממשל טראמפ נחשב כחריג בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, אבל בנושא אחד קיימת המשכיות ברורה בין ממשלי הנשיאים אובמה, טראמפ וביידן: ההתגוששות המתעצמת בין ארה"ב לסין. בהשוואה לממשל טראמפ, הנשיא ביידן אף החריף את הצעדים והתגובות מול סין ומנסה לגייס מדינות נוספות להגברת הלחץ על בייג'ינג. סף הרגישות האמריקנית ליחסי סין-ישראל הוצב כבר בסוף המאה הקודמת, עם ביטול העסקה שבמסגרתה הייתה אמורה ישראל לספק לסין מטוסי התרעה "פלקון".

הידוק היחסים הכלכליים בין ישראל לסין בעשור האחרון וכניסתן של חברות סיניות לתחומי תשתית, הרכב והטכנולוגיה המתקדמת בישראל נעשו נושא מרכזי בדיאלוג הישראלי-אמריקני. הדילמה הישראלית נובעת מהעניין הכלכלי הברור של קשר עם אחת משלוש הכלכלות המובילות בעולם, ומהצורך להתחשב בשיקולי האסטרטגיה האמריקנית בנושא זה. גם לארה"ב וגם לישראל יש חלקים "שקופים" וחלקים "עמומים" במדיניות שהן נוקטות מול סין ובדיאלוג שהן מנהלות ביניהן בנושא זה.

טבעי שנקודת המבט הישראלית אשר לסיכונים והסיכויים הכרוכים בקשר עם סין לא תהיה זהה לזו של ארה"ב, אך ניתן לצמצם את הנזק הנובע מאי-הבהירות שבמדיניות ובצעדים שארה"ב וישראל נוקטות כדי למזער את הסיכונים. תהליך זה כבר מתקיים בין שתי המדינות וניתן לשכללו. ישראל צריכה גם לבדוק מנגנונים קיימים במספר מדינות של פיקוח על השקעות זרות, וצמצום הנזקים הביטחוניים האפשריים של פעילות כלכלית או אקדמאית של מדינות וחברות זרות בשטחן. שיתוף פעולה בינלאומי בנושאים אלו יסייע הן להבנת ממדי הבעיה והן לאיתור דרכי התמודדות עם אתגרים קשורים, הניצבים בפני עומדות מדינות רבות.

לסיום, ברי שקשת הנושאים המהווים מוקדי מחלוקת בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני אינם "בשלים" בנסיבות הנוכחיות לפתרון. מכאן נובע צורך לאמץ דרך לנהל משברים, שנראים בלתי-נמנעים עקב פערי העמדות. המשמעות לישראל היא מאמץ להימנע מוויכוחים שאינם הכרחיים – לצד שמירה על אינטרסים חיוניים.