גן הדובדבנים

אנטון צ'כוב, סופר ומחזאי רוסי שהיה גם רופא, נפטר משחפת בגיל צעיר ביותר, בן 44 היה במותו. במשך חייו הספיק לכתוב סיפורים קצרים רבים וכן חמישה מחזות, ביניהם "השחף", "איבנוב", "שלוש אחיות" ו"גן הדובדבנים", שהוצגו אצלנו בזמן האחרון וחלקם עדיין מוצגים. "גן הדובדבנים" הוא המחזה האחרון שלו ותקופה קצרה לאחר שנכתב נפטר המחזאי. מחזותיו כולם נכתבו בסגנון הריאליסטי ואפשר לשייך אותם לכל זמן ומקום.

המחזה מציג את מפלת האריסטוקרטיה, שקיעתה והזלזול והיחס שלה אל המשרתים ואל המעמד הנחות. המחזה מתאר בני משפחה שלא רואים את הנולד, חיים בנוסטלגיה לעבר, לא יכולים להשלים עם המציאות החדשה ומאבדים את עולמם. זאת משפחה אריסטוקרטית שפיזרה את הונה ועומדת בפני פשיטת רגל. סוחר, ידיד המשפחה שהוריו עבדו בה, שהתעשר, מציע לעקור את גן הדובדבנים כדי לשמור על האחוזה. מלאת נוסטלגיה, המשפחה אינה רואה את המציאות והאחוזה נמכרת כאשר הקונה הוא הסוחר בעצמו.

ראוי לציין את ההבדל בין השקפת עולמם של הדורות השונים. בעוד עבור הדור הישן - המעמד חשוב, עבור הדור הצעיר - אין הבדל לאיזה מעמד הוא שייך וערבוב בין המעמדות אינו מפריע לו. הסטודנט הצעיר הוא המהפכן, המבוגר הוא הארכאי, החי בעבר ואינו יכול להסתגל לשינוי. עבור הדור הישן, הגן הוא הכבוד, הגאווה, הוא הדבר הייצוגי. עבור הצעיר זהו גן שנבנה על גבם של הפועלים, של העמלים עבור הפרזיטים, הבטלנים, דהיינו - האריסטוקרטים, או הגן הוא מקור לרווחים.

לא כל אחד אוהב את צ'כוב. לא כל אחד נהנה לראות את מחזותיו, בהם העלילה אינה מתקדמת. הכל מתנהל לאט-לאט ללא מתח, ללא אירועים מיוחדים ומרעישים. הכל שליו, הכל איטי. ההפקה שהעלה מיכאל גורביץ בחאן הירושלמי שונה. אומנם כל האלמנטים הנ"ל קיימים גם בהפקה זו, כי זה צ'כוב, אך ההצגה כפי שבוימה זורמת וכל המתואר אינו מורגש, אינו מפריע ליהנות ממנה - להפך, זה מוסיף לה יופי ועניין.

זאת הפקה מבריקה, נקייה. תפאורה מקסימה שעיצבה סבטלנה ברגר שמשתמשת בתמונות מוקרנות נהדרות כרקע. התלבושות של יהודית אהרון נהדרות והמשחק של צוות השחקנים הגדול משובח. את המוזיקה בנימה הרוסית ערך רועי ירקוני, ואת התאורה הבהירה ומלאת האור עיצב רוני כהן. על התנועה הייתה אחראית מרינה בלטוב. כל המרכיבים הללו עושים את ההצגה לפנינה, לאחת ההצגות הטובות והיפות של מחזה מאת צ'כוב שהוצג בארץ לאחרונה.

לאורה ריבלין, בעלת הגן והבית שהייתה במרכז ההצגה, טבעית ביותר, מקסימה. מצד אחד היא מתרפקת על העבר ומצד שני רוצה להשתנות, להיות מציאותית, אך זה לא בשליטתה. היא הייתה אפאתית, נדיבה, פוחדת. חיה בשמיים ולא רואה מה שמתרחש לנגד עיניה על האדמה. עיצבה את הדמות בדייקנות, בפרטי פרטים בתנועה, בקול, בפניה ובאיבריה. הייתה בעלת לב זהב מתחשבת באחרים ואינה מחזיקה ממעמדה.

יוסי עיני נהדר בתפקידו. הוא "המוז'יק" הפועל שהתעשר. הוא זה שקנה והשתלט על האחוזה. יש לו סנטימנטים וזיכרונות ממנה, אם כי גרועים, אך הוא מציאותי והמציאות חזקה יותר מהסנטימנט. הוא מגלם את אחד התפקידים שמתפתח בהצגה. חל בו שינוי, שלא כשאר הדמויות שנשארו קפואות ולא חלה בהן כל התפתחות ולא שינו את הרגלן.

ארז שפריר כאחיה של בעלת הבית רך, תמים, שלא התבגר מספיק. הוא זקוק לעזרה, אותה הוא מקבל ממשרתו הקשיש. הוא המייצג את המעמד המתפורר שהתנוון, שסופו קרב או הגיע.

ויטלי פרידלנד הוא הסטודנט - דור הקידמה, האידיאליסט שאינו מוכן להתקשר בנישואין ומסתפק רק באהבה. בכל המחזה אין נישואין. אין קשר מחייב. יש אהבה. אך מרוב שמתביישים, היא אינה מביאה לדבר. אין עתיד, יש עבר.

אבי פניני חוזר בהצגה זו לתיאטרון שהיה ממייסדיו. הוא מציג מה סופה של נאמנות למעמד הגבוה שאינו מעריך אותה, ולראיה הוא - המשרת ששירת את המשפחה בנאמנות שנים כה רבות - נשכח בבית הנעול כאשר כולם עזבו.

השתתפו עוד בהצגה בתפקידים שונים שמרית לוסטיג, אורית גל, אריה צ'רנר, פלורנס בלוך, ניר רון, נילי רוגל ולירון ברנס. משחק כולם היה מרשים, טוב מאוד וכולם השלימו אחד את השני. תרגמה את המחזה תרגום מצוין רבקה משולח.

לראות או לא לראות? הצגה מקסימה, חובה לכל אוהב תיאטרון וצ'כוב, והנאה מקסימלית לכולם.