מילים ראשונות

כשאלה הייתה בת שנה, פתחנו קובץ וורד שכלל את אוצר המילים שלה. היו בו 36 מילים. חלקן היה זקוק לצופן פענוח מורכב מתוצרת 8200: דו היה אבוקדו, דע-דע היה ברווז, בו-בו-בו היה דובי, ונאם (יש להגות במבטא הונגרי מושלם) הייתה דרישה חד-משמעית למים. מצד שני, היו לא מעט מילים שהקטנה הגתה בגיל שנה ללא כחל ושרק: אימא, אבא, דג, אין, אש, כיסא, בובה. כשאני מסתכל על רצף המילים האלה, האקראי לכאורה, אני מתחיל להבין מדוע היא ידעה לבטא דווקא מילים אלה כל כך טוב. זה היה הפסקול של אחר-הצהריים ממוצע בביתנו באותה תקופה: אימא תכף תכין לך אוכל. אבא תכף יכין לך אוכל. תגידי, נשאר דג משבת? אין, גמרת הכול. טוב בואי כבר נושיב אותה על הכיסא שתאכל. לילה טוב, בובה.

יונתן חוגג בימים אלה שנה וחודשיים. הוא באמת פעוט מקסים. מחייך בלי סוף, מעריץ את אחותו הגדולה, ובעיקר מטפח מוניטין מפוקפק למדי של בריון שכונתי, מוניטין שנוצר משילוב בין שובבות מפותחת לאיתנות פיזית מוכחת. בכל מה שקשור לתקשורת מילולית, לעומת זאת, הוא לא בדיוק מזהה בינתיים צורך דחוף מדי בפיתוח והעשרה. יש לו אומנם כמה מילים באוצר האישי שלו, אבל בצעד אסטרטגי מבריק שאני שוקל לאמץ בעצמי, יונתן החליט שמילה אחת יכולה לשמש בלי שום בעיה לכמה וכמה (וכמה וכמה) מובנים. אימא (בקמץ וקמץ) זה אימא, אבא, אלה אחותו, אמבטיה, מים ועוד שלל אלמנטים דוממים וחיים המצויים בבית. האמביוולנטיות הזו, מתברר, לא תמיד רעה ליהודים. כשהוא פונה אליי בבקשת אימא שכזו בדיוק כשאני מתיישב על הספה, אני קורא לאימא שלו ואומר לה שיונתן מחפש אותה. היא, בתגובה, תגיד שהוא בכלל התכוון לפשטידת התרד שנמצאת במקרר, ושאני יותר ממוזמן לגשת ולחמם לו. המילה ווווףףף משמשת את הילד לתיאור כל חיה אפשרית - מפיל אפריקני ועד יבחושון ואדיות מצוי. בכך הצליח יונתן להחזיר את העולם שנים רבות אחורה, רגע לפני שאדם הראשון נקרא לתת שמות לכל חיה. אם תבדקו היטב תגלו באחד המדרשים כי עד לאותו רגע מכונן נקראו כל החיות וווףףף. התפתחות מדאיגה בקשר למילה זו נרשמה בראש השנה, כשיונתן ראה בבית סבו וסבתו תמונה של הרבי מליובאוויטש. אחרי כמה שניות של התלבטות, זכתה אף היא להיקרא באותו השם.

מבחינה פיזית, כנרמז לעיל, יונתן מפותח כדבעי ואף עושה בפיזיות זו כמעט ככל העולה על רוחו. אלה, בת שנתיים ועשרה חודשים, כבר יודעת שלא כדאי לה להתעסק איתו ולנסות, נניח, לדחוף אותו כדי שיפול. קודם כל כי הוא לא ייפול. הילד יציב, איתן, ומתקרב למשקלה במהירות מסחררת. שנית, היא יודעת שהוא יודע להחזיר. להערכתנו, יש לה עוד חודשים ספורים בלבד להתענג על דחיפות מסוג זה עד שהשאלה מי יותר חזק תוכרע בקלות לטובתו.

בנים תמיד מתחילים לדבר מאוחר יותר מבנות, מנסים להרגיע אותנו. האמת היא שאין צורך בהרגעות האלה, כיוון שאנחנו עצמנו ממש לא לחוצים. אז נכון, במקום כרית, יונתן ישן כבר חודש על כרך המילואים של מילון אבן שושן, אבל זה רק כי קראנו איפשהו שעד גיל שלוש יותר בריא לישון עם מצע קשה מתחת לראש מאשר על מצע רך. נכון גם שכל שיעול שיוצא מפיו מתורגם על ידינו למילה חדשה (לפעמים, בשיעול רציני ממש, נשבע לכם שזה נשמע כמו "קונקורדנציה"), אבל אנחנו באמת לא בלחץ. בינינו, גם אלה התחילה לייעץ לאבשלום קור רק בגיל שנתיים. יש זמן, וכל אחד בקצב שלו.

ישנה רק בעיה אחת שבאמת מטרידה אותי באופן אישי בעקבות המצב הנוכחי. בינתיים, עד שיונתן ילמד לדבר, הוא ואלה מקיימים ביניהם, כמעט בקנאות, את החלוקה המסורתית בין גברים לנשים, זו שרציתי להאמין שעברה מהעולם. היא - מדברת, מתבטאת, חולקת את מחשבותיה וחלומותיה, עדינה ורגישה. הוא - כמעט ולא מדבר, משתמש הרבה יותר בכוחו מאשר בפיו, לא טורח להביע ולנמק את רצונותיו וטענותיו, וכל היום רק רואה כדורגל (מה לעשות שאבא רוצה לראות ליגת האלופות?). איכשהו, בלי להרגיש, נכנסו הסטריאוטיפים הימי-בינימיים האלה לבית שלנו, ועוד בדלת הקדמית. יכול להיות שכל הנסיונות שלנו - ובאופן כללי של החברה שסביבנו - לקיים בפועל את השוויון המגדרי שכולנו מאמינים בו, הם מגוחכים ופאתטיים? יכול להיות שאלה ויונתן באים לומר לנו, בדרכם, שאנחנו חלק מחברה מערבית ליברלית חסרת סיכוי, שמנסה לכפות על העולם שינויים שלא באמת מחזיקים מים?

בהחלט יכול להיות שאני קצת מרחיק לכת בהטלת כל כובד המגדר על שני ילדים קטנים וחמודים שבסך הכול אומרים לנו - זו בעזרת אוצר מילים בלתי נדלה וזה באמצעות המילה אימא - תנו לגדול בשקט. סביר הרי להניח כי בעוד שנה מעכשיו, יונתן כבר ידבר פחות או יותר שוטף ואלה תלמד ממנו להשתמש קצת יותר בנחת זרועה. ועדיין, כשאני לוקח את יונתן מהגן ושואל את הגננת איך היה היום, והיא עונה לי אבל לא בדיוק רואה אותי כי ארובת העין שלה שוב נפוחה מבומבה שהנחית עליה זה המכונה - וכבר בכלל לא בטוח שלגמרי בחיבה - "ג'ון ג'ון הבריון", אני מוצא את עצמי מייחל ליום שבו הוא ידע להתבטא יותר בפיו ופחות בכוחו. אני רק מקווה שזה יקרה לפני שהוא יגיע לגיל ארבע, כי בקצב ההתפתחות הנוכחי שלו, שנינו נהיה אז בערך באותו גובה ובאותו משקל. אולי כדאי להתחיל ולשכנע את אריק זאבי לפתוח גן. תכלס, גם שם משחקים כל היום על מזרנים.