קודם כל החדשות הטובות: מספר הנשים האמריקניות שמשתכרות היטב - 100 אלף דולר בשנה ויותר - מצוי במגמת עלייה: רק בשנתיים האחרונות הוא טיפס ב-14%. אחת מ-18 נשים משתכרת סכומים כאלה, אומנם פחות מגברים - אצלם היחס הוא אחד מ-7 - אבל בכל זאת שיפור נאה. ועכשיו החדשות הטובות הרבה פחות: המשכורות השמנות הולכות דווקא לנשים "רזות מאוד". כך עולה ממחקר שנעשה באוניברסיטת פלורידה. נשים ששוקלות בצורה משמעותית פחות מהממוצע משתכרות הכי הרבה, ושמנות - הכי פחות. חלוקה כזאת אינה מתקיימת בקרב גברים. האם ייתכן ששוק העבודה מתייחס לנשים במקצועות שונים כמו שתעשיית האופנה מתייחסת אליהן?
הממצא הזה הוא אחד מביטוייה של תופעה מטרידה, שאפשר לכנותה שמנופוביה. כבר בשנות ה-70 הכריזה הפסיכולוגית הבריטית סוזי אורבך ש"שומן הוא סוגיה פמיניסטית" - בספר בשם זה שהיה אחד הראשונים שעסקו בגישתן של נשים לדיאטה, לאכילת יתר ולשאר הפרעות אכילה. בראיון ל"גלריה" לפני כשנתיים אמרה אורבך, כי כיום המצב חמור הרבה יותר מכפי שהיה אז. אם הדעה הרווחת כעת - בקרב אנשי רפואה, בתקשורת ובציבור - היא שהשמנת יתר היא "המגיפה של המאה ה-21", הרי יש הסבורות כי דווקא העיסוק האובססיבי של נשים ונערות בממדי גופן וההכרח שהן חשות להתאים אותו לסטנדרטים בלתי אפשריים שהתרבות העכשווית מציבה להן - הם הם המגיפה האמיתית.
ברוח זו הולך ומתפתח בשנים האחרונות במדינות המערב תחום אקדמי המכונה "Fat Studies". על-פי הגישה הזאת, פוביית השומן קיימת הן בתרבות הפופולרית והן בתעשיה הרפואית. הטענה היא שבמקום להיאבק בהשמנה ולראות בה בעיה רפואית, החברה והתרבות צריכות להכיר בכך שבני אדם יכולים להיות בריאים או לא בריאים בכל מיני מידות ומשקלים. העובדה שאדם הוא שמן אינה צריכה להיתפש ככישלון אישי, ודיכוי שמנים, אפלייתם או הגחכתם אינם יכולים להיות דבר מקובל, ממש כמו דיכוי, אפליה או לעג על-רקע מגדר, העדפה מינית, צבע עור וכדומה. גם בישראל כבר יש ניצנים של לימודים כאלה. נציגה בולטת של תפישה כגון זו היא הזמרת הבריטית בת דיטו, שאף הצטלמה בעירום על שער מגזין - אתר שבדרך כלל אינו מארח נשים במשקלה.
כל זה כמובן קשה לעיכול. הרי אנחנו כה מורגלים באזהרות מפני הנזקים הבריאותיים של עודף המשקל. ובכל זאת - אנחנו אכן חיים בתרבות שבה קשה למצוא ולו אשה אחת שמרוצה מהמראה שלה. כמעט שאין אשה, יהיה משקלה אשר יהיה, שלא הייתה רוצה להפחית לפחות קילו או שניים. כבר בגיל תשע ילדות עושות דיאטה. מחקר מלפני שנה העלה שאפילו מחצית מהילדות כבנות שש חוששות שהן שמנות מדי. האם זה לא מטורף? האם זה מדאיג פחות מכך שעודף משקל רב עלול לפגוע בבריאות? למעשה, כבר ידוע שדיאטות בעצם משמינות, כי רוב מי שעושים אותן צוברים בחזרה עוד יותר קילוגרמים משהורידו; אם כך, האם העיסוק הכפייתי הזה לא מבטיח רק אוכלוסיה שמנה עוד יותר (ובריאה פחות, לפי הדעה הרווחת, אם כי לא בהכרח לפי הגישה של Fat Studies)?
למעשה, רבים מאוד עושים כאן קופה על בשרן של נשים (ושל גברים וגם של ילדים): אחרי שתעשיית המזון הרגילה בני אדם לאכול ג'אנק-פוד, ותעשיות הטיפוח והאופנה - באדיבותה של תעשיית הפרסום - הציבו בפניהןם מודלים בלתי אפשריים, תעשיית הדיאטות והתרופות משלימה את מלאכת ריקון הארנק.
והערה בסוגריים: חברה רזה-טבעית העירה לי בעבר, שלא כל הרזות הן קורבנות של הפרעות אכילה. זה כמובן נכון, ודברי אינם מתייחסים למיעוט הצנום הזה - תרתי משמע - של נשים.
אשר לשמנופוביה בתרבות הפופולרית, בשבוע החולף היא עלתה לדיון בארצות הברית בעקבות הודעתה של רשת אי-בי-סי על ביטול הסדרה "Huge", שעסקה בבני נוער שמנים והציגה אותם באופן שונה לגמרי מזה שנהוג בתוכניות ריאליטי למיניהן, שבהן הם מצטיירים לרוב כדמויות נלעגות. כוכבת הסדרה, ניקי בלונסקי ("היירספרי"), אמרה בראיון, כי לדעתה רשת הטלוויזיה נבהלה: "עסקנו בקשת רחבה של נושאים, מלהיות גיי דרך טרנסווסטיטיות ועד עודף משקל, ועשינו זאת ללא מורא".
ובחזרה למשכורות התפוחות של הנשים הכחושות - בנתון הזה יש יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. ההחמרה בסטנדרטים של מיתוס היופי - נשים כיום נדרשות להיות יותר ויותר רזות, חלקות, מתוחות, חטובות, מעוצבות; מרילין מונרו, סמל הסקס האולטימטיבי, הייתה נחשבת היום די שמנמונת - נדמית כמנוגדת לשינויים שחולל הפמיניזם: הוא הרי היה אמור לשחרר את הנשים מתכתיבים חברתיים. אבל הנה, בד-בבד עם כניסתן של נשים לשוק העבודה והתחזקותן בו, כפי שמעידה העלייה בשיעור המשתכרות היטב - הן נדרשות להיות יותר ויותר מושלמות בחזותן. רוצה להיות מנכ"לית? בבקשה, אבל אל תשכחי לעשות את זה בתת-משקל ועל עקבים גבוהים. עכשיו נראה אותך.
אפשר לראות בכך סוג של תגובת-נגד לפמיניזם, אבל אחת מתוחכמת במיוחד: הנשים של היום הרי לא יצייתו במודע למישהו שיאמר להן איך להיראות; במקום זאת הן מצפות, ומכתיבות, ודורשות את זה מעצמן.
חזקה אך רווקה ואם מדובר בנשים חזקות - 100 מהן דורגו בידי מגזין "פורבס". בראש הרשימה מישל אובמה ואחריה, בין השאר, אנגלה מרקל,
הילרי קלינטון, אופרה וינפרי, ליידי גאגא,
שרה פיילין, קרלה ברוני והמלכה ראניה. בניגוד לרשימות הגברים החזקים ש"פורבס" נוהג לפרסם, הקפיד המגזין לציין ליד כל אחת מהן את מצבה המשפחתי. באמת נורא חשוב לדעת שאינדרה נואי, מנכ"לית פפסיקו, נשואה עם שני ילדים, ואילו ג'נט נפוליטנו, השרה האמריקנית לביטחון פנים, רווקה. נותר לחכות ליום שבו לא רק שהבדל כזה בין רשימות הנשים והגברים לא יתקיים, אלא גם לא יהיו כה הרבה נשים שנכללות ברשימה בזכות הגבר שלו נישאו.
שתזכו למצוות ועכשיו בשורה של ממש: רב ושמו ארי שבט קבע בשבוע שעבר, שקיום יחסי מין עם אויב למען מטרה לאומית - למשל תוך כדי משימת ריגול - הוא לא פחות ממצווה. מרגש. האם זה אומר ש"מזדיינת עם ערבים" - הכינוי השגור שמופנה ל"נשים בשחור" ופעילות שמאל אחרות - זו כבר לא קללה? איזו הקלה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
