ביהמ"ש יגרש זוג מביתם בשל חוב לבנק

הסיפור מוכר וידוע: אדם עושה עסקים, הם קורסים יום אחד, ואז בבנק נזכרים כי אותו אדם שיעבד את דירת מגוריו לטובת העסק (לא משנה שהעסק הוא בכלל חברה בע"מ, הבנקים לא שמעו על המסך, ובגלל שהם בעלי המאה, הם גם בעלי הדיעה).

במקרה של בני הזוג שופר החוב הגיע לקרוב ל 11 מיליון שקלים, ובשלב מסוים חתמו בני הזוג על הסכם עם הנושים השונים ועם הבנקים להסדר החובות, כאשר דירת מגוריהם משמשת בטוחה.

לאורך כל השנים שילמו בני הזוג את החובות, והפחיתו את החוב, ונותרו להם אך ורק "כמה מאות אלפי שקלים לשלם" (וזאת לאחר התפחת החוב בריביות). את התשלום האחרון לא שילמו בני הזוג, והבנק הסיר את הכפפות, הפשיל את השרוולים, חיכך את ידיו והחליט לממש בקור רוח ובציניות את דירת מגוריהם של בני הזוג, שכמובן עתרו כנגד הגזירה.

השופט אשר גרוניס, כדרכם של שופטים, מצטט משפטים השגורים בפי שופטים באשר ל"מאזן הנוחות":

• "... כידוע, מאזן הנוחות הינו שיקול חשוב ביותר שעה שבוחנים בקשה לסעד זמני. במקרה הנוכחי מדובר, כאמור, בסעד זמני המיועד למנוע מימוש של שיעבוד על דירת מגורים בה מתגוררת המבקשת ומשפחתה. הנטייה הטבעית היא לומר שכאשר מדובר בבית מגורים מאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש הסעד הזמני, אשר מעוניין להמשיך ולהתגורר בבית. עם זאת, נטייה טבעית זו אינה אמורה להאפיל באופן מלא על יתר השיקולים. כאשר ההערכה לגבי סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך הינה ברמה נמוכה, ואינה מגיעה כדי רף מינימלי, תידחה הבקשה אף שמדובר בבית מגורים..."

למרות שאין חוויה מאמללת ואיומה כגון סילוק כפוי מדירת מגורים, מציין השופט גרוניס כי בני הזוג שיעבדו מרצונם את דירת מגוריהם לנושים (כאילו שלחייב ישנו איזשהו כוח מיקוח אל מול הבנק, וכאילו שהסדר חוב עם הבנק הוא הסדר רצוני), כי הם "ויתרו מרצונם על כל טענת הגנה כנגד החוב", וכי בכל מקרה הריבית אך ורק מתפיחה את מה שנותר מן החוב שלהם.

לאחר שהשופט גרוניס מגלה את מידת הדין (בני הזוג חתמו מרצונם על ההסכם עם הבנק בו הם משעבדים את דירת מגוריהם), הוא שוקל לרגע לגלות את מידת הרחמים ומציין:

• "...בכל מקרה, גם כאשר מדובר בבית מגורים חובה על בית המשפט ליתן דעתו לשאלה האם המשך הליכי המימוש ופינוי המבקש ומשפחתו עלולים להביא לכך שהמבקש ייוותר ללא קורת גג. הרושם המתקבל מן החומר הוא כי במקרה של המבקשת ומשפחתה אין חשש כאמור".

השופט גרוניס אינו מגלה את אוזנו של הקורא מהי "קורת הגג" שתוותר לזוג והאם נגזר על הזוג לחיות בספה על הסלון בבית הוריהם הקשישים, או להיות אורח נוטה ללון המסריח אחרי שלושה ימים בדירות חברים אשר יטו להם חסד ואשר ישכינו בליבם תחושת חוב מוסרי נצחית ואי נעימות תדירה, או שמא, נבנתה להם קארווילה על חולות ניצנים.

מידת הרחמים של השופט גרוניס מתגלה פעם נוספת, כאשר הוא מסייע לזוג להקפיד קלה כחמורה על מצוות הדת בחגים, ודוחה את הפינוי ל"אחרי החגים", וזאת בכדי לאפשר לזוג לחגוג את החגים, כשעננת הפינוי מרחפת מעל לראשם ומעיקה על ראש שמחתם.

עם זאת, היות ואת חג הפסח לא יחגגו בני הזוג בבית, כי הם כבר ישבו בתוך קרטון ברחוב, או אצל ההורים הקשישים של שניהם, חוזרים לרגע לגיל-ההתבגרות בו היו נתונים למרות/גחמות ההורים, השופט גרוניס החליט להקדים את המרור של פסח לסוכות, והשית על האישה הוצאות בסך 20 אלף שקלים לטובת הבנק. מסקנה: בפעם הבאה שהבנק מנסה לפנותך מהדירה, חשוב פעמים טרם ערעור כי יתכן ותזקק לעשרים אלף השקלים לשכר דירה צנוע, לחדר שכור בג'ונגל הנדל"ן האכזרי משהו.

בהינתן העובדה שעורכי דין של בנקים אינם עובדים קשה, אלא מעתיקים טענות מכתב טענות אחד למשנהו, באמצעות תוכנה הקרויה "עו"דכנית", ואשר באמצעותה הם פותחים בהליכי הוצל"פ על סרט-נע מתוך פס היצור של התוכנה, קשה להבין כיצד עשרים אלף שקלים, אשר אין למערערת, ואשר אם יש לה, היא "במקרה" תזדקק להם לצורך שכר הדירה שלה, הינם סכום הוצאות ראוי בכדי לשפות את עורכי הדין השכירים של הבנק על COPY PASTE מתוך כתב טענות דומה בו סייעו לבנק לפנות זוג אחר, רק לפני שבוע, יומיים, או חודש.

מסתבר שלא לכולם יהיה 'חג שמח'.