|
|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
יריב לוין [איור: דורון ינטל ברינר]
|
|
|
|
|
סיבוב נוסף בקרב על המהפכה החוקתית
|
|
ח"כ דוד רותם: "זהו חוק עוקף בג"ץ הכי גדול שהתקבל בכנסת אי פעם". בשיחה עם 'מקור ראשון' הוסיף יריב לוין: "המשמעות המרכזית היא שהכנסת באה ואמרה: כבוד הנשיא בדימוס אהרן ברק טעה! ההלכה שקבע בית המשפט העליון שגויה! כמחוקקים תפקידנו לתקן טעויות של בית המשפט ואנחנו לא חוששים לעשות זאת
|
|
|
|
|
| עורכי הדין זעמו, המשפטנים רתחו, אך הרכבת כבר עזבה את התחנה. לא הועילו הטענות שההלכה החדשה פוגעת אנושות ביציבות העסקית, ביכולת של אנשי העסקים לסמוך על המילה הכתובה ובוודאות שההסכמות שלהם יעמדו למבחן משפטי | |
|
|
|
|
|
|
מעבר לגאונות המשפטית המפורסמת, אהרן ברק ניחן גם בחושים פוליטיים מחודדים. נשיא בית המשפט העליון לשעבר ידע שאת המהפכות הגדולות צריך להניע בשקט. הוא הבין שאם אתה רוצה שחברי הכנסת יבלעו את הצפרדעים שלך, עליך להכניס אותן למזנון הכנסת מהדלת האחורית, רצוי בשעה שבה משגיח הכשרות ישן. אם ההצעה שלך עושה רעש של בואינג, נסה לנסוק איתה ממסלול המראה נידח וזרוע קוצים בפריפריה, ממקום שלא מופיע בג'י-פי-אסים של הכתבים המשפטיים. את המסלול הנידח מצא ברק בתחום המשפטי המפוהק והאפרורי של דיני החוזים. פסק הדין המיתולוגי העונה לשם "הלכת אפרופים" ניתן בעקבות תביעה שגרתית של חברת בנייה כנגד המדינה, והפך במהרה לאחד מיסודות המהפכה החוקתית של ברק. הכול התחיל מוויכוח בין חברת הבנייה 'אפרופים' למדינה. המדינה העניקה תמריצים לקבלנים כדי שיבנו דירות רבות עבור העולים מבריה"מ. 'אפרופים' איחרה במועד מסירת הדירות למדינה ונקנסה בהפחתה של 6 אחוזים מערכן. דא עקא, הסעיף שקבע את הקנס בחוזה, נוסח כך שיצר חוסר איזון מסוים בין סוגי העיכובים מצד הקבלנים ובין גובה הקנסות המוטלים עליהם. שופט המחוזי צבי טל נצמד לנוסח החוזה ופטר את החברה מהקנס. המדינה ערערה לביהמ"ש העליון, וזה הפך את ההחלטה תוך יצירת תקדים מהפכני. תמצית החידוש של ברק הייתה שהטקסט האובייקטיבי של החוזה כבר לא קובע. מה שחשוב הוא 'אומד דעתם של הצדדים' שחתמו על החוזה. אומד הדעת כולל את המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכניות שביקשו הצדדים להשיג בהתקשרות ביניהם. ומי יקבע מהו אומד דעתם של הצדדים? כמובן, השופט. צריך לקרוא את פסק הדין כדי להאמין: הטקסט המפורש שעליו הסכימו וחתמו הצדדים כבר לא מעניין, אלא רק הכוונה הפנימית שלהם. השופט הוא בוחן הכליות והלב המסוגל לדעת מה באמת הם רצו. 'הלכת אפרופים' מזכירה לי תפיסות פוסט-מודרניות קיצוניות, כדוגמת "מות המחבר" של רולאן בארט. בארט כפר באמת האובייקטיבית, והעניק לגיטימציה לקורא לפרש כל טקסט כרצונו – גם בניגוד לכוונה המפורשת של המחבר. משנתו ביססה, בין השאר, את הקריאות האנרכיסטיות של לימודי הפרשנות באקדמיה, ביניהן הקריאות הפמניסטיות, הפוסט-קולוניאליסטיות, הפוסט-ציוניות ועוד. בעקבותיו צעד גם מישל פוקו, שבמאמרו "מהו מחבר" ביסס את הקביעה שה'מחבר' ממלא פונקציה דכאנית ומגדירה הפוגעת ב"אינסופיות של הטקסט". עורכי דין זעמו, משפטנים רתחו, אך הרכבת כבר עזבה את התחנה. לא הועילו הטענות על כך שההלכה החדשה פוגעת אנושות ביציבות העסקית, ביכולת של אנשי העסקים לסמוך על המילה הכתובה ובוודאות שההסכמות שלהם יעמדו במבחן משפטי. הרכב מורחב של תשעה שופטים אישר שוב את החידוש של ברק (פסק דין 'ארגון מגדלי הירקות') ועיגן אותו סופית. מבחינה ציבורית היה זה אחד המופעים הראשונים של המהפכה החוקתית: הכול שפיט, הכול נתון לביקורת, והשופטים מתערבים יותר ויותר בכל תחומי החיים של החברה. שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, התנגד לפסק, אולם לא הצליח לשנותו. הראשון שסדק את 'חומת אפרופים' היה שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר. הוא קבע שבמקרה שבו לשון ההסכם ברורה וחד-משמעית, יש להעניק לה בכורה. הזובור לא איחר לבוא: בכינוס של לשכת עורכי הדין באילת תקף ברק את דנציגר בחריפות. "כשהגיתי את אפרופים, עשיתי זאת אחרי מחקר מקיף ומעמיק ולא בדרך של ירייה מהמותן, ומה שיורם עשה היה ירייה מהמותן", התריס כלפיו והוסיף: "יורם לא יודע לאן התיזה שלו מובילה אותו... אלו דברי הבל". אבל את קבורת החמור למהפכת אפרופים הצליח לעשות לאחרונה דווקא יריב לוין. בשקט בשקט הצליח חבר הכנסת להעביר תיקון לחוק החוזים שכולל שני סעיפים חשובים: ראשית, החוזה יפורש לפי התוכן המילולי שלו. שנית, במקרה של לשון דו-משמעית, יפורש החוזה כנגד המנסח. לוין ניסה להעביר סעיף נוסף הקובע שהשופט המפרש את החוזה יוכל להתייחס רק לטענות שנטענו במפורש על-ידי הצדדים, סעיף שהיה מהווה נוק-אאוט מוחלט למהפכת ברק. כצפוי, משרד המשפטים נעמד על הרגליים האחוריות ומנע את העברת הסעיף. אך גם בלעדיו התיקון לחוק משנה את התמונה. חבר-הכנסת דוד רותם התבטא על המהלך: "זהו חוק עוקף בג"ץ הכי גדול שהתקבל בכנסת אי פעם". בשיחה עם 'מקור ראשון' הוסיף יריב לוין: "המשמעות המרכזית היא שהכנסת באה ואמרה: כבוד הנשיא בדימוס אהרן ברק טעה! ההלכה שקבע בית המשפט העליון שגויה! כמחוקקים, תפקידנו לתקן טעויות של בית המשפט ואנחנו לא חוששים לעשות זאת... זה חלק ממתיחת קו הגבול, שהרשות השופטת לא תפלוש לרשויות האחרות". אגב, התיקון של לוין הולם את התפיסה ההלכתית ביחס לחוזים. הגמרא קובעת נחרצות שהחוזה החתום הוא המלך, ו"דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט ע"ב). ה'שולחן ערוך' מוסיף שאפילו "הודה בחתם ידו, והשטר בגופן (= כתב) של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו" (חושן משפט מה, ג). |
|
אלי הגיש לבית הדין תביעת גירושין יחד עם תביעה לחלוקת רכוש כנגד אשתו עירית (שמות בדויים). לתביעה צורפו צילומים של חוקר פרטי, שתיעד את עירית במצבים אינטימיים עם גבר זר במלונות ובמקומות מפגש שונים. בהתאם לחוק איזון משאבים (הקובע שחלוקת הממון בין בני הזוג תהיה שוויונית), דרשה עירית מחצית מהנגרייה הגדולה שאלי הקים. מנגד, דרש אלי מחצית מזכויות הפנסיה של עירית, שכיהנה כסמנכ"לית בכירה בחברת הייטק. הבעיה היא שהפנסיה של עירית אמורה להתממש רק בעוד כעשרים שנה, והיוון מוקדם שלה יפגע בזכויותיה, בעוד את הנגרייה ניתן למכור (או להעריך) כבר בשלב זה. כינוס לשכת עורכי הדין לענייני משפחה שנערך לאחרונה באילת סיפק הצצה מרתקת למתח הגדול שבין בתי הדין הרבניים ובין בתי המשפט לענייני משפחה. המשפט הישראלי מקדש את ערך הקניין. במקרה של גירושין הרכוש מחולק בשווה בין בני הזוג, ומבחינה זו לבגידה אין שום משמעות. "בוויכוח שבין המוסר לבין הכסף, מנצח הכסף", קבעה השופטת שפרה גליק. היא גם רמזה לכך שהטענה שבגידה היא מעשה לא מוסרי היא שמרנית ואנכרוניסטית, שכן לאדם יש חופש אזרחי מוחלט לבחור את האהבה שלו. גליק חתמה באנקדוטה מתקופת היותה עורכת דין: "שאלתי את הלקוח שלי – באמת בגדת באשתך? והוא ענה: תראי, בגידה זו מצווה, כלומר יש מצווה שלא לבגוד. אבל בינינו, מי שומר היום מצוות?". הקהל באולם הריע. התמונה על-פי ההלכה מורכבת. "אם היא זינתה, כליה מי זינו?", שואלת רטורית הגמרא בכתובות. ההלכה קובעת שאישה שזינתה מאבדת את הזכויות שלה – כתובה ומזונות למשל, אך לא את הרכוש שלה. הדילמה היא האם מה שכלול בחוק איזון המשאבים נחשב לרכוש של האישה או לזכויות, שכן החוק נותן לאישה גם מחצית מרכוש הבעל. הרבנים שרמן ואיזירר, שהיוו את דעת הרוב בבית הדין הרבני העליון שעסק בנושא, קבעו שבמקרה של בגידה ניתן לחלק את הרכוש שנצבר מיום הנישואין בצורה לא שוויונית. הקביעה נדחתה על-ידי בית המשפט העליון. הרב אריאל ינאי מבית הדין בנתניה הציע לאמץ (בחקיקה) את דעת המיעוט של הרב דיכובסקי באותו הדיון. הרב דיכובסקי הציע שהרכוש שנצבר עד לתחילת הבגידה יחולק באופן שוויוני, אך הרכוש שנצבר מהתחלת קיום הרומן יחולק באופן לא שוויוני. ההיגיון פשוט ונוקב: עד לבגידה בני הזוג חיו בשיתוף ו בתום לב, ולכן לשניהם זכויות ברכוש שנצבר. מרגע שאחד הצדדים החל לפרק את החבילה, אין לו עוד זכות מוסרית לתבוע את הנכסים שיוצר בן הזוג השני. חלוקה שוויונית לגמרי יוצרת עוול, בבחינת "הרצחת וגם ירשת". במקרה של אלי ועירית, הציע הרב ינאי שבית הדין יורה על היוון מוקדם של קרן הפנסיה של עירית, למרות שבגירושין רגילים הדבר לא מקובל: "את רוצה את הנגרייה? שלמי מחצית מהפנסיה שלך". על-פי ינאי, זוהי הדרך שבה בית המשפט ישמור על האחריות המינימלית לערכים החברתיים הבסיסיים, ולא ישמש רק כבורר טכני בסכסוכים ממוניים.
|
|
| תאריך:
|
02/02/2011
|
|
|
עודכן:
|
02/02/2011
|
|
יהודה יפרח
|
|
סיבוב נוסף בקרב על המהפכה החוקתית
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
שימי 1
|
5/03/11 00:44
|
|
במטולה בערב, במלון "ארזים", מול הטלוויזיה הצבעונית. מאחור, ליד שולחן הקבלה, מצעקים קצינים של דובר צה"ל עם משפחותיהם שבגוש דן. הם צורחים אל הממונים עליהם. מוכרחים כאן לצעוק, כי הקריה ותל אביב בכלל רחוקות מאוד. ממש מעבר להרי החושך. אני שומע קטעי שיחות, דיבורים אישיים. שמות חיבה של ילדים משתרבבים לפתע, באמצע הדיווח הענייני.
|
|
|
|
|
במעריב לא פותחים את השמפניות  סמדר פרי כבר לא חושבת שהשלטון במצרים יישאר יציב ונפרדת ממובארק דני דנקנר שוב לא מופיע על שער העיתון "כלכליסט" ואף עיתון לא מדווח על מי שאמור להחליף את דובר צה"ל
|
|
|
|
|
שוק הנעלים הוא אחד התחומים הקשים ביותר בקמעונאות ואולי הקשה ביותר. שוק זה אינו נמצא באור הזרקורים, אולי בשל העובדה שהוא אינו המוני ואולי בשל העובדה שהוא מאד ריווחי אך רווי סיכון (במקבילה בורסאית - מזכיר את משקיעי הנפט והגז). בקיצור שוק רק למקצוענים אמיתיים!.
|
|
|
|
|
גלי המהגרים היהודים מסוף המאה ה-19 והמשך לאורך המאה העשרים, לאחר הפוגרומים באירופה ולאחר השואה - אומנם לא מימשו לרובם את החלום למצוא זהב ברחובות, אך בכל זאת הצילו חיי יהודים רבים.
|
|
|
|
|
שבת בבוקר, היה יום נעים, אבל התקשורת נותקה ונהג האוטובוס שהיה אמור להגיע מקהיר לפאיום כדי לקחת אותנו לואדי חיטאן, בושש להגיע. דליה, המדריכה רבת התושייה, מצאה שני מיניבוסים, ויצאנו. הסלולרים לא הפסיקו לצלצל ולסמס, וכל חברי הקבוצה עסקו בהרגעת המודאגים. לנו היה ברור שהטיול שלנו ממשיך, למרות החדשות שנעשו חמורות משעה לשעה. בימים האחרונים שהינו במדבר, ומה למדבר ולמהומות? הכי הרבה עושים שם חארקות עם ג'יפים על הדיונות... ממש בדמדומי היום סימסתי לבנות שאנחנו ממשיכים בתוכנית הטיול ואיחלתי להן סוף-שבוע נעים. אז התברר שהכביש נחסם בידי הצבא ונצטרך לנסוע דרך כביש חלופי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דן מרגלית
עמרי מניב בערוץ-12 הביא צרור של הקלטות של שיחות בין שקד לבין נוה  הוא לחץ למנות את איתן אורנשטיין לנשיא המחוזי בתל אביב שקד נכנעה והצביעה בעד אורנשטיין
|
|
|
|
|
יוסי אחימאיר
"ביבי נקלה, ביבי נבל, ביבי מושחת, ביבי שקרן, ביבי מאוס, ביבי תחמן"... כך נפתח ביום שלישי מאמר בעיתון ה"הגון", שופר הפלשתינים - הארץ
|
|
|
|
|
הרצל חקק
נאבק למען ספרות שביסודה ערכים אנושיים זכה בפרסים רבים על הישגיו הספרותיים: פרס ראש הממשלה, פרס ברנר, עיטור ההתאחדות הבינלאומית לספרות נוער בברלין, פרס רוטרי ועוד
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
