את עודד פיינגרש הכרתי החל בתקופת הסוריאליזם שלו. לפניה התנסה בלהיות ה"אנפאן טריבל", אך גם הילד המוכשר, שד"ר גמזו בחר להציג בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, אותו ניהל אז. את המיומנות שלו רכש עודד בבצלאל ובעבודתו כגרפיקאי, בחרישת אירופה בשנות השישים ובהיספחות לבוהמה שם ופה. בהמשך, נחשפה אהבתו האדירה לארץ ולנופיה, אותה מימש תחילה בלימודים במכון אבשלום, ובהמשך - בסדרת ספרים על טיולים בארץ, וגולת הכותרת היא ציורי הנוף המרהיבים שלו, שאי-אפשר להישאר אדיש אליהם.
בציורי הנוף שלו, שתופסים חלק נכבד מתערוכתו במוזיאון רמת גן, אפשר לחוש את אופיו של הצייר. החמימות שהם מכילים בחובם, נגיעות המכחול האימפרסיוניסטיות כמו בתקופת תחילת המודרניזם, העושר הצבעוני והעיקר - האור המציף אותם - אור כמוהו לא נראה בציורי הנוף הישראלים של שנות השלושים והארבעים במאה שעברה. כל אלה, שיש בהם נגיעות בנקודות מפנה בתולדות אמנות המאה ה-20, יוצרים את העושר החזותי, ומעניקים לצופה את העונג שבצפייה בהם. יש בהם את השקט והרוגע של האמן, הטובלים ביופי הצבעוני של הגאמא, שלא תמיד היא העתק המציאות, אלא ראי של נפש האמן. שמי הארץ מעולם לא היו כה כחולים וזכים אצל אמן כלשהו כמו כאן. נופי ירושלים שלו ממצקים את הפתגם "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, ותשעה קבין נטלה ירושלים". חבל שציורים אלה לא תלויים בתערוכה, אך מצויים בקטלוג שלה.
ציורי הטבע הדומם של פיינגרש, בהם התרכזה עבודתו בשנים האחרונות, מסמלים את צמצום הנושאים והבנתו את הסטודיו כליבת עבודתו. כאן הוא בוחר להתרכז, לעבוד על משטחי צבע גדולים, עליהם מונחים תפוח אדמדם עסיסי או ירקרק ליד שפופרות הצבע והמכחולים. מה שמזכיר את ג'ים דיין ויתר אמני ניו-יורק הגדולים, במחווה לסיזאן, אך גם באמירה אישית-פרטית. סוג של ציור המועדף על גלריות כמו "מרלבורו", ובאותה רמה. בקטעי שפופרות הצבע, עליהן הוא משתחרר עם כתמי צבע מופשטים, כמו שבציורי הנוף הוא מחדיר מעין "חלון", כמו במחשב, ובו הוא מתרכז בחלק מהנוף שבציור, ומתמרכז אליו. גם כשה"חלון" נמצא על-רקע שמים מרהיבים (בכתמיות כמו של ארתור דאב). אלה, נוסקים עם הצופה על כנפי היופי השגיאים.
תערוכת עודד פיינגרש במוזיאון רמת גן תימשך כחודשיים. לא להחמיץ!
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
