השמרטף המסרס

בהיסטוריה של המאבק בתאונות הדרכים, אין אפיזודה מביכה יותר מהניסוי הנערך בימים אלה באשדוד - ניסוי המהווה גם שיתוף פעולה נלעג בין השלטון למדיה. בעיניי, ה"מרחב הסטרילי" שנפרש בעיר באופן זמני, בליווי רעש תקשורתי וטפיחה עצמית על השכם, הוא סוג של יורש עצר בעייתי שנולד לדואט העיתונאי וילנאי-מרוז.

בייבי-סטריטר

ונניח שמספר תאונות הדרכים המתרחשות באין מפריע באשדוד בימות שגרה אכן יירד באופן משמעותי, או כמעט משמעותי - בזכות הפיקוח האלקטרוני המסיבי והמשוכלל במיוחד, בזכות הגיוס ההיסטרי של כוחות משטרה, ובזכות ההסברה הבלתי פוסקת במדיה המקומית. ומה בכך?

אם אלו יהיו תוצאות הניסוי, האם יש להפוך את המדינה כולה ל'שטח סטרילי', לפי הפטנט האשדודי של שמרטפות צמודה, שאינו קיים בשום מקום בעולם?

משטר בולש-ביקי

אני מודה שהפטנט הזה של מעקב הדוק אחרי הנהגים, פרי הגותה של תשלובת וילנאי-מרוז, מעורר אצלי אסוציאציות אישיות לא נחמדות. רק שלטונות חשוכים, שהיה לי הכבוד להיות נתין של אחד מהם ולבקר כתייר אצל עמיתו; שלטונות שרובם אינם קיימים עוד, למזלנו - עקבו ביסודיות ובנחישות אחר כל פעולות אזרחיהם.

הם היו פוגעים בכוחניות, ללא התנגדות כמעט, בזכויות הפרט. הם ניסו לגלות, בכל העוצמה, בעזרת גדודי מלשינים, צנזורה למכתבים פרטיים והאזנות סתר - מה זוממים כל אחד ואחת בביתו או בעבודתו, לאן הוא הולך, עם מי הוא חי, את מי הוא פוגש ולמה, על מה הוא מדבר, אלו בדיחות הוא נוהג לפזר וכך הלאה. בקיצור - מיהו.

רישיונות נהי-גה

מעקב אלקטרוני ואנושי אחר כל נהג, היוצא מנקודת הנחה שהוא עבריין כביש פוטנציאלי, לא מניב מידע על "המסוכנות החברתית" של האיש הנוהג בהגה.

וזוהי ממילא לא מטרת המבצע. שהרי רשויות התחבורה אינן מעוניינות לדעת מי מבין הנהגים עלול לגרום נהי לזולת: מי מביניהם הוא שתיין כרוני, מי על סמים ומי זקוק לתרופות המטשטשות את כושר הנהיגה. עובדה שמשרד הבריאות לא מדווח למשרד התחבורה על בעלי רישיונות נהיגה שמתארחים ברמה כזו או אחרת במוסדות פסיכיאטריים, או יוצאים משם לחופשות ונוהגים באין מפריע.

ואגב, האם מישהו חשב כלל על העובדה המצמררת שכל רוצחי הילדים, לפני המעשה שהפך אותם לכאלה, נהגו בכבישים לצידנו?

נשק לכל דורש

כלי נשק ניתנים רק לבעלי פרופיל אזרחי שקוף. האם מישהו בודק לאיזה סוג של דמויות אנו מעניקים רישיונות נהיגה?

פאניקה סטרילית

סבורני שניסוי נוסח זה הנערך כעת באשדוד מסוגל לקלף מהנהג כל בדל של סיפוק מהנהיגה. במקום לנסוע בשקט, תאחז בנהגים החולפים במרחב הסטרילי המחשבה שהם על הכוונת של שליחי האח הגדול, וכל תנועה שלהם נקלטת בעדשות של עשרות מצלמות או מאות, וכל עבירה על החוק תוביל אותם מיד לגרדום המשטרתי.

כל זה יוצר נהיגה מבוהלת, שהיא נהיגה מסוכנת. כמו זו שנפוצה ברחובות הערים הגדולות או האיילון, כאשר קולו המגאפוני של השוטר היושב בניידת צועק פתאום "מאזדה לבנה, לעצור בצד ימין של הכביש", וכל הנהגים שאין להם מאזדות לבנות מרגישים בכל זאת מאוימים ומגיבים בהתאם, כלומר - מתפלקות להם לחיצות-פאניקה פתאומיות על הבלם.

אנושות בלתי חולנית

אנושות נורמלית, קרי - בלתי חולנית, מסתפקת בכך שציבור הנהגים מבין את החוק ומתייחס לתמרורים ולכללי הנהיגה. אנושות נורמלית בונה על תרבותם האישית של הנהגים, על הידע המוטורי שלהם, על דאגתם לזהירות המתבקשת בתנועה, על אחווה בסיסית בין הנהגים, ועל שיתוף פעולה בין הנהגים ושומרי החוק.

בקומה השישית חזרתי לקרקע

לא נכבשתי בקסמו של המותג וילנאי-מרוז, הוריו הרוחניים של הניסוי התעבורתי באשדוד. אולי זה משום שתמיד נראה לי שהם רוכבים על סוס פופוליסטי כזה או אחר שדהירתו עשויה להרהיב את לב ההמונים, מבלי להתמודד עם השאלות האמיתיות הכרוכות בנושא התורן שבו הם מטפלים.

דוגמה קלאסית לכך היא טיפולם של בני הזוג בזכויות ניצולי השואה. הממסד הגיב בהתאם: שנה וחצי אחרי הרעש התקשורתי שחוללו וילנאי-מרוז בנושא, ניצולי השואה זומנו לפני כשבוע לסניפים של משרד האוצר, כדי לשמוע מה מגיע להם. הלכתי בסקרנות לרחוב יגאל אלון 17 בתל אביב, קומה שישית, כדי לשמוע שבעצם יש זכויות לאגרת טלוויזיה ולארנונה (הנחה), אך אין עדיין שום עזרה, חביבי, אם אתה לא עולה חדש שהגיע ארצה לפני 1953.

ואגב, זה נראה כאחיזת עיניים מצד משרד האוצר, שהרי ניצולי שואה דגם 1953, כמו גם ותיקים יותר, מקבלים כבר פיצויים אישיים מגרמניה. אז למה מזמנים אותם בקול תרועה תקשורתית?

במילים אחרות, אם אתרע מזלך להיות ניצול שואה שנחת כאן אחרי 53', אין לך סיכוי לחלוק עם הממשלה משהו מהפיצויים שהמדינה מקבלת בגלל עברנו.

לך תאמין לפוליטיקאי

הבנתי את הצוות הזה, וילנאי-מרוז, כששמעתי שהצלע הגברית שבהם מתכננת קריירה פוליטית. מאז, ועד להודעה חדשה, אני כבר לא מאמין למרוז וזוגתו, הבונים כנראה פלטפורמה לחיים נוחים בכנסת.

גימיק לא עושה מאג'יק

הניסוי האשדודי הוא בועת רייטינג, אחיזת עיניים מבלבלת ומסוכנת - משום שהוא דוחק הצידה מעשים משמעותיים שבכוחם לחולל שיפור אמיתי בתרבות הנהיגה; שיפור המסוגל לבער את המוות והמתח מהכבישים, ולהפוך את הנהיגה לפעילות קלה וסימפטית. כמו במדינות בעלות מסורת נהיגה, שבהן האחיזה בהגה היא כיף. החומרים הדרושים: תחושת שייכות לעם הנוהג, שיתוף פעולה עם הזולת, ולא פחות חשוב מכך - חיוך.

חוששני שהמעקב האינפנטילי אחר נהגים לא ילמד אותם לנהוג כמו בני אדם, לא ילמדם להתחשב בזולת ולא יפתח את הדמיון שלהם. הניסוי באשדוד הוא רק קוריוז, כמו תלתלי הפודל של וילנאי והתקוות הפוליטיות של בעלה.