די כבר עם הקאברים

אתמול (ג', 25.1.11) שוחרר "סינגל חדש" של אמיר דדון, תגלית השנה של אקו"ם, לשיר "נגד הרוח". לא ממש סינגל חדש אבל מזכיר שכולם רוצים שירים פשוטים. או לפחות כאלה שהם כבר מכירים. זה עובד לא רק בנוסחא שהעתיקה גלגל"צ מתחנות להיטים אחרות בעולם, אלא גם בטלוויזיה. פס הקול שמלווה תוכנית או סרט, קובע את הקצב, הדינמיקה, הרגש ולפעמים גם את התוכן עצמו. ליווי מוזיקלי מדהים יכול לשדרג או להרוס תוכנית או סדרת טלוויזיה. על השקעה במוזיקה מקורית לטלוויזיה כמעט ואין על מה לדבר בישראל. אבל בישראל מצאו קונץ חדש, וכמו תמיד בישראל, כשמגיע קונץ חדש שעובד - כולם רוכבים עליו.

מה הקונץ? לקחת שיר ישראלי ישן, רצוי כזה שכבר הפך לנכס צאן ברזל ואין אחד שלא יכול לפזם את הפזמון שלו, למצוא בו משפט שיחבר אל הרעיון הכללי של הסדרה, להכניס זמר לאולפן שיבצע לו קאבר, ולהציג אותו כמשהו חדש וטרי. ככה קיבלנו את רונה קינן מבצעת את "בדרך הביתה" של "השמחות", כפסקול החיפוש העצמי של תומר היימן, בסדרה שנשאה את אותו השם, ככה זכינו להבין מחדש מהו "ברוש לבדו מול אש ומים" כשעלמה זוהר כיסתה את אריאל זילבר לטובת "פלפלים צהובים", ככה אנחנו מקבלים עכשיו את אמיר דדון, מנכס את "נגד הרוח" של שלום חנוך ליציאה בשאלה, בסדרה "סימני שאלה".

עניין שיר הנושא הוא לא בחירה אמנותית חופשית וחסרת גבולות. העלות מגבילה, הרצון להביא משהו מוכר מכביד על הבחירה, התוכן לא תמיד מתקשר מיידית עם הנושא וחילוקי דעות מקצועיים בין היוצרים בטח שלא מקדמים את העניין. לא תמיד הבחירה שעושים היא נכונה, מוצדקת או מותרת. המקרה שפורסם השבוע בו שולי רנד (מוזיקאי חרדי) לא ממש אהב את השימוש של "רשת" בשירו "אייכה", כחלק מהפרומו לסדרה על יציאה בשאלה הוא תמצית הסיפור כולו. למרות כל ההגבלות האלה, אפשר למצוא דרך להביא אמירה מעט ייחודית או שונה.

רוב המקרים של שימוש בקאברים מופיעים בערוצים המסחריים, ולזה יש עוד כמה סיבות. כן, רובן כלכליות. "קשת" תפיק את הגרסא המחודשת ל"ברוש", תוכל להשתמש בו לסתימת חורים בין התוכניות ולשימון מכונת היח"צ הבלתי נדלית שלה, ובתום השימוש תשליך אותו לסל המחזור שלה - ערוץ 24.