די לכהונה לכל החיים בבית המשפט העליון של ארה"ב

בשל שילוב של סיכוי אקראי ומקרי מוות לא בזמנים מתאימים, בבית המשפט העליון יש היום רוב של שישה שופטים שמונו על-ידי נשיאים רפובליקנים, למרות שמועמדים דמוקרטיים לנשיאות קיבלו יותר קולות מהרפובליקניים בשבע מתוך שמונה הבחירות האחרונות. רוב זה, של שישה מתוך תשעה, אומר דבר אחד: התבססות של כוח פוליטי. לנוכח מחלוקות עזות ברשויות הנבחרות, מפלגות השתמשו במשרות שיפוטיות פדרליות (מינוי של הנשיא באישור הסנאט) כדי לדחוף את האג'נדות המפלגתיות שלהן.

שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב שוב אינם פוסקים ניטרליים בחוק. הם פעילים שגדלו בתרבות המשפטית של השמאל או הימין, עבדו עבור נשיא דמוקרטי או רפובליקני ומונו במיוחד בגלל דבקותם בתיאוריה המשפטית השלטת של השמאל או הימין.

לאחר מכן, שופטים אלה נשארים בבית המשפט זמן רב ככל האפשר, ולעיתים בשנות ה-70 או ה-80 לחייהם, ממתינים עד שנשיא בעל-רקע פוליטי זהה יישב בבית הלבן. עד אז הם נאחזים במקומותיהם זמן רב ככל האפשר. או, כמו השופטת הליברלית רות בדר-גינזבורג, הם מנסים להתגבר על התקף הסרטן הרביעי ולהמתין עד שדונלד טראמפ יעזוב את התפקיד, אבל זה לא היה הימור מוצלח.

התוצאה של המשחק עשויה להועיל לזמן מה לשמאל או לימין, אבל היא איומה לבריאותה של הדמוקרטיה האמריקנית. כיום יכול בית המשפט הימני-שמרני לבטל את כל סוגי החוקים שהדמוקרטים מבקשים לחוקק, והשופטים להוטים לעשות זאת. חוקים התומכים בזכויות הפלות, זכויות הצבעה, זכויות להט"ב, והגנת הסביבה נמצאים על הכוונת. באשר לתיקים שאינם מגיעים לבית המשפט העליון, 226 שופטי בתי המשפט הנמוכים שמונו על-ידי טראמפ מחכים להם.

על-רקע זה, הנשיא ג'ו ביידן מינה ועדה של מומחים משפטיים לבדוק דרכים למודרניזציה של בית המשפט העליון. לרוע המזל, הוועדה הפיצה בשבוע שעבר דוח המעדיף את הסטטוס-קוו, בנימוק שהתרופה עלולה להיות גרועה יותר מהמחלה (ראו קישור משמאל). אבל אנחנו בארה"ב —אמורים לחיות בדמוקרטיה, לא במשטר שופטים. אז איך נתקן את זה?

ישנן שלוש אסכולות עיקריות. הראשונה, "שב ואל תעשה", מקודמת בעיקר בידי אנשים שירוויחו מהסטטוס-קוו — שופטים, שופטים לשעבר, וימניים הלהוטים לראות את בית המשפט מטרפד את תוכניותיו של ביידן. הרעיון השני הוא להוסיף שופטים לבית המשפט העליון כדי לאזן את הספסל. הצעה זו תוסיף ארבעה שופטים, כדי להפוך אותו לבית משפט ליברלי בן שישה-שבעה חברים, כדי לשקף את מגמות הבחירות האחרונות. הבעיה כאן היא שברגע שהרפובליקנים יזכו בחזרה בנשיאות, הנשיא שלהם יוסיף ארבעה שופטים ימניים, וחוזר חלילה עד לבית משפט בן עשרות שופטים שלא יוכל לתפקד.

האפשרות השלישית היא מערכת של מגבלות כהונה. במקום לכהן לכל החיים, שופטים עתידיים יכהנו במשך 18 שנים, ועם תשעה שופטים, זה אומר שאחד חדש יתווסף כל שנתיים — וכל כהונה נשיאותית של ארבע שנים תניב שני שופטים חדשים. אם זה נשמע כמו הפתרון הסביר ביותר, זה בגלל שהוא אכן כזה. עם תחלופה תכופה בבית המשפט, השופטים לא יידעו אם דעותיהם יהיו ברוב או במיעוט. לכן יש סיכוי גבוה יותר שהם יפסקו בצורה מרכזית ומתונה, ולא בהטיות מפלגתיות מובהקות כמו היום.

מה לגבי הליברלים — כולל ביידן — המודאגים מכך שהרוב השמרני הנוכחי בבית המשפט העליון יבטל את הזכות להפלה או יקשה על יותר אנשים להצביע? הקונגרס יכול להעביר חוק-בתוך-חוק כדי להגן על הזכויות הללו. במילים אחרות, אם בית המשפט העליון יבטל את ההעדפה הראשונה של הקונגרס, השנייה תתפוס אוטומטית את מקומה, וכן הלאה. אז אם יש חוק המגן על הפלות עד 15 שבועות של הריון שבית המשפט העליון מבטל, הרי שבמקומו יבוא חוק שמתיר הפלות עד 12 שבועות במקומו וכן הלאה.

זה אולי לא הפתרון הכי אלגנטי למה שמציק לבית המשפט העליון, אבל מערכת הממשל שנכתבה לפני 250 שנה על-ידי חבורה של בחורים בעלי עבדים ושיניים מעץ, עשויה להזדקק לכמה תיקונים יצירתיים מדי פעם.