"לאדון הנכבד גולדברג לאה". היא התפוצצה

ארגון העלייה של חבורת הצעירים הזו לא היה קל, ובסופו של דבר שלונסקי הצליח להשיג רק סרטיפיקט אחד – לזוג נשוי. כדי שתוכל להשתמש בו, לאה גולדברג נישאה לשמעון גנס (נישואים פיקטיביים, כמובן. הם נשארו ידידים בהמשך). מיד אחרי שהיא מגיעה לארץ יוצא לאור ספרה הראשון – "טבעות עשן", אוסף משיריה שנכתבו בליטא ובגרמניה.

וכאן מגיעה החריקה הראשונה. שלונסקי הוא זה שטיפל בהוצאת הספר לאור, אבל האם הדבר היה יוזמה פרטית שלו או בתיאום ועל-פי רצונה של לאה גולדברג? שנים אחר כך שלונסקי התרברב, כי הוא רצה לעשות ללאה הפתעה: "ומאוד רציתי לקבל את פניה בפנים מאוד מאוד שוחקות של רעות, שידגימו את האקלים הרוחני של החבורה שלנו, חבורת ידידים ברוח וגם ביחסים האישיים".

בהזדמנויות שונות הוא הפליג בתיאורים איך הושג המימון להוצאת הספר ("הלכתי אל מי שהלכתי, גביר במושגים הארצישראלים ובור ועם הארץ במושגים הישראלים ואמרתי לו… אתה תעשה דבר גדול אם תסייע לי להוציא לאור ספר של משוררת צעירה מקובנה"), וכמה מאמצים הוא השקיע בדבר, שהיה אמור להיות מתנת קבלת פנים מפתיעה לעולה החדשה.

אלא שגולדברג עצמה לא מזכירה את הוצאת הספר כהפתעה כלל, לא ביומניה ולא באף ראיון. להפך, במספר הזדמנויות היא מזכירה את איסוף החומר ל"טבעות עשן" כמשהו שהיא עשתה בעצמה. בכל מקרה, על סופו של הסיפור שניהם מסכימים: כששלונסקי הציג לגולדברג את הספר, היא הודתה לו מקרב לב. אבל ברגע שיצא מהחדר, היא פרצה בבכי נורא. הספר היה מלא בשגיאות הקלדה, טעויות דפוס והשמטות.

כששומעים את לאה גולדברג מספרת את הסיפור הזה, הלב נחמץ. המשוררת הצעירה הגיעה זה עתה בגפה למקום חדש וזר, בו שלל תאריה האקדמאיים והליכותיה האירופיות היו שווים כקליפת השום, מקום בו היא נדרשה להוכיח את עצמה מחדש, והנה כאשר מתפרסם הספר שאמור לייצג אותה – היא לא יכולה להיות גאה בו.

אבל כששומעים את שלונסקי מספר את הסיפור הזה (והוא סיפר אותו שוב ושוב), הצער הופך לזעם – שלונסקי לא מביע אפילו קמצוץ של צער על התוצאה. לא רק שאינו מביע חרטה על כך שאולי היה נמהר מידי בהוצאת הספר ולא שם את ליבו מספיק לאיכות ההפקה, אלא שהוא כלל לא מביע סתם השתתפות חברית בצערה של לאה. להפך, כשהוא מספר על בכיה, נשזרת נימה של משהו אחר בקולו. לעג? חוסר סבלנות? כמעט אפשר לראות את גבותיו מורמות בשחוק למול הבכי הנשי, הטיפשי.

האנקדוטה הזו מתמצתת את מה שחיכה ללאה גולדברג בארץ: חבורת גברים צעירים, שאפתניים עד אימה שקיבלו אותה לשורותיהם בזכות איכות הכתיבה שלה, אבל תמיד ראו אותה ואת כתיבתה כפחותות מהם. האם אכן היה זה בשל היותה אישה? היא מעולם לא טענה כך בפירוש. אבל בספר "מכתבים מנסיעה מדומה" אומרת על עצמה הגיבורה (שהיא בת דמותה של לאה גולדברג), שאילו הייתה נשאלת - הייתה כותבת וחותמת "משורר".

לכאורה, לא הייתה לה סיבה להתלונן – היא הסתובבה עם כל האנשים "הנכונים" בכל המקומות "הנכונים". כינו אותם "חבורת יחדיו" והם הסתערו על בתי הקפה של תל אביב (בתחילה ב"שלג הלבנון" ואז ב"כסית" ו"אררט" המפורסמים יותר), מזמינים את המשקאות הזולים ביותר (בעיקר תה), כותבים, מבקרים זה את כתיבתו של זה וקוראים תיגר על דור המשוררים הקודם. בהעדר משפחה אמיתית (אצל רובם), הם היו האחים והקרובים זה של זה.


הגברים שהרכיבו את החבורה הזו (שלונסקי בראשם, אבל גם נתן אלתרמן, אברהם חלפי, ישראל זמורה ועוד) פתחו ללאה גולדברג דלתות רבות ועזרו לה להשיג במות למילותיה. ובכל זאת, היא לא הרגישה אף פעם ממש אחת מהם. ביומניה היא לא מזכירה אותם הרבה, אבל בהבלחות הקצרות שבהן הם מופיעים, ברור שהם אינם אנשי סודה או חברי אמת קרובים. למעשה, היו לה אבחנות לא מחמיאות לגבי חבורת הגברים שעבדה וכתבה לצידה:

• "קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם. שוב זעף על הסנובים מ'חבורת יחדיו' שאומרים כי אין ענין בספר זה".

• "יש לי משקע מר מרוב הפגישות עם אנשים. עם אברהם [שלונסקי] בגלל הזיוף החתולי בעניין 'כל הרוחות' וכתיבתי שם".

• "כתיבת יומן מחודשת זו באה לי מזמורה. הוא ואברהם [שלונסקי] החליטו לכתוב יומן 'יבש'. כרוניקה של מאורעות היום, כדי למסור אטמוספירה של האנשים ["כסית"]. אברהם, כמובן, אינו עושה זאת. זמורה כותב כך: 'שילמתי שטרות' לשם פשטות ונאמנות כרונית. איננו כותב: 'היום אמרתי לעצמי שאני נבל (או גאון)'. אינני מבינה מדוע, אצל אדם חושב, תשלום שטרות הוא מאורע ריאלי יותר מאשר מחשבה מהסוג הנ"ל. כל הדברים האלה, פשטותם תלויה בחשיבותם, ואין צורך להתפלסף כדי לרשום מחשבה".

בכלל, התקופה ההיא מאופיינת אצל גולדברג בבדידות עמוקה ובחוסר ביטחון מכמיר לב. היא לא הייתה בטוחה בנשיותה (ככל הנראה, גם בשל סיפורי האהבה הלא-ממומשים הרבים שלה), אבל גם לא בכתיבתה וברמתה המקצועית. חוסר הביטחון הזה רק גדל על-רקע יחסם המזלזל של חבריה.

כשערך את תרגומיה, למשל, ובעיקר את תרגומה ל"מלחמה ושלום" (בו ראתה את פסגת היצירה), שלונסקי נתן לעצמו יד חופשית שלעולם לא היה לוקח בעבודה מול כותב גבר. היא זעמה על כך, אבל לא היה לה הרבה מה לעשות. "האמנם אני אדם חלש? אני מאמינה שלא. אולי רק אני היחידה המאמינה בזה. כמו שאני היחידה המאמינה בכשרוני. לא 'גאון שלא הכירו בו' אבל בפוטנציה הרבה יותר משנתתי".

במקום אחר כתבה גולדברג: "אני מסיימת באביב זה את חוג 30 השנה של חיי. התוצאות זעירות עד זוועה. לא עשיתי מאום. שירים אחדים. אינני יודעת כיצד אתייחס אליהם בעוד כמה שנים. 'עמדה' שאיני מחשיבה אותה בתוך ציבור שאינני מחשיבה אותו. חוג הידידים מצטמצם. אני מתחילה להאמין שלא אחיה זמן רב. רצון להספיק – לכתוב משהו טוב מאוד, בלי להתחשב אם זה יישא חן. וזמן קצר לחיות בטוב. לזכות באהבה אחת במלואה. יותר אינני מבקשת. זה, כנראה רב מדי וילדותי".

את היחס של עמיתיה הגברים אליה אפשר לראות גם בהקדשות הלקוניות שהוקדשו לה. בארכיונה המופקד בספריה הלאומית ובארכיון גנזים (הזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, הארכיון והספרייה), מצאנו לא מעט הקדשות שהיא קיבלה. ודווקא אלה השייכות לבני החבורה הזו – אלה שהיו אמורים להיות עמיתיה וידידיה בני דורה, בולטות בקרירותן. כששלונסקי חותם לה על ספרו "לאבא-אמא" הוא כותב רק: "ללאה המשוררת. א. שלונסקי".

הקדשה לקונית ויבשה עבור מי שהסתובבה איתו רוב הימים בבתי הקפה התל אביביים, עבור מי שעבד עימה בצמידות, פרסם את כתביה בכל שבועון או כתב עת שהיו לו בו יד ורגל ובכלל נחשב בציבור לפטרונה המקצועי. ההקדשה הפשוטה חושפת מערכת יחסים מורכבת, ואולי מעט מנוכרת.

בשיחות אחרי מותה מספרים עמיתיה על הערכה גדולה לכתיבה שלה, אבל תמיד מתווסף לזה דוק של התנשאות. אנחנו היינו שם לעזור לה. היא כתבה קצת "ריגשי" מדי. קצת ארצי מדי. אהבה קצת יותר מדי את הצורה והתבניות האירופיות. לקח ללאה גולדברג הרבה שנים להעז להוציא את אשר על ליבה, וגם אז זה היה כמעט במקרה.

ב-1967 ימי בתי הקפה התל אביביים היו הרחק מאחורי לאה גולדברג. היא גרה בירושלים ועמדה בראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית (אותו ייסדה בעצמה). היא לא הייתה צריכה אף אחד שיתמוך ביצירתה, אלא להפך – היא זו שתמכה עכשיו במוכשרים שבתלמידיה (שהעריצו אותה).

ובכל זאת, כשנשלחה אליה הזמנה בלשון זכר ממשרדו של שלונסקי לקבלת הפנים לז'אן פול סארטר וסימון דה-בובואר, היא התפוצצה. ברור למדי שתגובתה אינה מתכוונת למקרה הספציפי הזה, אלא למשהו גדול יותר. הטעות אפילו לא נעשתה על-ידי שלונסקי עצמו, אלא על-ידי מזכירתו. היא שלחה לה את הנוסח שנשלח ככל הנראה לשאר המשתתפים – והפנייה הייתה בלשון זכר, "לאדון הנכבד גולדברג לאה".

"לא ידעתי שאני אדון וממין זכר", היא כמעט צועקת בכתב יד על גבי העותק שנשלח אליה (שהיא מחזירה), ובמכתב נוסף שהיא מצרפת לאותה החזרה, היא כותבת לשלונסקי עצמו: "אפילו אם יבואו הנה שקספיר או טולסטוי, אני לא אגיב על מכתב הפונה אלי 'גולדברג לאה' ו'א.נ', ולא אשתתף בשום ישיבה המזמינה אותי בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטארי של הזמנה". האם שלונסקי התנצל? האם טולסטוי הפעיל איזשהם קשרים? לא ברור, אבל העובדה היא שלאה גולדברג השתתפה באותה קבלת פנים, למרות הכל.

אחרי הכל, מעניין לראות שדווקא בירושלים, הארכאית והמסורתית יותר, עובדת היותה אישה לא מנעה ממנה לזכות בכבוד והערכה אליהם היא כמהה כל כך בשנים הראשונות. ולא רק מתלמידיה, אלא גם (ואולי בעיקר) מצד ענקים כמו ש"י עגנון ומרטין בובר, שלא ראו לעצמם פחיתות כבוד בהערכת היוצרת הצעירה מהם, ומכתביהם אליה לא מותירים ספק בנוגע לרגשות שחשו כלפיה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג מסרטן. היא הותירה אחריה יצירה אלמותית בהיקף ובאיכות חסרי תקדים, והפכה עם הזמן לאחד מהיוצרים החשובים, המוערכים והידועים ביותר בשפה העברית. בשנה זו היא גם זכתה בפרס ישראל לספרות יפה, פרס שהיא לא זכתה לקבלו בעצמה. אמה, שליוותה אותה ואת יצירתה לכל אורך הדרך, קיבלה אותו בשמה לאחר מותה.