פסע מהמשבר החמור ביותר

מאז החלה ההפיכה המשטרתית מבית מדרשו של יריב לוין, תרחיש האימה הגרוע ביותר שעבר במוחי היה המצב בו המשטרה תקבל הוראות סותרות. למשל: הממשלה תמנה את פלוני למנכ"ל משרד ממשלתי, אך בג"ץ יפסול את המינוי ויותיר את המנכ"ל הנוכחי. השר יזעיק את המשטרה וידרוש ממנה לפנות את המנכ"ל בטענה שהוא מסיג גבול. מה היא תעשה?

מה שהיה חזון בלהות הופך כעת למציאות. ראש אגף החקירות והמודיעין, בועז בלט, יכול לקבל מחר בבוקר הוראה מנציב תלונות הציבור על שופטים, אשר קולה, בתפקידו כמלווה החקירה בפרשת שדה תימן במינוי של לוין: זמן את גלי מיארה לחקירה באזהרה. ברגע בו הדבר ייוודע, יורה לו פרקליט המדינה, עמית איסמן - אותו הפקידה מיארה על הליווי - להימנע מכך. כיצד יפעל?

זה כבר לא תרחיש בדיוני. משה סעדה אמר השבוע במפורש, כי הכוונה היא שהממונה מטעם לוין ייזום חקירה כזאת של מיארה, ואז ניתן יהיה להשתמש בעובדה זו כדי להדיח אותה. במילים אחרות: זו תהיה חקירה מוזמנת, אולי תפורה, כדי להשיג את מה שלא ניתן היה לעשות במסלול החוקי, ושנכשל גם במסלול העוקף שתכנן לוין. ואם מיארה תודיע שהזימון בלתי חוקי ותסרב להתייצב, האם בלט או המפכ"ל דני לוי יורו להביא אותה בכוח?

נכון להערב (6.11.25), לוי בלם ברגע האחרון על-פי תהום, כאשר הבהיר שהמשטרה תמתין להחלטת בג"ץ בנוגע לגורם המלווה. אבל מה יקרה אם יתעורר צורך חקירתי אמיתי, המצריך אישור משפטי? למשל: לזמן לעדות את הרמטכ"ל לשעבר, הרצי הלוי. את מי בלט אמור לשאול? לכן, צריך לקוות שבג"ץ יוציא צו ביניים בהקדם האפשרי - ושלוין יציית גם אם ייקבע שאסור לו להתערב.

מק"ל החובלים

יש שלושה אשמים במצב הנקודתי הזה, מעבר לאחריות הרוחבית על הניסיון המתמשך להרוס את שלטון החוק ואת מערכת המשפט. הראשונה היא מיארה, אשר הייתה יכולה למנוע את המשבר לפני כמה ימים, אם הייתה כבר אז מעבירה את הליווי לידי איסמן. מיארה היא אישה חזקה מאין כמותה, אופי שמאפשר לה לעמוד כצוק איתן מול ההפיכה המשטרית ומול ארס ורפש חסרי תקדים. הצד השני של המטבע הוא חוסר גמישות כאשר יש צורך בה (למשל: סירובה לגישור פלילי בתיקי נתניהו).

כאשר לוין הודיע למיארה שהוא שולל ממנה את ליווי החקירה, היא הייתה יכולה לשלוח לו (ובצדק) את המכתב ששלחה - ולפיו מדובר בהתערבות פסולה בחקירה פלילית - ובמקביל למנות את איסמן. כך הייתה תופסת את היוזמה, מקדימה את לוין וגם עושה את הדבר הנכון מבחינה ציבורית ומבחינת מראית העין. אבל מיארה התעקשה ללכת על העיקרון. וכבר לימדונו רבותינו, שירושלים חרבה משום ש"דנו דין תורה לאמיתו" ולא הבינו מתי יש לנהוג לפנים משורת הדין.

השני הוא קולה, אשר הסכים לקבל את הליווי ביודעו היטב שהנושא תלוי ועומד בפני בג"ץ. עמותת לביא וח"כ אביחי בוארון מבקשים להרחיק את מיארה מהחקירה, בעוד התנועה לאיכות השלטון מבקשת לאסור על לוין להתערב בה. אני משער שקולה הבין את מה שתפס מיד לוי - צריך לחכות לפסק דין - אבל שיתף פעולה עם לוין. מה יקרה אם שופט כלשהו ידחה בקשה שיגישו החוקרים באישורו ואולי גם ביוזמתו של קולה? זה לא חשש לפחות עקיף לניגודי עניינים? וזה אחרי שהוא (סגן נשיא המחוזי בנצרת) הסכים להתמנות לנציב התלונות בהליך פוליטי, בעוד כל קודמיו היו שופטים בדימוס של בית המשפט העליון ומונו בהסכמה בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון.

השלישי הוא לוין, שאינו נח לרגע במאמציו לקדם את ההפיכה המשטרית. הוא זיהה כאן הזדמנות נדירה ומיהר לנצל אותה. אם ישיג את מבוקשו, הכנסת תפצל בין תפקידי היועץ המשפטי לתפקידי ראש התביעה הכללית וראש מייצגי המדינה, וכולם יהיו מינויים פוליטיים. מיארה תודח (כאמור, לאחר שתיחקר באזהרה), היועץ הבא יאפשר לממשלה לקדם מהלכים רודניים וראש התביעה יסגור את תיקי נתניהו. אם בג"ץ יפסול מהלכים אלו - ובכן, חזרנו לנקודת המוצא: משבר חוקתי על מלא.

הגינות מינימלית חייבה את לוין להמתין לפסיקת בג"ץ. גם אם אין צו פורמלי, כי טרם הושלמו ההליכים המאפשרים להחליט האם להוציא אותו, למדינה ובוודאי לממשלה יש חובת הגינות מוגברת ועליהן להימנע ממהלכים שבית המשפט עתיד לבחון בקרוב. ושוב: הדרך הנכונה בה פעל המפכ"ל, היא ודאי הדרך בה אמור לפעול שר המשפטים. לא לוין, בריצת האמוק שלו להרוס את שלטון החוק. מיארה, קולה ולוין הם מק"ל החובלים שנחת עלינו.