פורים אקטואלי

היין הוא רכיב מרכזי בחג הפורים, משום שהוא הרכיב המרכזי באירועים המרכזיים במגילת אסתר: המשתאות שערך אחשורוש שהביאו להדחתה של ושתי והמלכתה של אסתר, והמשתאות שערכה אסתר והובילו לנפילתו של המן. המגילה אינה חוסכת בתיאורים של המשתאות הראשונים, בפירוט פלסטי שנדיר מאוד למצוא כמותו בתנ"ך. מאחר שהיא נכתבה בחצרו של אחשורוש, ייתכן שמרדכי ואסתר אכן מתכוונים להחמיא לו ואולי גם להחניף לו. אחרים ראו בכך לגלוג סמוי: תראו במה הוא מתעסק.

הרב ד"ר בני לאו, בספרו "אסתר: קריאה במגילה", מציע הסבר על בסיס הרקע ההיסטורי וזיהויו של אחשורוש עם המלך כסרכסס/חשיראש הראשון (465-485 לפני הספירה). לדעתו, המשתאות היו אחד משיאי מאמציו של המלך לאחד את הממלכה לקראת מלחמת הענק נגד יוון, ששיאה בקרב תרמופילאי. היה עליו לגייס צבא מכל רחבי האימפריה, והמשתאות שבתחילת המגילה היו בעצם סעודות דיפלומטיות בניסיון לרתום את נציגי העמים והארצות למאמץ הצבאי.

מאמץ זה נמשך שישה חודשים, ורק אחריו הרשה לעצמו אחשורוש לחגוג את הצלחתו במשך שבוע עם מקורביו. הרב לאו מפנה את תשומת הלב לכך, שבתיאור משתה הענק הראשון כלל לא מוזכר יין, והוא מופיע רק במשתה האינטימי השני. אז משתכר אחשורוש, מבקש להשפיל את ושתי והיא מסרבת ומודחת. הנה לנו הלקח הראשון האקטואלי תמיד: נהנתנות ושתיינות, אפילו אם הם למטרה ממלכתית ואפילו אם ניתן להבינם במישור האישי, עלולים להוביל למדרון מסוכן מאוד, שהחרטה עליו תבוא מאוחר מדי.

חז"ל מספרים שחכמי ישראל לא רצו תחילה לקבל את מגילת אסתר לתנ"ך ואת חג הפורים ללוח המועדים, בנימוק שהדבר עלול לעורר את איבת הגויים. המגילה עצמה רומזת לכך בצורה ברורה. היא אמורה להיחתם בפסוקים החגיגיים (פרק ט', פסוקים כ"ו-כ"ח) המסבירים את שמו של החג, את הסכמת היהודים לקיים אותו לדורות ובמילים "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

והנה, לפתע, יש לנו את "איגרת הפורים הזאת השנית", הנשלחת גם היא לכל יהודי האימפריה במטרה "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם". הסיומת הרבה פחות חגיגית ואולי אפילו מאיימת: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". כאילו יש כאן רמז: המשנה למלך הוא המצווה לחגוג את פורים, ותדעו שהוא יכול לגמול טוב – ואידך זיל גמור.

תחושתי, בשנים רבות של קריאת המגילה, היא שתגובת היהודים וגדוליהם למרדכי הייתה: אתה הכנסת אותנו לכל הצרה הזאת, אז אל תצפה שנודה לך על שאתה ובת-דודך הצלתם אותנו ממנה. ייתכן שהיו למרדכי סיבות טובות שלא לכרוע להמן (חז"ל טוענים שהיה זה אבק עבודה זרה), אבל הפסוקים רומזים שמרדכי דאג שוב ושוב שהמן יראה שאינו משתחווה לו. עבדי המלך העירו למרדכי יום אחרי יום, מישהו טרח להלשין להמן, והלה אכן ראה "כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו" – בלשון הווה, בצורה מתמשכת.

מרדכי יכול היה לסור הצידה כאשר הגיעה שיירתו של המן. הוא יכול היה לבוא לשער המלך לפניו או אחריו. הוא לא עשה זאת. דומה שהוא התריס בכוונה, מסיבות שאנחנו יכולים רק לנחש – אישיות, פוליטיות, דתיות, לאומיות. התוצאה הייתה עלולה להיות השמדה של העם היהודי. הנה לנו הלקח השני האקטואלי תמיד: מנהיג צריך לדעת במי להתגרות ואלו מלחמות לנהל, ומתי להיות חכם ולאו-דווקא צודק.

כאשר מתברר להמן שמרדכי אינו כורע לו, "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי". הוא יכול היה לחסל את מרדכי, אבל לא – ברגע ששמע שמרדכי יהודי, החליט המן להשמיד את העם כולו. אם מרדכי היה מצרי או אשורי, מואבי או בבלי – המן היה הורג רק אותו. מאחר שהיה יהודי, הסתער המן על ההזדמנות בצורה המלמדת שהוא היה שונא ישראל בכל ליבו, ורק חיפש את העילה כדי לממש את שנאתו.

כך דרכם של אנטישמיים בכל הדורות, הרבה לפני שהמונח הזה נטבע במאה ה-19. השנאה בוערת תמיד ורק התירוצים משתנים: היהודים כופרים, היהודים מלווים בריבית, היהודים משת"פים של האויב, היהודים נחותים, היהודים הורגים פלשתינים, היהודים פושעי מלחמה. הנאצים הביאו את השנאה הזאת למעמקי רצח העם, והיא ממש לא נעלמה כאשר הובסו לפני 80 שנה.

אחשורוש הוא אב-טיפוס מעין-נאצי מסוג אחר: הבירוקרט המושלם, שאצלו הרצח חוקי ומסודר. אחרי שהמן מוצא להורג, אסתר צריכה להתחנן במשך למעלה מחודשיים עד שאחשורוש מסכים להוסיף נספח לפקודת ההשמדה. הוא לא מבטל אותה, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (למרבה האירוניה, זו הייתה הסיבה שלא יכול היה להחזיר את ושתי אחרי הדחתה וכך נסללה הדרך להמלכתה של אסתר). היהודים מקבלים רשות להתגונן בפני רוצחיהם – זה המקסימום שאפשר לעשות אחרי שהחוק נחתם ופורסם. הנה לנו הלקח השלישי האקטואלי תמיד: שנאת היהודים רק מחליפה צורה, ואף עשויה לקבל כסות של "חוק המדינה".

כאשר המן צריך לשכנע את אחשורוש להשמיד את היהודים, יש בפיו שורה של נימוקים, שגם הם מוכרים לנו היטב מן ההיסטוריה: הדת שלהם שונה ומשונה, הם מפרי חוק, אין בהם תועלת, אפשר להרוויח מחיסולם. אבל המילים הראשונות שלו הן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך". הם מפולגים ואין סכנה שיתאחדו נגדך. נשמע מופרך? זה קרה 500 שנה מאוחר יותר, במלחמות האחים בתוך ירושלים בעוד הרומאים צרים עליה. זה קרה 2,500 שנה מאוחר יותר, כאשר הפילוגים הפנימיים נמשכו גם מול הנאצים ועוזריהם. זה קורה בעצם ימינו אלה.

אין פלא, אפוא, שכאשר אסתר מחליטה לסכן את חייה ולבוא אל אחשורוש, כשלב ראשון בתוכנית מתוחכמת להפיל את המן, היא פותחת את המסר למרדכי במילים "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן". כינוס כללי – זה הבסיס. אחריו אפשר לצום ולהתפלל, אחריו יכול היחיד לפעול בכוח הכלל. רק אז יכולה לדבר אסתר עם אחשורוש על "אני ועמי" אשר נמכרנו "להשמיד להרוג ולאבד", ולהתריע "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי". הנה לנו הלקח הרביעי האקטואלי תמיד: הפילוג הוא קטלני והאחדות חיונית להצלה.

הסכמתה של אסתר לבוא אל אחשורוש לא באה בקלות. באמצעותו של המשרת התך מתנהל דו-שיח קשה וטעון בינה לבין מרדכי. המגילה מסתפקת בפסוקים בודדים: ייתכן שזה כל מה שיכלו להעביר בערוץ הבלתי-נוח והחשאי הזה (יש לזכור שאסתר הסתירה את מוצאה), ייתכן שזוהי תמצית; בכל מקרה, דווקא הקיצור ממחיש את הדרמה.

מרדכי מצווה על אסתר לבוא לאחשורוש. היא משיבה בנזיפה: כולם יודעים – ואתה הרי יושב בחצר המלך ובוודאי שאתה יודע – שכניסה אל המלך בלא הזמנה דינה מוות, והמלך לא קרא לי כבר חודש. מרדכי משיב במילים שהן מן הקשות בתנ"ך כולו: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

אל תחשבי שגורלך יהיה שונה. יש לך עסק עם מלך הפכפך ורצחני, ובמוקדם או במאוחר גם תורך יגיע. הקדוש ברוך הוא ימצא דרך להציל את עמו, איתך או בלעדייך. ההיסטוריה לא תשכח את מי שהגיע לצמרת הגבוהה ביותר, יכול היה להסתכן למען עמו, אך העדיף לנסות ולהציל את עורו שלו. הנה לנו הלקח החמישי האקטואלי תמיד: מנהיגות היא לטובת הכלל ומחייבת נטילת סיכונים אישיים.

מה חורץ את גורלו של המן? הבה נזכור שאחשורוש אינו יודע מהן לאומיותה ודתה של אשתו (ואולי דווקא המסתורין הזה גורם לכך שהוא מתאהב בה). כעת, לא רק שהוא מגלה אותן במפתיע, אלא שגם מתברר לו שהמלכה משתייכת לעם שהוא עצמו התיר להשמיד. בחוכמתה, אסתר כמובן מטילה את האחריות המלאה על המן. אחשורוש הנזעם יוצא לגינה, מן הסתם כדי להירגע ולקבל החלטות בצורה שקולה.

כאשר אחשורוש חוזר לחדר המשתה, המן שרוע על המיטה עליה ישבה אסתר (כמנהג המשתאות באותם הימים). אחשורוש מתפוצץ: "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?!" נעצור לרגע. הרי לא ייתכן שבדיוק ברגע הזה המן מנסה לתקוף את אסתר, אולי לאנוס אותה. אסתר יצרה בכוונה בליבו של אחשורוש חשד עמום שמא היא והמן קושרים נגדו, וכעת החשד הזה מתפרץ בכיוון ההפוך.

זה עדיין לא סופו של המן. חרבונא מתערב: "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דיבר טוב על המלך עומד בבית המן, גבוה חמישים אמה". רק כעת מגיעה הפקודה: "תלוהו עליו" – קצר, חד, קטלני. תוכניתו של המן להשמיד עם שלם אינה מביאה למותו, אפילו לא להדחתו. גורלו נחרץ משילוב של שתי פגיעות אישיות באחשורוש: מה שנראה כניסיון להתנכל למלכה ומה שמתפרש כתמיכה בבוגדים. אחשורוש אומנם אמר מאוחר יותר שהמן נתלה "על אשר שלח ידו ביהודים", אך התיאור העובדתי בפסוקים ברור. הנה לנו הלקח השישי האקטואלי תמיד: ישנם שליטים שאצלם השיקולים האישיים הם המכריעים.