הפוך, גוטה! הפוך!

איך יכול להיות ש"הנשיא הידידותי ביותר לישראל בכל הזמנים" פתאום מנהל מו"מ במישרין עם חמאס בלי שישראל תדע, לא עושה כלום לרסן את רג'פ טאיפ ארדואן, מטיל עלינו מכס, מדבר על הסכם עם אירן, מפסיק את ההתקפות על החות'ים, מוכר לסעודיה נשק ב-142 מיליארד דולר, מוכן לתת לה גרעין אזרחי בלי נורמליזציה עם ישראל ומדלג על ירושלים בביקורו במזרח התיכון?

התשובה היא שהשאלה צריכה להיות הפוכה: מי אמור להתפלא מכך שטראמפ יפעל בצורה בלתי צפויה ויעדיף המון כסף לארה"ב (וגם מטוס ומאות מיליונים לו ולמשפחתו) על פני כל שיקול אחר? הרי האיש אינו אסטרטג דגול ואינו טקטיקן מרשים, הידע שלו בהיסטוריה שואף לאפס, הוא נרקיסיסט שלפן, כזבן ושקרן חסר מעצורים וטווח תשומת הלב שלו דומה לזה של ילד בן שבע. לכן, הדבר הכי צפוי אצל טראמפ זה שהוא בלתי צפוי (ויש שיוסיפו: בלתי שפוי).

טראמפ שם פס על בריתות ובעלות ברית; תראו מה הוא עושה לקנדה ואיך הוא מתייחס לאיחוד האירופי. צדק ומוסר מעניינים אותו כקליפת השום; ע"ע אוקראינה. הוא מעריץ סמכותנים, מת להיות כמותם ועושה לא מעט כדי להגיע לכך. הוא מתעסק בעת ובעונה אחת בכל ובלא כלום: הוא הוציא 150 צווים נשיאותיים בפחות מארבעה חודשים – יותר מאשר ברק אובמה בכהונתו הראשונה וכמעט כמו המספר של ג'ורג' בוש האב וג'ו ביידן בארבע שנים. הצווים נעים בין גירוש מסתננים לבין לחץ המים במקלחות.

אין סיכוי בעולם שהוא מכיר את הפרטים, ונסיון העבר מלמד שהם לא מעניינים אותו. לכן הוא יכול להמציא תוך כדי דיבור את תוכנית ריביירת עזה ההזויה ואז לשכוח ממנה; להטיל מכסים ולהשעות אותם; להכריז על הפסקת אש באוקראינה ולהתעלם מכך שלא התממשה. ייתכן שהוא באמת ידיד של ישראל, אך הוא לא יתן לה לעמוד בדרכו לכסף, כבוד ואולי גם פרס נובל. זו המציאות, ומי שמתכחש לה ובונה עליו – מפקיר את ביטחון המדינה ועתידה.

אין ניצחון מוחלט על טרור. פשוט אין. הגרמנים, בעלי אחד הצבאות החזקים ביותר בהיסטוריה, לא הצליחו להתגבר על הפרטיזנים החובבנים ברחבי אירופה במלחמת העולם השנייה. ארה"ב, המעצמה הצבאית החזקה ביותר בהיסטוריה, גייסה שורה של מדינות המצוידות במיטב הטכנולוגיה, אבל הן לא הצליחו להשיג ניצחון מוחלט על אל-קאעידה ועל דאעש. בריטניה לא הצליחה לחסל את המחתרת האירית (IRA). ישראל לא הצליחה למחות את אש"ף ויתר ארגוני הטרור הפלשתינים. הטרור בחבל קשמיר כמעט הוביל החודש למלחמה בין הודו לפקיסטן.

אם כבר, אז ההפך הוא הנכון: לעיתים הניצחון (החלקי ואף המוחלט) הוא דווקא של ארגוני טרור ובני בריתם. הווייטקונג הקומוניסטי הביס את ארה"ב בווייטנאם. חיזבאללה הצליח להשתלט על לבנון, וחמאס – על רצועת עזה. ארגוני טרור פועלים בשיטות רצחניות ואכזריות שמדינות חוק אינן יכולות להרשות לעצמן; הם מסתמכים על תמיכה בשטח; ובעיקר – הם מגלמים רעיונות יוקדים שאנשים מוכנים למות למענם.

מי שמוכר לנו את הססמה/ההבטחה ל"ניצחון מוחלט", משווק שקר. חד וחלק. במאמץ מתמשך, של שנים, אפשר להוריד את הטרור ברמה משמעותית – אבל לרוב זה יהיה רק לפרק זמן מוגבל, כל עוד לא נפתר הסכסוך שהוליד אותו (כפי שנעשה באירלנד). הדיבור על "ניצחון מוחלט" על חמאס נועד או לטייח את המחדל המוחלט, או להמשיך מסיבות פוליטיות מלחמה מוחלטת.

ההגדרה המפורסמת של אלברט אינשטיין לטירוף היא "לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה". דוגמה אקטואלית: הדיבורים על "גיוס חרדים בהסכמה". קודם כל, הרי החוק מחייב להתגייס, אז ממתי צריך הסכמה? אולי נצטרך הסכמה גם לתשלום מיסים ולעצירה באור אדום? כל כך התרגלנו למצב המוטרף הזה, עד ששכחנו שיש כאן חוק המופר בריש גלי בידי רבבות, בתמיכה קולנית וסחטנית של שרים וחברי כנסת.

שנית, עשרות שנים מדברים על הסכמות – ואין כלום. קצת טפטוף פה ושם, וזהו. ודאי לא 80,000 החרדים שלא ממלאים מינימום של חובה, גם לא 10,000 החיילים שצה"ל צריך בדחיפות, ואפילו לא 7,000 הלוחמים החסרים. אז למה שפתאום זה ישתנה? פתאום הרבנים לא יחששו, באמת או בבלוף, שלצה"ל ייכנסו אברכים וייצאו חילוניים? פתאום העסקנים לא יפחדו, וזה הדבר הכי אמיתי בכל העסק, שיאבדו שליטה וכוח?

השבוע היה לרגע סימן חיובי בדמות מבצע האכיפה של המשטרה הצבאית, אבל איכשהו – שעות בודדות לאחר שהחרדים איימו להפיל את הממשלה וישראל כ"ץ דרש הסברים – התברר שנעצר רק חרדי אחד והמבצע התאייד. אם אכן מדובר בתוצאה של לחץ פוליטי, זהו אחד הדברים החמורים ביותר שעשתה ממשלת החורבן והביזה, הרס יסודותיה של מדינת חוק: הפסיקה משיקולים פוליטיים פעולה של רשויות החוק נגד עבריינים.

הפתרון היחיד הוא ההפך הגמור: ענישה חסרת פשרות. משתמטים לא יקבלו קצבאות ודמי אבטלה, לא יוכלו להנפיק דרכון ורשיון רכב, לא יוכלו לפתוח חשבון בנק. מעודדי השתמטות יועמדו לדין ויישלחו לכלא. מוסדות של משתמטים לא יקבלו אף אגורה ציבורית ולא יוכרו לצורכי מס. יש לזה סיכוי אם בנימין נתניהו יחשוב שסיכון ההשתמטות מול הבייס שלו, חמור יותר מאשר סיכון הגיוס מול החרדים. עד אז, ריבוי הדיבורים ומיעוט המעשים יהיו טירוף.

מדוע יש לחברי הכנסת – כמו לחברי פרלמנטרים רבים אחרים – חסינות? מאמר בכתב העת "משפטים" בשנת 1972 מסביר: "הרעיון המרכזי העומד מאחורי 'מוסד החסינות' הוא שיש צורך לאפשר לנבחרי המדינה למלא את תפקידיהם כנבחרים בלא הפרעה, כגון על-ידי מעצר, וכדומה, ואף בלא חשש מפני הפרעה כזאת. לפי הלך רוח זה יש לאפשר להם להתבטא במסגרת תפקידם ולהצביע באופן חופשי לחלוטין מבלי להיות נתונים לסיכון של תביעה פלילית או אזרחית כתוצאה מדברים שאמרו, מדעה שהביעו וכדומה.

"יש גם החוששים מפני העמדה לדין של חבר פרלמנט ממניעים פוליטיים על-מנת שתהווה מכשול בעבודתו הפרלמנטרית התקינה. גם יוקרתו של הפרלמנט הושמעה כנימוק להצדקת קיומה של החסינות הפרוצדורלית". כלומר: יש לאפשר לנבחרי הציבור לבצע את עבודתם מבלי לחשוש, ובמיוחד שמא הממשלה תשתמש בכוחן של רשויות האכיפה כדי לפגוע במתנגדיה. החסינות לא נועדה לאפשר להם לבצע עבירות במתכוון, להשתולל בבית המשפט, לחשוף סודות מדינה, לפגוע בשמם הטוב ובפרטיותם של אזרחים אחרים.

צריך להסביר את זה לכמה מהשרים וחברי הכנסת הנוכחיים, ובמיוחד למי שצועקים "חסינות" כאילו מדובר במילת קסם המכשירה כל התנהגות גם אם היא עבריינית, מופרעת או סתם מביכה. הם לוקחים את החסינות והופכים אותה על פיה: לא כלי לביצוע עבודתם אלא דרך לניצול לרעה של מעמדם, לא אמצעי להבטחת הדמוקרטיה אלא מכשיר להרס שלטון החוק.

משפט אחד בסוף תצהירו של בנימין נתניהו בעניין רונן בר חמק מתחת לראדאר, בכל המהומה סביב פרטי התצהיר והתכתשותו הפומבית עם בר. נאמר בו: "עניינה של עתירות אלו [כך במקור] איננה בעצמאותו של ראש השב"כ הכפוף על-פי חוק לממשלה הנבחרת אלא בעצמאותה של ממשלת ישראל המייצגת את רצונו של הציבור שבחר בה, למלא אחר חובותיה כמו כל ממשלה נבחרת במשטר דמוקרטי".

שימו לב למילים "המייצגת את רצונו של הציבור שבחר בה". כנראה לא בכוונה, נפלטה כאן כל תפיסת העולם בשמה חותרת הממשלה הנוכחית תחת יסודות הדמוקרטיה. היא סבורה שעליה "לייצג את רצונו של הציבור שבחר בה". לא לפעול למען המדינה כולה, לא לראות לנגד עיניה את טובת כל אזרחיה ותושביה, אלא לייצג את רצון בוחריה. לכן היא חושבת ששלטון הרוב משמעותו עריצות הרוב, לכן היא דוהרת להפיכה משטרית, לכן היא מעניקה לציבור שלה מיליארדים ופטור משירות צבאי.

האמת הפוכה ומצויה בפסקה החשובה ביותר במגילת העצמאות: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית". מועצת העם הייתה אז המקבילה לפרלמנט וחבריה – מכל הסיעות – הם שייצגו את כל יהודי ארץ ישראל והקימו את המדינה. הפרלמנט הוא נציג העם והוא ממנה את הממשלה, שמתוקף כך אמורה גם היא להיות נציגת העם. השגרירויות הן של ישראל, לא של הממשלה; המשטרה היא של ישראל, לא של הממשלה; הצבא הוא של ישראל, לא של הממשלה.

השבוע קיבלנו באותו תיק עוד פנינה מעורכי דינם של בנימין נתניהו וממשלתו, בראשותו של ציון אמיר. הם ביקשו שלא לתת פסק דין אלא לדחות את העתירות בעקבות התפטרותו של בר, ושיגרו איום ברור: קבלת עמדתה של גלי מיארה, לפיה יש לפסוק בנקודות העקרוניות שעלו במשבר זה, "עלולה לגרור את ישראל למאבק מיותר בין כלל רשויות השלטון".

אם תעזו לפסוק – וההנחה היא שתפסקו נגדנו – נכסח לכם את הצורה. אחרי שהחלטנו להשתלט על בחירת השופטים, אחרי שמנענו מינוי שופטים, אחרי שהחרמנו את נשיא בית המשפט העליון, אחרי שהשקנו מסע שיסוי נגדכם, אחרי שהשתלטנו על מינוי נציב התלונות על שופטים, אחרי שהתחלנו להוריד לכם את השכר – תסמכו עלינו שנמצא עוד דרכים למרר את חייכם.

אולי זה מסביר תמיהה שעלתה בדעתי כאשר שמעתי שאמיר מייצג את נתניהו בהליך הזה (אחרי שייצג את יריב לוין בנוגע למינוי נשיא בית המשפט העליון): מה לו ולתיק הזה? אמיר הוא פליליסט ותיק ומובהק, בעוד שסוגיית בר היא הכל חוץ מאשר פלילית – מינהלית, חוקתית, אפילו דיני עבודה. זה נשמע ממש הפוך מהכישורים שלו. אבל השבוע הבנתי: האיום הזה שייך הרבה יותר למחוזות בהם מתמחה אמיר.

השורות הבאות הן תרגיל אינטלקטואלי בלבד. אין לו שום משמעות מעשית, אין לו שום היתכנות משפטית. הרעיון הוא להסתכל על תיק 4000 נגד בנימין נתניהו בצורה הפוכה מזו שהוא הוצג ומוצג במשפטו.

נזכיר: התזה של התביעה היא שהייתה עסקה שוחדית בין נתניהו לבין שאול אלוביץ, בדמות סיקור אוהד לנתניהו באתר וואלה תמורת הקלות רגולטוריות לבזק. יש קשיים ניכרים בכל רכיבי התזה הזאת; לא לחינם סברתי לפני למעלה משלוש שנים שלא ניתן להוכיח שוחד, לא לחינם הציעו השופטים למדינה לרדת מעבירה זו (ולהישאר עם מרמה והפרת אמונים). בין היתר, ההגנה הראתה בצורה משכנעת שהסיקור של נתניהו בוואלה היה גרוע ואף יותר מכך, ושההחלטות הרגולטוריות שקיבל – על בסיס עמדת גורמי המקצוע – פגעו קשות בבזק.

לשם התרגיל בלבד, בואו נהפוך הכל. בואו נגיד שהייתה עסקה שוחדית, אלוביץ לא עמד בה (שהרי הסיקור היה עוין) ונתניהו נקם בו באמצעות הרגולציה. מבחינה תיאורטית, אם אפשר היה להוכיח את קיומה של העסקה – זהו הסבר מצוין למה שאירע אחריה. אילו תיק 4000 היה ספר של פרדריק פורסיית, ייתכן שזה היה הסוף המפתיע שלו.