הנדיב הלא-ידוע

הדור הבא של משפחת ולירו, שפעל בשלהי ימי הטורקים ובתקופת המנדט הבריטי, כבר סיפק שערוריות עסיסיות, סיפורי קונספירציה ופרשיות אהבים מסעירות. ידוע כי חיים-אהרן כעס על בניו, שהרבו לבלות וניהלו אורח חיים בזבזני. בעוד הוא הצליח כמו אביו לשלב בין יזמות ומודרנה לבין שמירה על מסגרת המסורת, צאצאיו כבר התרחקו מדרכי האבות, הן במשלח היד והן בסגנון החיים. אומנם הבנים עסקו במקצועות חופשיים וחלקם המשיכו להיות מנהיגי הקהילה, אך הבנקאות כבר לא עניינה אותם.

בניו של חיים-אהרן נטשו גם את מסורת 'הנישואין המוסדרים', כלומר שידוכים שנוצרו כדי לתחזק מעמד עסקי או חברתי, והעדיפו לנטות אחר בחירות לבם. שניים מהם נשאו כלות מבתים אשכנזיים, שהיו לא עשירים או לא מכובדים דיים לטעמו של חיים-אהרן. האב אף החרים את חתונת אחד הבנים שנערכה במינסק (אם כי מימן את הנסיעה המשפחתית אליה). עם זאת, ויקטוריה ולירו, כלתו של חיים-אהרן, מעידה בספר זיכרונותיה כי לא הבדלי העדות הם שהפריעו לו: "מדוע לא, הרי כולנו יהודים!" אמר בהקשר זה. יש לציין כי במערכת היחסים הלא פשוטה בין העדות בירושלים, היה חיים-אהרן מהתומכים בהקמת ועד ספרדי-אשכנזי מאוחד, על-מנת שייצג בצורה טובה יותר את הקהילה היהודית כולה. גוף כזה אכן הוקם בשנת 1895, וחיים-אהרן היה חבר בו, אך הוועד החזיק מעמד שבועות ספורים בלבד, והמריבות נמשכו עוד שנים רבות אחר כך.

אחד מבניו של חיים אהרן, יוסף-משה ולירו, היה צלע במשולש אהבה שהסעיר את היישוב. הוא חיזר אחר היפה בבנות העיר, לאה אבושדיד, בת למשפחה מוגרבית נכבדה. נישואיהם של השניים נראו כמהלך טבעי, כמקובל בין משפחות ספרדיות עתירות שם וממון. אבל ללאה קם מחזר נמרץ, שלמרבה הבושה היה גם עני וגם אשכנזי, איתמר בן-אב"י שמו. לאיש לא היה ממון, אך תעוזה וכישרון לא חסרו לו: את מכתבי החיזור שכתב לאהובתו הוא פרסם דרך קבע בעיתונו 'הצבי'.

להט המכתבים, ועמו תפוצת העיתון, גבר משבוע לשבוע. ירושלים הלכה וסערה. לאחר שלוש שנות חיזור כושל הימר בן-אב"י על כל הקופה ופרסם שיר אהבה שבו איים בהתאבדות. האיום עשה את שלו, ולאה אבושדיד נעתרה למחזר העיקש. גם המשפחה הסכימה לנישואין, והשקט שב לרחובות ירושלים.

אותו יוסף-משה, בעל תואר דוקטור למשפטים שאותו קיבל בשווייץ, היה הבולט שבין צאצאיו של חיים-אהרן ולירו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר הטורקים ביקשו לגרש לדמשק את חיים-אהרן, התנדב להיות מגורש במקום אביו החולה. לאחר המלחמה מונה לשופט מחוזי במערכת המשפט של ממשלת המנדט הבריטי, והתפרסם כשופט היהודי בהרכב שדן את הנאשמים ברצח ארלוזורוב, אנשי האצ"ל סטבסקי ורוזנבלט. ולירו היה חתום על דעת המיעוט המזכה את סטבסקי, שהורשע והיה צפוי לעונש מוות. מאוחר יותר החליט בית המשפט העליון לזכות את הנאשם.

נכדו של השופט יוסף-משה בחר גם הוא להיכנס להיכל המשפט. זהו עו"ד משה ולירו, שיחד עם בנו אורן מנהל משרד עורכי דין בתחום המקרקעין, השוכן ברחוב אבן-ישראל - לשעבר רחוב ולירו. משה ולירו מספר כי סבו, אדם ישר כסרגל, לא נרתע מלעמוד לבדו מול ראשי היישוב והממסד הבריטי, שחפצו בהרשעתו של סטבסקי. לדבריו,השופט ולירו נרדף בשל עמדתו זו ונאלץ לשלם מחיר אישי, כאשר נדחק לבסוף מכס המשפט.

משה ולירו יודע לספר גם על היחסים הטובים שנשמרו בדרך כלל בין המשפחה לבין האוכלוסיה הערבית בירושלים, ובפרט האליטה שלה. אלה היו קשרים עסקיים, אבל גם קשרי ידידות הנובעים ממעמד משותף. מדי שנה נכחו בבית משפחת ולירו בליל הסדר נכבדים ערבים רבים, וחיים-אהרן אף תרם למוסדות בקהילה הערבית ובהם הסהר האדום.

אביו של עו"ד משה ולירו, שלמה, היה ידיד קרוב של אנואר נוסייבה (אביו של סרי נוסייבה), חברו מימי לימודיהם המשותפים בקיימברידג'. עוד כנער קיבל שלמה שיעורים פרטים בערבית, בעידודו של אביו השופט. האב נהג להסביר לבני המשפחה כי "מי שאינו מבין ערבית, אין לו עתיד בירושלים". עם זאת, התגברות הלאומיות הערבית ומעשי האיבה שפרצו בעיר, גרמו לתקופות של מתיחות בין בני המשפחה לשכניהם הערבים.

בעבר היה אם כן השם ולירו חלק אינטגרלי מנופה של ירושלים, אך השם הזה, ועמו זכרם של נושאיו, הלכו ונשתכחו. לא הייתה זו רק מנת חלקם של בני משפחת ולירו. "היה קיים הבדל בין העדות בתפיסה של חשיבות יצירת ההיסטוריה ויחסי הציבור", אומרת פרופ' קרק. "לכן למשל נחלת-שבעה נתפסת בעיני רבים כשכונה היהודית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות ביוזמה מקומית, אף שלמעשה שכונת מחנה-ישראל הוקמה שנים אחדות לפניה בידי העדה המוגרבית".

"הם חולקים בנתח משמעותי של ההיסטוריה וכן ברכוש רב", כותבת אורית הראל ב'בוסתן ספרדי' על העילית הספרדית בירושלים. "בקרבם היו רבנים ידועים, הבנקאים והסוחרים הראשונים, והמתיישבים הראשונים מחוץ לחומות (...) אך מתוך עקרונות של כבוד הם לא נופפו בהישגיהם ולא התרברבו בייחוסם".

היעדרם של יחסי ציבור יכול אולי להסביר כיצד באופן פיזי נמחק השם ולירו מרחובות העיר. לפני כ-90 שנה הפקיעה העירייה לצורך סלילת רחוב המלך ג'ורג' קרקע שהייתה ברשותו של חיים-אהרן, ובתמורה כיבדה אותו בקריאת רחוב קטן על שמו, בין רחוב אגריפס לרחוב יפו. לאחר 1948 הוחלט לשנות את שם הרחוב לאבן-ישראל, ולהעביר את השם ולירו לרחוב קטן בשכונת מחנה-יהודה, באזור שלא היה לו כל קשר למשפחה. יש הטוענים כי 'העברת' הרחוב ממרכז העיר לשכונה שבה מונצחים נכבדים נוספים מהעדה הספרדית, כמו נבון ומיוחס, איננה מקרית. בעקבות מחאת המשפחה הסכימה העירייה לצרף לשלטים ברחוב אבן-ישראל את הכיתוב "קודם רחוב ולירו". כיום, רק שלט אחד ברחוב עדיין מציין זאת.

כבר בשנות ה-30 ניסו מנהלי עיזבונו של חיים-אהרן ולירו להנציח את שמו באמצעות הקמת שכונה חדשה ליד גבעת-שאול, על קרקע שתרמו כדי שתינתן חינם למתיישבים. 'אגודת הצמחונים העבריים' ניסתה להשתלב במיזם, אך כשלה בארגון קבוצת מתיישבים. לימים הועבר השטח לידי קק"ל, וחלקים ממנו ניתנו לבית החולים 'משגב לדך'. כיום שוכנים בקרקע זו מבני ציבור וחלקים מבית הקברות גבעת-שאול. שכונה הנושאת את שם ולירו לא הוקמה.

כשאני שואל את משה ואורן ולירו כיצד זה נשתכחו מפעלותיה של משפחתם, הם מתלבטים ולבסוף מסבירים שהדבר נובע כנראה מהצניעות המסורתית של המשפחה, שהקפידה להרבות במעשים ולמעט בשבחים עצמיים. גם בצוואות שכתבו, הורו ראשי המשפחה לצאצאיהם להקפיד על מידת הענווה. "הרחק עצמך מן הגאווה והראה אל כל העולם פנים מחייכות ושמחות", מצווה יעקב ולירו לבנו לפני מותו. ועם זאת, מוסיפים עורכי הדין לבית ולירו, "אלה אנשים שחיו והנהיגו בתקופות של שינויים וניגודים, בין עולם דתי ומסורתי לחילוני, במעבר בין הגמוניה ספרדית לאשכנזית, ובמתח בין יהודים לבין ערבים, בין יושבי הארץ הוותיקים לבין החדשים. אנחנו מלאים תקווה שירושלים תזכה להנצחה ראויה יותר של מי שתרם כל כך הרבה לפיתוח המודרני שלה".

לפני כשנתיים הפתיע משבר ה'סאב פריים' את ארצות הברית ואת העולם כולו, אך מתברר כי משבר שמערב בועה נדל"נית ובנקאות אינו חידוש של המאה ה-21. בסוף המאה ה-19 פקד גורל דומה את המערכת הפיננסית הירושלמית. בעקבות העלייה הראשונה גדלה הדרישה לקרקעות ובתים בעיר הקודש, ובעקבותיה הגיע גם זינוק מטאורי במחירי הנדל"ן, שמגמד את מה שקורה כאן בשנים האחרונות. בתוך שנה אחת עלה ערך הקרקע לאורך רחוב יפו פי חמישה, וזה לא היה סוף פסוק. אלא שהעות'מאנים שינו מדיניות והטילו מגבלות על עליית יהודים ורכישת קרקעות על ידם. הבנקים גילו לפתע כי אינם יכולים למכור את הנדל"ן שברשותם, ורבים מהם קרסו, מותירים שובל של לקוחות שכספם ירד לטמיון.

תודות לניהול שמרני ומבוקר שרד בנק ולירו את המשבר, אך לא האריך ימים. התחרות גברה, העסקים נחלשו, וגם תוכניותיו של ג'מאל פחה למוטט את היישוב היהודי עשו את שלהן. כשטורקיה נכנסה למלחמת העולם הראשונה והחלה בשמיטת חובותיה לבנקים, החליט חיים-אהרן לסגור את המוסד הפיננסי שלו, ועסקי המשפחה התמקדו מכאן ואילך בתחום הנדל"ן.

את נכסיה הרבים, בירושלים ומחוצה לה, צברה המשפחה בשתי דרכים עיקריות – רכישה לצורך השקעה, בדרך יפו ובמקומות נוספים שבהם האמינו כי טובים הסיכויים לעליית מחירים; וכתשלום מידי בעלי קרקעות ערבים, שלא יכלו לפרוע את חובם לבנק. רבים מהנכסים המוכרים בירושלים של ימינו שוכנים על קרקע שעברה באותן שנים לבעלותה של משפחת ולירו, כמו למשל שוק מחנה-יהודה. תחילה הושכר השטח לרוכלים, ואחר כך נמכר לוועד השוק. בראשית ימיו אף נקרא המתחם 'שוק ולירו'. גם 'שוק הרוכלים' בשער שכם נמצא על קרקע של המשפחה, שלימים הופקעה על-ידי הממשל הירדני. בתי החולים 'ביקור חולים' ו'שערי צדק' הישן, ומקומו של בית הנשיא הישן ברחביה היו אף הם בבעלותה של המשפחה, וכך גם בניין בצלאל ללימודי אדריכלות במרכז העיר, ובית האמנים הסמוך לו.

בני ולירו לא עצרו בגבולות ירושלים דאז. על שטח שלהם באדמות הכפר אל-מלחה נבנו רחובות הפלמ"ח ושכונת רסקו של היום. נכסים נוספים הוחזקו בחברון, בבית-לחם ואפילו ברחוב רוטשילד בתל אביב.

עוד עשרות שנים קודם לכן עמדה משפחת ולירו בחזית התהליך ששינה את דפוסי המגורים בירושלים. בראשית המאה ה-19 היא התגוררה בשכירות בעיר העתיקה, ולאחר מכן עברה לבית חדש, גדול ומרשים בצפון העיר, ליד שער הפרחים. זהו הבית שנגאל על-ידי עמותת 'עטרת כוהנים', כמסופר לעיל. בשל הצפיפות ברובע היהודי עברו לאזור זה יהודים רבים, הן מחסידי הגאון מווילנא והן מבני העדה הספרדית. בשנת 1870 כבר יצאה משפחת ולירו מבין החומות והקימה את ביתה על דרך יפו, במרחק מה מבתי שכונת נחלת-שבעה, שנוסדה שנה קודם לכן. הבית המרווח החדש נבנה בלב שטח חקלאי פתוח, מיקום לא פשוט בהתחשב במצב הביטחוני באותם ימים. "בית ולירו שמחוץ לחומות העיר היה צעד גדול קדימה בפיתוח ירושלים המודרנית", קובעת פרופ' קרק. "את יעקב ולירו אפשר למנות לצדם של מייסדיה של שכונת נחלת-שבעה וחלוצי ההתיישבות היהודית בירושלים החדשה".

אחת התרומות הגדולות של משפחת ולירו ליישוב העברי המתחדש הייתה במעורבות ברכישת עמק חפר. העמק נקנה לראשונה מהשבט הבדווי חווארה בסוף המאה ה-19 על-ידי אנטואן בישארה אל-טיאן, איש עסקים ביירותי ממוצא נוצרי. לימים מושכנה הקרקע, והבעלות על המשכנתה התגלגלה לידי חיים-אהרן ולירו. זה האחרון פעל בבתי משפט לאפשר את מכירת הקרקע, שנקנתה לבסוף על-ידי הקרן הקיימת לישראל. על אדמות העמק הוקמו 17 יישובים יהודיים.

ועם כל זאת, מקרב החלוצים היו שהאשימו את המשפחה כי אינה מסייעת מספיק לתנועה הציונית. כמו רוב אנשי הקהילה הספרדית, גם במשפחת ולירו התקיים יחס דו-ערכי כלפי הציונות של חובבי ציון, ובמיוחד כלפי אנשי העלייה השנייה שהיו סוציאליסטים. מחד-גיסא, הביעו בני המשפחה הערכה רבה ליישובי החלוצים, ביקרו בהם בעת מסעותיהם בארץ, ובכמה מקרים אף סייעו בידם. מאידך-גיסא, הפערים בתפיסות העולם וביחס לדת הקשו על יצירת חיבור של ממש. "הציונות היא משהו ממשי לגבינו ולא מלחמה על מושבים בקונגרס", סיכמה ויקטוריה ולירו את עמדת משפחתה.

"ראשי משפחת ולירו היו שייכים ל'יישוב הישן-החדש', זה שפעל לקידום היישוב היהודי מתוך יזמות עסקית קיימת", מסבירה פרופ' קרק. "זאת לעומת התפיסה הציונית-הסוציאליסטית, שלפיה עסקים וציונות הם שני דברים מנוגדים. בהרבה בחינות זה דומה למתח בין בני העלייה השנייה לבני העלייה הרביעית והחמישית, שפיתחו את הארץ באמצעות יישוב עירוני, מסחר ותעשיה".

מסחר ותעשיה מודרנית היו ענפים נוספים שבהם שלחה משפחת ולירו את ידה. בסוף המאה ה-19 פתח חיים-אהרן טחנת קמח שהתבססה על מנוע בעירה פנימית, חזית הטכנולוגיה באותה תקופה. מאוחר יותר הקים בירושלים בית משרפת יין, ראשון מסוגו בארץ על-פי עיתון 'חבצלת' (למעט יקב במושבות שייצר קוניאק). העיסוק ביין כנראה נותר מושרש במשפחה לאורך הדורות: דני ולירו, אחד הצאצאים, הוא כיום מנכ"ל יקבי עמק האלה. המשפחה, יש לציין, הביאה לירושלים גם קדמה מסוג אחר: ויקטוריה ולירו, כלתו של חיים-אהרן, הייתה האישה הראשונה בעיר שהחזיקה מכונית ורישיון נהיגה.

את מעמדו הרם מנצל ולירו לטובת הקהילה היהודית, בין היתר בעת אירועי 'יום שישי הנורא' בשנת 1876, כאשר מהומות שפרצו בין נוצרים למוסלמים סיכנו גם את יהודי ירושלים. אך ליחס המועדף נלווה מחיר כלכלי ואישי. בנק ולירו, שמספק שירותים כספיים לממשלה העות'מנאית, מחויב לעתים קרובות לסייע לה ולבכיריה על-ידי הענקת הלוואות שאותן הם אינם ממהרים להחזיר. כשוולירו מנסה לקבל את המגיע לו, מטרטרים אותו נציגי הרשויות בין הפחה של ירושלים לממשל בקושטא. בזיכרונות המשפחה מסופר כיצד יום אחד טען חיים-אהרן כי הוא חולה ונשאר בביתו, מחשש שייאלץ לתת עוד 'הלוואה' נדיבה. לא תמיד הוא הצליח לחמוק: כשניסה פעם להשתמט מהענקת הלוואה גדולה לפחה הירושלמי, הכניס אותו זה האחרון למעצר בית, אשר הופסק רק בהשתדלותם של קונסולים זרים.

"בנקים הם החמצן של הכלכלה", מסבירה פרופ' קרק את מקור כוחה של המשפחה, "ולבנק ולירו הייתה חשיבות גדולה הן בפריחה הכלכלית בארץ, והן כצינור אמין להעברת כספים מאירופה". בזכות אישיותם, הגינותם ומעמדם של בני ולירו, מוסיפה קרק, נחשב הבנק שלהם כדרך הבטוחה להעברת כספים לקהילה היהודית בירושלים. העברות מעין אלו פיתחו את הקשרים בין משפחות ולירו ורוטשילד, והמשיכו להתבצע גם כשבדרכן עמדו קשיים לא צפויים, כמו המצור על פריז בשנת 1870. באיגרת שנשלחה מצרפת למנהל בית חולים 'רוטשילד' בירושלים נאמר בין היתר: "מכתב זה יגיע אליך בכדור פורח, אם יגיע בכלל. אנו מצויים במצור (...) ביקשתי לשלוח מן הענף הלונדוני למר ולירו בירושלים סך של 5,000 פרנק שאנו נחזיר להם, בעזרת השם, כאשר המצור יוסר".

בין האישים הבולטים בשתי המשפחות היהודיות החשובות התפתחו גם קשרים אישיים. הם נפגשו באירופה כמה פעמים, והברון מפריז אף פרש את חסותו על גבריאל ולירו, בנו של חיים-אהרן, במהלך שנות שהותו בצרפת. המרחק התרבותי בין מזרח ומערב יצר לפעמים תקריות משעשעות, למשל כאשר חיים-אהרן נפגש עם הרוטשילדים הפריזאים, והוזמן לארוחת צהריים במלון. ולירו, נאמן לנימוסים המזרחיים, סירב להזמנה הראשונה. רוטשילד, על-פי הנוהג האירופי, הניח שידידו אינו רעב, ואכל את ארוחתו בעוד ולירו ממתין להזמנה נוספת.

כמו הרוטשילדים, גם בני ולירו מינפו את עושרם ואת כישוריהם לטובת בני עמם. יעקב ולירו, אבי המשפחה, טיפל בענייניו הכספיים של ועד העדה, ועמד במשך שנים רבות בראש קרן צדקה שסיפקה ארוחות חמות לאלמנות, יתומים ומשפחות עניות. סיסמתו הייתה "כל דיכפין ייתי וייכול, כספרדי וכאשכנזי חינם אין כסף" - אמירה לא פשוטה, בתקופה שבה מערכת היחסים בין העדות לא תמיד התנהלה על מי מנוחות.

"המשפחה השקיעה רבות מהונה, זמנה ומרצה לטובת הכלל. הם אפילו יצרו חידושים בתחום של ניהול כספי ציבור", אומרת פרופ' קרק. כך למשל הבין יעקב ולירו כבר לפני 140 שנה את חשיבות השקיפות של עמותות ציבוריות, ובסוף כל שנה נהג לפרסם בעיתון 'חבצלת' את המאזן של קופת התמחוי.

בניו של יעקב ולירו המשיכו בדרכו של אביהם גם מההיבט הציבורי. חיים-אהרן מונה לראש 'הוועדה הגשמית של העדה הספרדית' ולגבאי העניים, והופקד על חלוקת הכספים בין עניי הקהילה. מאות יהודים בני כל העדות זכו לסיוע מהקרן שבראשותו. "המסדרון מלא בעניים, עגונות, יתומים ואלמנות שבאים לבקש סיוע", כך מתאר יעקב יהושע - מתעד חשוב של הקהילה הספרדית בירושלים ואביו של הסופר א"ב יהושע - את משרדי העדה ששכנו בבית ולירו.

כאחד ממנהיגי הקהילה הספרדית, סייע חיים-אהרן לפיתוחה של ירושלים גם למען הקהילות האחרות. הוא תמך בהקמת 'בתי גורל' בשכונת משכנות-ישראל עבור הקהילה התימנית שהייתה במצוקה קשה, ותרם קרקע לבניית שכונת 'שבת צדק' - שכונה חדשה לעניים, ובהם תימנים רבים, שהוקמה סמוך לרחוב יפו. כמו-כן עמד בראש ועדה שסייעה לבנייתה של שכונת נחלת-שמעון של יוצאי צפון אפריקה. עוד תרם את הקרקעות לבית החולים 'שערי צדק' הישן ולמושב הזקנים הספרדי, ובמותו הועיד מעשר מרכושו למוסדות צדקה בירושלים.

על-פי האגדה המשפחתית קנה חיים-אהרן בשנת 1880 מערבים בשוק ילדה אתיופית בת 10, ששימשה כמשרתת בביתו. באותם ימים עבדות עדיין הייתה מותרת ברחבי האימפריה העות'מאנית, ובעיר העתיקה פעל שוק עבדים שבו נמכרו צעירות אפריקניות. תשע שנים מאוחר יותר, כשהוכרז על שחרור העבדים באימפריה, בחרה השפחה להישאר עם אדוניה. היא התגיירה, קיבלה את השם שרה לה-פרטה, ולאחר מותה של שמחה, אשת חיים-אהרן, טיפלה בילדים היתומים. השופט יוסף-משה הוקיר את שרה, ואף קרא לבתו בשמה.

מקורה של משפחת ולירו בספרד, משם גלתה עם גירוש היהודים ב-1492 והתפזרה לאורך אגן הים התיכון. אחר תולדות המשפחה בארץ ניתן להתחקות עד ליעקב ולירו, שנולד בירושלים בשנת 1813. בראשית ימיו היה יעקב תלמיד חכם עני, שחילק את זמנו בין לימוד תורה לבין עבודה כשוחט. באותה תקופה רבים מבני היישוב היהודי בארץ התפרנסו מ'כספי החלוקה', אך בפתח כבר עמדה מהפכה כלכלית-חברתית, שלמשפחת ולירו צפוי בה תפקיד משמעותי.

בשנת 1848 חובר יעקב לכמה שותפים, ומקים בעזרתם את הבנק הפרטי הראשון בארץ ישראל, 'בנק ולירו', שניצב בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לשער יפו. "באמצע המאה ה-19 התרחשו שינויים במבנה הכלכלי היהודי", אומרת פרופ' קרק. "עולים חדשים ויזמים מקומיים החלו להתבסס. הם עסקו במסחר מודרני, נדל"ן, תעבורה, בנקאות ותעשיה זעירה. ביחד עם עילית נוצרית וערבית, הם היו החלוצים העיקריים של הכנסת טכנולוגיות מודרניות לארץ ישראל".

עסקי הבנקאות משגשגים, ויעקב ולירו עולה לגדולה כלכלית וחברתית. הוא מכונה 'גביר' ו'חכם רבי סניור', ממונה לנשיא הכולל של העדה הספרדית, והופך לאחד ממנהיגי הקהילה. ולירו גם מקיים קשרים עם משפחת רוטשילד, עם קהילות יהודיות בחו"ל ועם קונסולים זרים ששהו בארץ. בפרט התהדקו הקשרים בינו לבין הקיסרות האוסטרית, שמשפחת ולירו נחשבה לבת חסותה. בשנת 1869, כשהקיסר פרנץ יוזף השני ביקר בארץ ישראל בדרכו לטקס הפתיחה של תעלת סואץ, טיפל בנק ולירו בהעברת הכספים מאירופה לירושלים לצורך כיסוי הוצאות הקיסר ופמלייתו הנכבדה. ופמליה אז הייתה פמליה, כולל גדודי רוכבים וחיילים, מאות סוסים וגמלים, ואפילו שני אפריונים.

על המעמד שזכה לו יעקב ולירו העידה יותר מכול הלווייתו. כשהלך ולירו לעולמו בשנת 1874, ליוו אותו בדרכו האחרונה הרב הראשי של ארץ ישראל, נציגי הממשל העות'מאני, דיפלומטים ונכבדים זרים ומקומיים רבים. ילדי תלמוד תורה וצעירי בית המדרש הובילו את מסע ההלוויה בנרות דולקים ובקינות. הקונסוליה האוסטרית אף הורידה את דגלה לחצי התורן.

יעקב השאיר אחריו שני בנים, שהרחיבו את עסקי המשפחה, הבכור, יוסף-משה, עבר לנהל את הסניף היפואי של הבנק, אך ב-1879 נפטר בדמי ימיו. לאחר מותו הפך אחיו, חיים-אהרן לדמות המוכרת והמסמלת ביותר את המשפחה.

את הכשרתו החל חיים-אהרן בגיל צעיר. בעודו בן 15 עבד כלבלר מצליח בבנק של אביו, השתתף בפגישות עם לקוחות זרים וגילה בקיאות בשפותיהם השונות. "עם הערבים דיבר ערבית, עם הספרדים לדינו, ועם האשכנזים עברית", מתאר ההיסטוריון וחוקר תרבות המזרח משה דוד גאון בספרו 'יהודי המזרח בארץ ישראל' (1938). זה המקום לספר שמשמעות השם ולירו, בספרדית ובאיטלקית, היא "חזק, נמרץ ובעל השפעה ותוקף". חיים-אהרן, נאמן לשם הזה, ממשיך ומוסיף על גדולת המשפחה. הוא מנהיג את הקהילה הספרדית במשך 25 שנה, ויוצר תקדים כאשר הוא נבחר להנהלת הכולל הספרדי בירושלים אף שאינו רב. קשריו עם הנציגויות הזרות הולכים ומסתעפים, והוא זוכה לכינוי 'הרוטשילד של ירושלים'.

יחסיו של חיים-אהרון ולירו עם הממשל העות'מאני היו מורכבים. על פניו, הוא זוכה לכבוד השמור למעטים: מכהן כנציג היהודי במועצה המחוזית העות'מאנית ובבית הדין המעורב, ומקבל משליטי הארץ עיטורים רבים, שהחשוב ביניהם הוא התואר הרם "מותמייז" ("מכובד"). בשנת 1888 מדווח ה'ג'ואיש כרוניקל' כי חיים-אהרן הוכתר גם בעיטור הרוסי 'סנטה אנה' – למורת רוחם של בכירים בחצרו של הצאר, שלא ראו בעין יפה הענקת עיטור כה גבוה ליהודי.