מה עשתה הכנסת ה-18 למען העובדים?

ברוח האימרה "עולה עימו ולא יורדת עימו" מציעים שורה של חברי כנסת (21.7.10) לעדכן את שכר המינימום לפי שכר חברי הכנסת, היינו בכל פעם ששכר חברי הכנסת עולה ב-10%, יעלה שכר המינימום ב-11%:

• "...הצעת החוק קובעת, כי שכר המינימום יתעדכן בכל פעם ששכר הח"כים מתעדכן. שיעור ההצמדה יוכפל במקדם 1.1 כך שלדוגמה במקרה ושכר הח"כים עולה ב-10% שכר המינימום יתעדכן ב-11%. הצעת החוק קובעת כי הוראה זו לא תוחל על מי ששכר הברוטו שלו עולה על 66.7% מהשכר הממוצע במשק.
  
  מאז עודכן שכר המינימום בפעם האחרונה עלו מחירי כמעט כל רכיבי היסוד במשק: דיור, מים, מזון, בריאות וכיוצא בזה. החיים בישראל המשגשגת בשכר מינימום הם משימת ההישרדות מהמורכבות שיש. קביעת מנגנון הצמדה לשכר חברי הכנסת הוא נכון לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה ערכית ומוסרית. ראוי וצודק שבכל פעם שמעודכן שכר החזקים יעודכן גם שכרם של החלשים".

בכך משדרים חברי הכנסת לציבור כי הם אינם, חלילה, חזירים הדואגים רק לעצמם, אלא כל פעם שהם עולים, עם ישראל כולו עולה עימם, וזוכה לנתח מהעוגה, משל היו חברי הכנסת הילדים המקובלים בכיתה המעשנים "חומר טוב", המתחלקים בו עם הילדים הפחות מקובלים בכיתה, בכדי להכניסם לחברת ה'מקובלים'. ומה עם העלאת שכר המינימום בלא קשר להעלאת שכר חברי הכנסת, לדוגמה, משום שלחברי הכנסת יש די והותר, ולמשתכרי שכר מינימום אין אפילו איך לשלם משכנתה או שכר-דירה (כלומר יש, בתנאי שמוותרים על האוכל או התרופות, לדוגמה)?

הצעות חוק כאלו יש ויש. כך לדוגמה הצעת החוק של ח"כ עמיר פרץ מיום 21.7.10 מציעה להעלות באופן מדורג את שכר המינימום עד שיגיע, בתוך מספר חודשים, לכדי 4,600 שקל. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי:

• "ברבים ממקצועות הייצור והשירותים חלה ירידה משמעותית בשכר בשני העשורים האחרונים. בו בזמן, השכר בדרגות הגבוהות עלה באופן משמעותי, פערי השכר מרחיקים את הישראלים זה מזה, לא רק מבחינה חברתית, אלא גם במידת הנגישות למגוון שירותי הבריאות, ביכולת להעניק לילדים חינוך סביר, לסייע להם ברכישת דירה או לדאוג לקשישי המשפחה.
  
  שכרם של העובדים הלא מקצועיים, שעמד בשנות ה-70 המאוחרות על כ-70% מהשכר הממוצע במשק ירד במחצית השנייה של שנות ה-90 ל-55% בלבד מהשכר הממוצע במשק".

פרץ מקדים תרופה למכת נערי האוצר ומסביר כי:

• "משרד האוצר טען כי העלאת שכר המינימום יכולה לגרום למשבר במשק ועלייה באבטלה,אך על-פי הניסיון מ-2006, העלאת שכר המינימום רק תרמה לחיזוק המשק והגדלת המועסקים בו.
  
  משרד האוצר מעמיד את הרפורמה של מס הכנסה שלילי כתחליף להעלאת שכר המינימום, אך ככל שבודקים את תוצאות המודל שהתבצע בשנים האחרונות מגלים, כי מס הכנסה שלילי הפך לתוספת קצבה לאוכלוסיה מצומצמת ביותר".

הצעת חוק נוספת מיום 21.7.10 של הח"כים מוחמד ברכה, חנא סוויד, עפו אגבאריה ודב חנין (כן כן, הח"כים שחלק אחר, ימני יותר של הכנסת, רוצה לסלק מהכנסת בשל כל מיני "בעיות גישה" לציונות למיניהן, וב"בעיות נאמנות") מציעה להעמיד את שכר המינימום על סך של 60% מן השכר הממוצע במשק. המציעים, ברוח דבריו של הנביא חגי, מסבירים כי:

• "ברבים ממקצועות הייצור והשירותים חלה ירידה משמעותית בשכר בשני העשורים האחרונים. פערי השכר מקשים על ניהול מינימלי של חיי משפחה בצל ההתייקרות והמשבר הכלכלי, ומגבילים את מידת הנגישות למגוון שירותי הבריאות, החינוך, ושירותים בסיסיים אחרים הדרושים להתקיים בכבוד".

עם זאת, קשה להתעלם מן העובדה שכל הצעות החוק הנוגעות לשכר המינימום הוצעו ב'דקה התשעים', טרם היציאה לפגרה: כמו כוכב ריאלטי אשר – ברגע שהוא מסולק מ'בית האח הגדול', מציג יציאה וירטואוזית (ראה ערך יוסף מבית האח הגדול אשר הודח מן הבית ויצא בתרגיל אקרובטיקה מרשים על מעקה המדרגות של אולפן הערוץ השני), כך גם חברי הכנסת – מציגים יציאה וירטואוזית ומופגנת: אנו דואגים לכם, עובדים מזי רעב. אין צורך לקום ולהתעורר, אנו עושים זאת בשבילכם, גם אם ביום האחרון (כמעט) לשנת החקיקה.

הכנסת ה-18 אינה דואגת אך ורק לשכר המינימום אלא גם לעילות התשלום: הכנסת דואגת לכך שפעולות שמעבידים לא היו רוצים לשלם עליהן, כמו מעבר מזירת עבודה אחת לאחרת או התלמדות, תתוגמלנה גם תתוגמלנה. הצעת חוק מיום 19.7.10 של הח"כים דב חנין, אורלי לוי-אבקסיס, שלמה מולה ומירי רגב מציעה לשלם לעובדים שהמעבר ממקום למקום אינו חלק אינטגרלי מעבודתם (כגון שליחים או טכנאים) שכר על זמן המעבר ממקום למקום, שהינו חצי משכר עבודתם. הצעת חוק של הח"כים דב חנין, חנא סוויד, עפו אגבאריה ומוחמד ברכה (כן כן, אותם חברי כנסת שהחלק הימני של הקואליציה חפץ לסלק) מציעה לעגן בחוק את חובת התשלום על תקופת התלמדות, תקופה שמעסיקים אינם אוהבים לשלם בגינה, חרף פסיקות חוזרות ונשנות של בית הדין לעבודה, או כדברי ההסבר של חברי הכנסת:

• "...במקצועות מסוימים התפתח נוהג לפיו מעסיקים לא משלמים לעובדים מתחילים את שכרם, תוך שימוש בטענה שמדובר בתקופת לימוד העבודה בלבד, שאין בצדה התחייבות להעסיק את העובד מאוחר יותר.
  
  נוכח פרקטיקה זו, ולמרות פסיקת בתי הדין לעבודה שקבעה שעובד זכאי לשכר עבודה בתקופת ההתלמדות, חשוב להבהיר בחוק כי כל עובד זכאי לשכר עבור עבודה גם אם במסגרת עבודה זו מתנהלים לימוד או התמחות בעבודה".

גם סוגיית שעות העבודה והמנוחה אינה נפקדת מסדר יומה של הכנסת. ח"כ זבולון אורלב מציע (12.10.09) להוסיף את יום ראשון כיום מנוחה נוסף בכדי להתאים את עצמנו למצב הגלובלי, ולאפשר לדתיים שבינינו ליהנות ביום המנוחה מתרבות הצריכה והבילוי בתשלום, ממש כפי שהחילונים, שמסתובבים בקניונים בשבתות, בעודם צועקים סיפורים מרתקים לתוך טלפון סלולרי, עושים. לשיטת מציע החוק, שני ימי מנוחה בשבוע יאפשרו לעובדים לבלות זמן רב יותר בקרב משפחתם. הצעת החוק מאפשרת לעובד לבחור ביום מנוחה חלופי, במידה שיעבוד בימי ראשון (הקץ לפקקים של ימי ראשון בבוקר?) ומציעה להאריך את יום העבודה ל-9 שעות במקום 8 (כאילו שבמגזרים מסוימים לא עובדים 11 שעות ביממה, בלי כל קשר להוראות החוק), על-חשבון יום העבודה ש'נגדע'.

שורה ארוכה של ח"כים מסיעות שונות, בהצעת חוק מיום 17.3.10, מציעים 'להלבין' את ההסדר הקיים כיום בפועל, של עובדים "גלובלים". הח"כים מציעים להסדיר את העבודה ה'גלובלית', אשר חלקה מבוצעת מן הבית, בחוק, וזאת בכדי להתאים את החוק לזמנים המודרנים שבהם, אם אתה (כעובד) לא שם (כל הזמן), אתה לא קיים (ולך חפש את החברים שלך בלשכת התעסוקה): הצעת החוק דומה בקונספט שלה למכון לשמירת משקל אשר מבין כי אנשים שמנים לא יוכלו להיגמל משוקולד ועל כן מציע להם לאכול כמות מתוחמת של שוקולד בשבוע; הצעת החוק מבינה שלאסור על מעבידים להעסיק את עובדיהם שעות נוספות הינה בלתי אפשרית בעולם גלובלי, שבו "המתחרים תמיד צעד אחד לפנינו", בבחינת "אם אינך יכול לנצח אתם, הצטרף אליהם". הצעת החוק מציעה להתיר למעבידים לשלם על 36 שעות נוספות חודשיות סך של 1.25 שעת עבודה, בין אם העובד ביצע את השעות הנוספות ובין אם לא, ומעבר לכך - על-פי החוק. הצעת החוק רואה גם בביתו של העובד "מקום עבודה" וזאת לנוכח המציאות בה עובדים מגיעים הביתה, מתקלחים ואוכלים "באופן מטכ"לי" (קרי בזמן מדוד) וממהרים להתיישב אל המחשב ולהתחבר למקום העבודה ולהפגין נוכחות וירטואלית. הנה מקצת מדברי ההסבר של הצעת החוק:

• "...שמירה על הזכויות הבסיסיות של עובדים הינה ביסוד מערכת היחסים התקינה בין העובדים למעבידים, ועלינו להקפיד כי זכויותיהם של העובדים יישמרו.
  
  יחד עם זאת, עם מהפכת המחשוב והגלובליזציה נוצר מצב בו עובדים יכולים ולעיתים אף נדרשים לעבוד מביתם ולעיתים נדרשים לעבוד בשעות עבודה חריגות על-מנת לעבוד מול שותפים עסקיים, לקוחות וספקים בחו"ל.
  
  חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א–1951 מגדיר מסגרות יומיות ושבועיות לעבודה ולשעות נוספות. אך, המציאות מראה שחברות רבות פועלות, כבר כיום, במסגרת חודשית, במודל של 80 / 20 – תשלום של 80 אחוזים מהשכר עבור השעות הרגילות ו-20 אחוזים מהשכר עבור מספר שעות נוספות נקוב. חברות רבות הנאלצות, מאופי עבודתן, לעבוד במודל זה כיום, למעשה, מסתכנות בעבירה על החוק.
  
  התיקון המוצע מסדיר מודל של "שעות עבודה גמישות" ומבטיח את שמירת זכויות העובדים במסגרתו".

למרות שביבי, כאשר נפתחה לראשונה תוכנית ויסקונסין הצהיר ש"אף אחד לא יתחמק מעבודה" (משל הוא רס"ר של מחנה חינוך מחדש להרגלי עבודה), רצה לגרום לנו לחשוב שעבודה מוציאה ממעגל העוני, לעיתים ההפך הוא הנכון. אנשים עובדים – לעיתים גם משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, משתכרים אל צרור נקוב, ואילו אנשים עשירים לא הגיעו לעושרם משום ש"עבדו קשה" אלא משום שהייתה להם הכנסה פאסיבית מדירות או ממניות, הכנסה שהכניסה להם כסף מבלי שיעבדו. מציאות החיים היא שיש המון בטלנים עשירים (נו, לא ממש בטלנים, פעם בחודש הם הולכים לבנק להפקיד צ'קים משכר דירה), ושיש, מנגד, המון עובדים עניים. צירוף המילים 'עובדים עניים' אשר הגיח לעולם בזכות ארגונים כמו 'ידיד', ואשר נדמה בעבר כאוקסימורון בשל איזשהו מיתוס שמעבודה מתעשרים (לא, בעיקר מתעייפים, ואולי משלמים חשבונות ומשכנתה, וגם זה בקושי), הוליד כמה הצעות חוק, ביניהן הצעת חוק של הח"כים דב חנין, מירי רגב ושלמה מולה מיום 7.6.10, ולפיה לא רק אמהות חד-הוריות יהיו זכאיות לקידום תעסוקתי מטעם המדינה, אלא גם משפחות שבהן אחד מבני הזוג (נו, האישה, מה נסגר עם הניסוח הנייטרלי מגדרית?) "אינו עובד בשל היעדר הכשרה או טיפול בילדים", ועל כן הכנסת המשפחה אינה מספקת כדי קיום, וגם משפחות שבהן עבודת שני בני הזוג אינה מניבה הכנסה מספקת, יזכו לקידום תעסוקתי מטעם המדינה ממש כמו אמהות חד-הוריות.

הצעת חוק של ח"כ מרינה סולודקין מיום 31.5.10 מציעה לאפשר לפנסיונרים אשר רוצים ויכולים לצאת לעבוד, לעשות זאת, מבלי שהשתכרות עד 25% מן השכר הממוצע במשק לבודד וכ-30% מן השכר הממוצע במשק למי שיש לו בן-זוג או ילד, תנוכה מגמלת הזיקנה שלו. הצעת זו, ממש כמו הצעת החוק של רגב, חנין ומולה, לעניין סיוע תעוסקתי למשפחות שבהן אחד או שניים מבני הזוג עובדים, מבינה שעבודה אינה ערובה לפרנסה, ויש לאפשר לעובדים עניים לצאת לעבוד בלא לוותר על הטבות סוציאליות.

במסגרת ההבנה שעבודה לא מבטיחה לך עושר, אושר או פרנסה כדי קיום, מציעים שורה ארוכה של ח"כים בהצעת חוק מיום 16.11.09 להחיל את מס ההכנסה השלילי גם על עובדים אשר עובדים אצל בני משפחותיהם.

הצעת חוק של ח"כ חיים כץ מיום 22.2.10 מציעה לחייב מעבידים בתשלום דמי החבר של עובדיהם באיגוד העובדים. לשיטת מציע החוק:

• "זכות ההתאגדות היא זכותו של עובד לקדם את האינטרסים שלו במקום עבודתו, לשפר את מעמדו ותנאי עבודתו באמצעות קיום משא-ומתן בינו לבין המעביד. שכן, הצטרפות לארגון עובדים הינה הדרך היחידה של העובדים להגן ולשמור על זכויותיהם...."

מכל הצעות החוק, הצעת החוק המעניינת והמפתיעה ביותר היא זו של הח"כים יריב לוין ודב חנין: הצעת החוק מפתיעה כי היא מתייחסת לתופעה שבחברה מתוקנת לא אמורה להעמיד הצעת חוק - בחברה מתוקנת מעבידים אינם עובדים אחרי עובדיהם, וח"כים אינם נדרשים להציע הצעות חוק האוסרות על מעבידים לעקוב אחרי עובדיהם (מה הלאה? איסור על מעביד למשוך באוזנו של עובד?). על-פי הצעת החוק מיום 15.2.10, על מעביד נאסר להשתמש בחברות הסלולר כ"מלשינונים" על עובדו, ואסור לו לברר היכן העובד מצוי:

• "...מטרת הצעת החוק לאסור על חברות הסלולאר לספק מידע למעביד אודות המיקום הפיזי המדויק של עובדיו. לאחרונה פורסם כי חברות הטלפונים הסלולאריים החלו להציע ללקוחותיהם שירות זה, המהווה הפרה בוטה וגסה של פרטיות העובדים, וזכויותיהם הבסיסיות. על-פי הצעת החוק שימוש בשירות זה יהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות".

המפתיע בהצעת החוק הוא שדרכה ניתן ללמוד שלחברות הסלולר יש את החוצפה להציע למעבידים שירות שכזה, כאילו עובדים אינם אלא ילדים פותים בגנון או חוסים במוסד אשר זקוקים להשגחה ו/או מעקב של המעבידים, תוך שחברות הסלולר מתפקדות על תקן "השכן הטוב שמצא את הילד התועה ברחוב והחזיר אותו לאבא/אימא/מוסד לחוסים". דומה שיוזמה זו של חברות הסלולר, אשר מציגה את העובדים כילדים סוררים ואת המעבידים כסוג של פטרונים שצריכים לדעת בכל רגע היכן העובדים, ולקבל את העובדים 'בחזרה' למקום העבודה, משל היו העובדים כלב שנמלט מבעליו, יוצאת מתוך תפיסת-יסוד מובלעת ולפיה העובד הוא רכוש בבעלות המעביד, ועל כן, ממש כפי שלאדם 'זכות עקיבה' על רכושו, כך למעביד זכות לדעת, בכל רגע נתון, היכן מצוי העובד "שלו". ייתכן שזו גם הסיבה שהח"כים נחמן שי ורוברט אילטוב מציעים להמיר את המונח – במשפט העבודה – 'מעביד' במונח 'מעסיק'. אולי אם 'מעביד' ייקרא 'מעסיק' ותתנדף קונוטציית ה'עבד-אדון', חברות הסלולר לא תחשובנה להשיב עובדים סוררים למעבידיהם כאילו אנו בתקופת העבדות בה עבדים נמלטים הושבו לאדוניהם.