לפני כמה חודשים ביקרתי בבית העלמין הגדול של קיבוץ גבעת ברנר. הגעתי אליו בטיול טרקטורונים עם קרובי משפחה. הילכתי בין המצבות וחיפשתי שמות מוכרים. האורנים הזקנים מחפים על המצבות חיפוי כבד ומצל, ומחטיהם פזורות וצבורות שם בכל סדק.
המצבות עצמן בנויות מאבן מקומית, שהיא דמוית כורכר. עצרתי ליד מצבותיהם של מַארגוֹט ויצחק שדה. הן היו זקוקות לניקוי דחוף. אך אנחנו היינו לחוצים בזמן וניקינו רק את הנשורת הגסה. האפור שולט בבית העלמין, ורק בשוליו המערביים, היכן שהעצים עדיין נמוכים, והשמש מגיעה אל האבנים, שם הירוק שולט ופרחי הצבעונין.
לאחרונה, בשל עיסוקיי הבלשיים, ראיתי שהמשוררת
לאה גולדברג, בַּמֶמוּאַר הנפלא שלה על האיש הנשכח
משה ליפשיץ, מספרת סיפור קטן אך מסקרן מאד, על הקרבה ההדוקה שנקשרה בין יצחק שדה וליפשיץ. סיפור שולי, שלא הושם אליו לב, אך בעיניי הוא מרתק, ופותח פתחים מעניינים. הנהו בלשונה של גולדברג, מתוך הממואר שלה "עשרים שנה למותו", על המשמר, אפריל, 1960.
"קריאת שירה היה אחד מתענוגותיו [של ליפשיץ] הגדולים. לפרקים היינו יושבים שעה ארוכה, ובמקום לשוחח קוראים שירים (רוסיים) זה באזני זו. זה מתחיל בית וזה מסיימו. פעם, באחד הערבים נצטרף אלינו יצחק שדה, ונצטרף מיד למקהלה, וערב שלם לא עשינו שום דבר אחר, רק קראנו שירים על-פה.
זוכרת אני, שיצחק שדה קרא זמן רב וללא כל תקלה של זכרון שיר ארוך של משורר רוסי (בלתי אהוב עלי ביותר) שרשרנביץ'. [וַאדִים גַבְרִיאֵלֶבִיץ' שֶׁרְשֶׁנֶבִיץ', 1893 עד 1942, פוטוריסט משורר סובייטי], ומשסיים פנה אלי ואמר: "כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה"...
[אִיזָה דַפְנִי, בתם של יצחק שדה וזֶהבה, זוכרת שבשנת 1938 שכר ליפשיץ חדר בביתם בקריית מאיר. הוא התגורר בו כמה חודשים. עד תחילת ההפצצות האיטלקיות על תל אביב, במלחה"ע השנייה. היא זוכרת שהיה קרח ובעל גוף מלא. אחר כך כשעברו דווקא לרחוב ארנון, הוא כבר לא דר אצלם, אך לאה גולדברג, מסתבר, זוכרת אחרת.]
ליפשיץ ויצחק שדה היו קרובים זה לזה מאד בתקופת "הפושי"ם", [פלוגות השדה היהודיות של וינגייט], (1936 עד 1939) וליפשיץ עזר, בעניין זה, לעתים קרובות, ושתק ושמר סוד, ולא היה הדבר נודע לי, אף כי הכול התרחש אז במרחק כמה בתים ממני באותו רחוב ארנון הקטן בת"א, שגרנו בו כולנו - יצחק שדה, ליפשיץ ואני, - אלמלא נדרשה יום אחד עזרה קטנה בעניין החבאת הנשק גם "מטיפוס בלתי צבאי בהחלט" כמוני, והמתווך והפעיל בדבר היה משה ליפשיץ."
כעת אני מחבר בין הדברים. אומנם שדה "אהב אשה ועוד אשה ועוד אשה..." כמאמר הפזמון הידוע, ויש לזכור שזהבה אשתו הראשונה הייתה אז איתו, ואילו הקברים בגבעת ברנר הם שלו ושל מארגוט, אבל ההתקרבות בין הגברים לא הייתה תלויה באשתו-דאז של שדה. זו הייתה קרבה בין שני אוהבים ענקיים של שירת רוסיה. קירבה בין שני אוהבים גדולים של שירת יידיש. וקירבה הדוקה בין שני שתייני-חריף מושבעים... ליפשיץ עבר באותן שנים משברים קשים, שהטראומטי שבהם היה פרידתו משולמית בת-דורי, הבמאית היפהפייה.
אכן, דרך ארוכה עשה משורר היידיש הנשכח. משירות בארגונים החשאיים של ברית המועצות, ועד לסייען של כוחות ההגנה במאבק נגד הבריטים. מחברותו עם המשורר הבוהמיין מיאקובסקי, ואשתו, חובבת הגברים לילי בריק, ועד לקשר ההדוק עם האלוף-לעתיד יצחק שדה.
אני שב לבית העלמין צופן-הסיפורים של גבעת ברנר. בקצהו המערבי שמורה חלקה מטופחת לקבורת שאינם-יהודים, או שיהדותם אינה מספקת, או פליטים או תושבי חוץ, כל אלה המנוחים שדעת הרבנות אינה נוחה מהם. ודווקא שם, בעֵדֶן הזעיר הזה, פורחים באוויר תקליטורי אור מנצנצים, שהביאו איתם הפועלים התאילנדים.
החקלאים מכנים אותם 'דחלילי הרוח', אבל המוזיקה הנפלאה הנשמעת שם היא של חלילי הרוח. הם תלויים שם בנדיבות. חלילי מתכת עץ וחרס. והרוחות הקלות המנשבות משמיעות בהן את לחניהן המסתוריים, כאילו היו מנגנות בְּאוֹקַרִינוֹת... והניגוד בין החלקות היהודיות לחלקה הלא-יהודית הוא מדהים: האפרוריות והאחידות מחד - והצבעוניות מאידך. הדממה הטקסית מחד - והמיית דחלילי הרוח וחלילי הרוח מאידך. זרי הפרחים המיובשים ועציצי צל מנוונים מצד אחד - וגן עדן פרחוני, שחלקו מלאכותי כמובן - מאידך...
ושוב, לבסוף, אל יצחק שדה: "כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה"...אלה היו דבריו אל לאה גולדברג בשלהי שנות השלושים. וכך, חרף כאבו הגדול, ובשל עיסוקו המתמיד במלחמה, הרוויחה המדינה-שבדרך מפקד צבאי גדול, אך אפשר מאד שהפסידה משורר.
על המשורר שסיפרה עליו כאן לאה גולדברג: ואדים גבריאלביץ' שרשנביץ', נולד בקזן, לפרופסור למשפטים ממוצא פולני ולזמרת אופרה רוסיה. משפחתו עברה למוסקבה בשנת 1907,והוא למד עם אחדים ממשוררי רוסיה הגדולים: ואלרי בריוסוב, אנדרי ביילי, סרגיי סולוביוב. היה ברוך כשרונות. למד באוניברסיטת מינכן בלשנות, ובמוסקבה השלים לימודיו במשפטים ובמתמטיקה.
החל לכתוב שירה בגיל צעיר, הושפע מבלמונט ומבלוק. ספרו הראשון זכה לשבחים מניקולאי גומילב. בתוך משוררי 'תור הכסף', עבר שרשנביץ' בין תנועות המשנה: הפוטוריסטים הסימבוליסטים והאימז'יסטים. הוא תרגם את מרינטי האיטלקי לרוסית, ואף נפגש איתו במוסקבה בשנת 1914. התקרב לפוטוריזם והיה ממבשרי הזרם ברוסיה.
שרשנביץ' יצר משנה אימז'יסטית שירית ופיתח את התיאוריה שלו כאימז'יסט. התנדב לצבא הרוסי, ליחידת תובלה ממוכנת בעת מלחמת העולם הראשונה, והגיע איתה אל שדה הקרב.
הוא הצטרף למהפכה הרוסית ותמך בבולשביקים, ואף נתמנה עסקן בכיר בארגון הסופרים ובמשרד התעמולה, שם שיתף פעולה עם מיאקובסקי - וייתכן שכאן הכיר אותו ליפשיץ - בעת שנדד עם מיאקובסקי ולילי בריק בקרון התעמולה הסובייטי. אז גם התקרב אל היוצרים ייסנין ומריינהוף.
בשנות העשרים, עם דעיכת פרץ השירה של 'תור הכסף', הוא פרש מהשירה ועבר לתיאטרון המוסקבאי, כמחזאי וכמתרגם, וכן שיכתב ליבריתים לאופרות ידועות. בין השאר תירגם את יצירותיהם של שקספיר, סופוקלס, ברכט ובודלר. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, והמצור על מוסקבה, יצא עם התיאטרון מזרחה לעיר ברנאול בסיביר, שם חלה בשחפת ונפטר בשנת 1942. פרסם למעלה מעשרה כרכים של שירה, מסות ותיאוריה ספרותית. לעברית לא תורגם ממנו כלום.
