ציונים גבוהים במיוחד לשופטים ושתי בעיות רוחב לטיפול

מכאן – לסוגיות הרוחביות. על אחת מהן עמד המדור מספר פעמים לאורך השנה, ואילו השנייה התגלתה בביקור האחרון. המדור היה עד שוב ושוב לניהול מו"מ בחדלות פרעון דקות אחדות לפני הכניסה לאולם ולעיתים גם בהפסקות קצרות במהלך הדיון.

אין לכך כל הצדקה שהיא. מדובר בגורל הכספי של החייבים ובני משפחותיהם, ולעיתים גם בזה של הנושים. יש להעניק לכל המעורבים, ובמיוחד לחייבים, את היכולת לחשוב ולהתייעץ. בעידן התקשורת המודרנית, אין שום סיבה שהשיחות הללו לא יתנהלו בנחת, ולא באווירה המלחיצה של בית המשפט ותחת סד של זמנים. דחיינות ואולי עצלות הם הגורמים היחידים היכולים להסביר – בצורה שאין להשלים עימה – מדוע כולם מחכים שייפגשו בפרוזדור או באולם.

השינוי הרוחבי צריך לבוא משני כיוונים: הממונה על חדלות פרעון ובתי המשפט. הראשון הוא צד לתיקים, ומשרד המשפטים יכול לחייב את אנשיו להבהיר שהם לא יטלו חלק במו"מ חפוז שכזה, וגם ליזום שיחות/פגישות זמן מספיק לפני מועד הדיון.

החלק של השופטים קטן יותר, אבל גם הוא קיים. למרות הרצון לקדם תיקים אלו, שמטבע הדברים נמשכים מספר שנים (עד להפטר או לביטול ההליך), היעילות אינה יכולה לבוא על חשבון המהותיות ובוודאי שלא על חשבון הצדק. לכן, על השופטים להימנע ממתן הפסקות לצורך הסכמות, אם הם מתרשמים שמדובר בחיפזון פסול; הם גם צריכים להתחיל את הדיונים בזמן – ציפייה בסיסית ממילא – כדי שהצדדים לא יוכלו "לגנוב" עוד עשר דקות לצורך הידברות שכזאת.

הנושא השני הוא מאסר חלף קנס: תקופת מאסר שנקבעת בהליכים פליליים למקרה בו המורשע לא יעמוד בקנס שהוטל עליו. המדור היה עד בעבר לכך שהמפתח המקובל על השופטים הוא 100 שקל ליום: מי שנקנס ב-1,000 שקל ולא שילם – ייאסר לעשרה ימים. חיזוק לכך נראה גם בביקור האחרון לשנה זו בבית המשפט.

בהנחה שהמאסר חלף קנס אמור לשלול מן העבריין את אותו סכום שלא שילם למדינה, המפתח חייב להשתנות בצורה חדה. לפי השכר הממוצע במשק, ההכנסה ליום עבודה היא קרוב ל-600 שקל; לפי שכר המינימום, היא עומדת על 230 שקל ליום. כלומר, 1,000 שקל שווים יום וחצי בשכר הממוצע או ארבעה ימים בשכר המינימום. אם המפתח הוא 100 שקל ליום, המשמעות היא מאסר ארוך בהרבה מן הראוי – דהיינו, שלילת חרות בלתי מוצדקת וכנראה גם בלתי חוקתית.

גם כאן יש צורך בפתרון רוחבי. אין המדובר בהתערבות בשיקול הדעת השיפוטי, אלא ביישור קו במטרה להבטיח הגינות וצדק, ובדרך גם אחידות (בדומה לעקרון של תיקון 113 לחוק העונשין). מן הראוי להנחות את השופטים לקבוע את המאסר חלף קנס על-פי השכר הממוצע או שכר המינימום (איזה מהם – זו שאלה למשפטנים) ולשלוח להם פעם בשנה את הסכום המעודכן. הדבר יכול להיעשות בהנחיה של הנהלת בתי המשפט או של השופט עוזי פוגלמן במסגרת הנחיות הנשיא. הבעיה ברורה, המשמעות חמורה והפתרון פשוט.