שבוע של טעימות מן הרודנות שבדרך

כיצד יחזור אריה דרעי לשולחן הממשלה למרות פסק דין של עשרה שופטים בבית המשפט העליון? הרי לא מספיק לבטל את עילת הסבירות, ששימשה ארבעה מבין השופטים; צריך איכשהו להתגבר על נימוקי המניעוּת וההשתק ששימשו את ששת האחרים (בגלל הצהרתו השקרית בהליך הפלילי לפיה יפרוש מהחיים הפוליטיים). את פתרון העיוועים ראינו השבוע בדמות הצעה לתיקון בחוק יסוד הממשלה, לפיו "בית המשפט, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, לא מוסמך לקיים ביקורת שיפוטית על מינויים של שרים וזהותם מכל עילה שהיא, למעט לעניין תנאי הכשירות שקבע המכונן".

כן, שוב ישנו חוק יסוד לצרכים פוליטיים נקודתיים. כן, שוב יעשו את זה לטובתו הברורה והממוקדת של עבריין סדרתי. אבל איך בדיוק זה יחול על דרעי? הרי פסק הדין בעניינו כבר ניתן. יש שתי אפשרויות. האחת: לקבוע שתחולתו של החוק תהיה רטרואקטיבית, נניח – בדרך פלא – מ-1 בינואר 2023, ובכך לבטל בדיעבד את פסק הדין. השנייה: למנות את דרעי תוך הפרה בוטה של פסק הדין ואז למנוע מבג"ץ לדון בנושא בהתבסס על אותו חוק.

שתי הדרכים הן רמיסה גסה מאין כמותה של עקרונות יסוד במדינת חוק. לא מחוקקים רטרואקטיבית ופרסונלית, ודאי לא בחוק יסוד; ולא מבזים פסקי דין, ודאי לא בידי הממשלה. והכי חמור: זה מלמד בצורה ברורה ביותר על כוונתה של הממשלה הנוכחית להשתמש בחקיקה כדי לבטל כל פסק דין שלא ייראה לה. שימו לב: לא מדובר על פסקת התגברות העוסקת בביטול חוק בידי בית המשפט, אלא בחקיקה שמטרתה לבטל פסק דין. בצורה הזאת, אם חלילה תתחולל ההפיכה המשטרית, תוכל הממשלה לבטל כל פסיקה של כל בית משפט – החל מפיצויים על הפקעה וכלה בהרשעה של נבחר ציבור. זו בדיוק המשמעות ואין בלתה. זהו הרס מוחלט של יסודות הדמוקרטיה.

השבוע פורסם, כי איתמר בן-גביר זעם על אנשי האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי, כאשר טענו שאינם יכולים לזרז את קצב מתן הרשיונות כפי שדרש, עד כדי כך שאיים לסגור מיד את האגף ולהקים במקומו רשות שתעשה זאת. לשכתו של בן-גביר לא הכחישה את הפרסום. למחרת חזרו אנשי האגף עם תוכנית שהשביעה את רצונו של השר.

מצד אחד, ייתכן שזה היה מכשול ביורוקרטי מיותר ושבן-גביר הצליח, אומנם בדרך בריונית, להסיר אותו. מצד שני, נניח בצד את המשמעות הקשה העלולה להיות להפצת עוד רבבות כלי נשק; ראו את המציאות העקובה מדם בארה"ב. נעסוק באיום עצמו. לשר אין סמכות לסגור אגף ולהקים רשות בהבל פיו, מהיום למחר. דברים כאלה נעשים בחקיקה, כפופים לאישור תקציבי וצריכים להביא בחשבון הסכמים קיימים עם עובדים וספקים. אבל את בן-גביר זה פשוט לא מעניין; הוא סבור שביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו – ממש לא מפתיע כאשר מדובר במורשע סדרתי.

זה לא מפתיע גם לנוכח העובדה, שההלכה לא מזיזה לאיש המתיימר להיות שומר מצוות. לכאורה, לא הייתה שום הצדקה לחילול השבת בפרהסיה אותו ביצע, כאשר הגיע בשבוע שעבר מביתו בחברון לזירת הטבח בצפון ירושלים. האירוע הסתיים, הוא אינו מפקד הכוחות, להתעדכן יכול היה גם באמצעים אלקטרוניים, וספק אם היה לו מה לחפש אפילו במטה הארצי. אבל בן-גביר נסע בשבת, הכריח את הנהג שלו לנהוג בשבת, הכריח שוטרים לאבטח אותו בשבת, גרם לצלמים ולעיתונאים לעבוד בשבת – והכל לעיני מיליונים. אין חילול שבת חמור מזה. אבל אפילו עשרת הדיברות לא ימנעו מבן-גביר לעשות את מה שבנה את מעמדו: לשלהב רוחות בזירת פיגוע.

יו"ר ועדת החוקה מצוי בכזו ריצת אמוק רודנית, עד שהשבוע הוא הגיש הצעת חוק שיכולה להשיג בדיוק את ההפך ממה שהוא רוצה. זו בשורה טובה לשוחרי הדמוקרטיה, כי ייתכן ששמחה רוטמן יצר את המסלול שיאפשר להשבית את המשק כולו – דווקא כאשר מטרתו היא להגביל קשות את זכות השביתה. חשוב מאוד לומר, שרוטמן אמר בפה מלא שהצעתו מיועדת להקשות – ולמעשה למנוע – להשתמש בנשק השביתה נגד ההפיכה המשטרית.

ההצעה באה ימים אחדים לאחר שיו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, יצא נגד הרפורמה והיא חלק מסתימת הפיות הכוחנית שמנסות הממשלה והקואליציה לכפות על מתנגדיהן. לפי ההצעה, עובדים שייפגעו מרפורמות ממשלתיות לא יוכלו לשבות נגדן אם אינם עובדי מדינה; הכנסת ולא בית הדין לעבודה היא שתוכל להגביל שביתות; ניתן יהיה לתבוע עובדים על נזקים משביתה בלתי-מוגנת ואף לפטר אותם; דמי חבר לאיגודים המקצועיים ייגבו רק בהסכמה פרטנית, והסכמים קיבוציים לא יחולו על מי שלא שילם אותם; מעסיק יוכל לפטר כל עובד מחמת אי-התאמה או צמצומים, בית הדין לא יוכל למנוע זאת אלא רק לפסוק פיצויים נוספים.

לא אכנס כאן לכל הפרטים הללו, אבל כן אזכיר שהחוק והפסיקה הנוכחיים אינם מאפשרים לקיים שביתה פוליטית – שביתה שאינה נוגעת במישרין לתנאי ההעסקה של השובתים, אלא נועדה למחות נגד מדיניות הממשלה. כלומר: כבר כיום לא ניתן להשבית – את המשק כולו, ענפים בתוכו או אפילו מקומות עבודה נקודתיים – במחאה על ההפיכה המשטרית. אלא מאי? הצעת החוק הדרקונית הזאת של רוטמן מהווה בהחלט עילה לשביתה כללית – שכן היא פוגעת בצורה רוחבית וקשה בזכות יסוד של העובדים. במילים אחרות: אם רוטמן רצה למנוע שביתות נגד ההפיכה – הוא יקבל שביתות נגד הגבלת השביתות.

ועוד הערה על הצביעות של רוטמן. הוא דיבר על כך ש"ההסתדרות וארגוני עובדים בכלל, נועדו להגן על זכויות עובדים ולא להשתמש בעובדים המאוגדים כבני ערובה, ללא אפשרות בחירה, ככלי פוליטי במאבקים של יושבי ראש הארגון או של בעלי תפקיד". כדאי להזכיר, כי מוסדות ההסתדרות נבחרים בצורה דמוקרטית בידי חבריה, היו"ר נבחר בבחירות אישיות ובר-דוד קיבל אשתקד 78% מהקולות. תזכירו לי מי טוען השכם והערב, שנבחרי הציבור רשאים לפעול ללא מגבלות מכוח המנדט שקיבלו מהציבור. רוטמן הוא אחד הקולניים שבהם, לא?

קומיסר החינוך, סליחה – שר החינוך, יואב קיש הפך השבוע את עצמו לצנזור-על של בתי הספר. ראש המטה שלו, אסף קזולה, שלח הודעה למנהלי המחוזות במשרד: "בכל פנייה אליכם או אל כפופים אליכם, של גורם פוליטי מהכנסת או מהממשלה מכל קצות הקשת הפוליטית, יש לעדכן את לשכת השר. יתרה מכך, אין אישור לאף גורם פוליטי להיכנס לשטחי מוסדות השייכים למשרד החינוך במישרין או בעקיפין ללא אישור לשכת השר".

תגובת לשכת השר: "תפקיד משרד החינוך הוא בראש ובראשונה לשמור, להגן ולקדם את כלל ילדי ישראל. אף הורה במדינת ישראל לא מוכן ואינו רוצה שפוליטיקאים מימין או משמאל ייכנסו לבית ספר או לגנים של ילדינו ללא אישור מראש. הודעת ראש מטה השר נועדה לתזכר בדבר הדין הקיים, על-מנת למנוע הפיכת מוסדות החינוך לזירה פוליטית מימין ומשמאל ועל-מנת לשמור על התדמית הציבורית הניטרלית של מוסדות החינוך ועובדיהם, כראוי. הדבר היחיד אשר עומד לנגד עינינו הוא טובתם וקידומם של כלל ילדי ישראל".

כמובן. הרי אנחנו יכולים לסמוך על קיש שיאפשר למתנגדי הממשלה להיכנס לבתי הספר. הרי מה שעבד עשרות שנים, כולל בתריסר שנותיו של בנימין נתניהו, היה למעשה פגום וצריך למנוע אותו. הרי במדינה דמוקרטית ברור שהשר הוא זה שיקבע מראש אלו תכנים פוליטיים יוכלו להישמע.

למי שלא הבין מהו המשרד למשימות לאומיות, נתנה השבוע השרה אורית סטרוק דוגמה מצוינת: משימה לאומית היא להתעמת בפומבי עם ארה"ב ולתקוף אישית את שר החוץ שלה, אנתוני בלינקן. "מבינה שהחלטת לתת לראש הממשלה שלנו שיעור בדמוקרטיה. ובכן, דמוקרטיה היא קודם כל חובתה של מדינה לקבוע את דרכה בהתאם להצבעת אזרחיה-שלה, שלכל אחד מהם ניתן משקל שווה, וללא מעורבות זרה" – לימדה סטרוק את האיש מספר ארבע בשרשרת הירושה למשרת נשיא ארה"ב.

במה זכה בלינקן לשיעור הפרטי-פומבי הזה? במסיבת עיתונאים עם בנימין נתניהו, הוא התייחס להפיכה המשטרית: "לאורך מערכת היחסים בין מדינותינו, מה שאנו חוזרים אליו שוב ושוב הוא שמערכת היחסים מושרשת הן באינטרסים משותפים והן בערכים משותפים. אלו כוללים את תמיכתנו במוסדות ועקרונות דמוקרטיים, לרבות כיבוד זכויות אדם, צדק שווה לכולם, שוויון זכויות של קבוצות מיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית וחברה אזרחית איתנה... בניית קונצנזוס להצעות חדשות היא הדרך היעילה ביותר להבטיח שהן יתקבלו ושהן יחזיקו מעמד". ואילו לנשיא יצחק הרצוג אמר בלינקן: "אנו מעריכים את המנהיגות שלך, את בהירות קולך בכל הנוגע להורדת המתחים כאן בין הקהילות ואת בהירות קולך בכל הנוגע למציאת דרך טובה קדימה. זה בונה קונצנזוס בשאלת הרפורמה השיפוטית".

לכאורה: התערבות בוטה בענייניה הפנימיים של ישראל. אבל סטרוק התעלמה, מן הסתם לא במקרה, משתי עובדות מכריעות. האחת: ישראל לא תשרוד בלי ארה"ב ולכן מותר לאחרונה להתייחס למתרחש בה, במיוחד לגבי מהלכים המאיימים לשנות את אופי המשטר ולהקשות על וושינגטון לומר שהיא תומכת ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". השנייה: פגיעה בזכויות יסוד אינה עניין פנימי. כך נהג העולם נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כך הוא נוהג כיום נגד אירן ואפגניסטן ומיינמאר ועוד. ממשלת נתניהו בהחלט מצעידה אותנו לעבר המועדון המפוקפק הזה. מי שמוליך לרודנות, שלא יתבכיין כאשר העולם הנאור יוצא נגדו.

• למיטב זכרוני, מעולם לא היו מגבלות תנועה כה קשות סביב הפגנות כפי שיש בשבועות האחרונים מול המפגינים בתל אביב. כניסות לעיר והגישה לאיזורי ההפגנות נחסמות שעות לפניהן, וכך ניתן להגיע אליהן רק ברגל או בהסעות. וזה נעשה אחרי שאיתמר בן-גביר דרש למנוע הפרות סדר בהן, ובעקבות דיונים בראשות המפכ"ל קובי שבתאי – שוב התנהלות חסרת תקדים. אני מתקשה לתת למשטרה, היודעת היטב לאן נושבת הרוח, את הקרדיט שמדובר רק בשמירת הסדר הציבורי ובטחונם של המפגינים. זה נראה יותר כמו הגבלה בוטה של היכולת להפגין.

• התגובות של מוליכי ההפיכה המשטרית לביקורת המקצועית עליה הן לרוב מתקפות אישיות, לעיתים פרועות וגסות, כולל נגד היועצת המשפטית גלי מיארה והנגיד אמיר ירון. מעבר לבריונות המבישה ועמוסת הצביעות והכזבים, זהו ניסיון לסתימת פיות העלול להלך אימים על אחרים בדרגים נמוכים יותר.

• שלמה קרעי תכנן לפרסם בשבוע הבא את תוכניתו לקצץ בצורה עמוקה בתקציב מחלקת החדשות בתאגיד כאן – שמשמעותה לכל הפחות פירוק המחלקה, אם לא התאגיד כולו. זה כנראה לא ייעשה כעת, כי המאמצים מרוכזים בהפיכה המשטרית, אבל הכוונה קיימת והיא ברורה: אמצעי תקשורת שלא יתיישר עם הקו של הממשלה השולטת בו – יחוסל.

• מיקי זוהר דיבר בשבוע שעבר בתיאטרון הבימה על כוונתו למצוא תקציב שיאפשר לו להופיע ברחבי הארץ – כוונה ראויה לכל שבח. אבל הוא המשיך והמשיל זאת לכך שבהיותו ילד אמו הכריחה אותו לאכול בכפית מה שלא אהב, עד שגילה שבעצם זה טעים לו. באותה צורה, אמר זוהר, נדחוף תרבות לציבור גם אם לא יאהב, עד שיגלה שזה טעים לו. אולי סתם משל מטופש ובלתי מוצלח – אבל בהינתן כל יתר האירועים השבוע, אולי פליטת פה המלמדת על שאיפה לרודנות גם ואפילו בתחום התרבות.

• על-פי כמה דיווחים, הנשיא יצחק הרצוג הציע פסק זמן של שבועיים בחקיקת ההפיכה המשטרית לצורכי הידברות והשר יריב לוין הגיב בשלילה. אפילו כבודו של מוסד הנשיאות לא מעניין אותם. אפילו פנייה של נשיא המדינה לא תגרום להם לעצור לרגע. כי זה הם ורק הם.