זוהי תקופת הפסילה בפועל שגזרה השבוע שופטת התעבורה התל אביבית דליה ורד, על נהג שהורשע בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. לנהג הזה יש 20 הרשעות קודמות מאז 1995 ונהיגתו היא מקור פרנסתו - לאמר: הוא נמצא הרבה מאוד על הכביש.

ורד נאלצה לגזור את העונש המגוחך הזה בחירוק שיניים, לאחר שגם כאן הגיעה התביעה להסדר טיעון עם הנאשם. וזה לא שהוא חסך יותר מדי זמן, כי ההסדר הושג לאחר פרשת התביעה. לדעת התביעה היו לה בעיות ראייתיות, אבל ורד ממש לא הסכימה ואמרה לצדדים: שמעתי את בוחן התנועה, אין כאן בעיות. ואחר כך מתפלאים על הקטל בדרכים.

זהו הזמן שעבר מאז נכווה ולדיסלב אגרונוב במדורת ל"ג בעומר ועד שקיבל פסק דין חלקי, המחייב את עיריית עכו לפצותו של נזקיו. אגרונוב היה בן 14 כאשר נכווה; אם יהיה לו מזל, את פסק הדין הסופי (אחרי הערעור שמן הסתם יוגש) יקבל בגיל 30.

נכון, התביעה הוגשה רק בשנת 2005. אבל אני פשוט לא מצליח להבין למה נדרשו לשופט דאוד מאזן שש שנים כדי לקבוע עקרונית את חיובה של העירייה בפיצוי. על-פי פסק הדין שנתן השבוע, הוא שמע כמה עדים והיה צריך להכריע בעיקר במחלוקת משפטית, לא בשאלות העובדתיות.

זוהי רק דוגמה אחת לסחבת הבלתי נסבלת בה פועלת מערכת המשפט. זה לא קשור לתקנים, אולמות ועורכי דין. זה קשור קודם כל לצורת החשיבה, להעדר ההכרה בכך שתפקידו הראשון של בית המשפט הוא לתת מענה צודק לניצבים בפניו. פיצוי אחרי 12 שנים לא עונה על שום הגדרה של "צודק".

זהו הממוצע לשופט בבית המשפט העליון. לשם השוואה: לשופט מחוזי ממוצע יש 400 תיקים; לשופט עבודה - 866 תיקים; לשופט שלום - 1,352 תיקים; ולשופט תעבורה - 3,487 תיקים. כלומר: בעליון העומס הוא הנמוך ביותר, ובמידה בולטת ביותר. אין פלא, שהנהלת בתי המשפט לא פרסמה השבוע את הנתון הממוצע של שופטי העליון, אלא רק את זה של הערכאות האחרות.

המצב נובע בעיקר מכך שעם הקמת בתי המשפט המינהליים במסגרת המחוזי, פחת מאוד מספר התיקים המגיעים לעליון בנושאים כגון מכרזים ותוכניות בנייה. אבל זה לא מספיק לדורית ביניש: היא רוצה להוריד עוד תיקים לערכאת ערעור חדשה. במילים אחרות: להוציא עוד כסף כדי שלשופטי העליון תהיה עוד פחות עבודה מאשר לעמיתיהם. וכדאי מאוד לזכור, שחלק ניכר מהתיקים בעליון הם עדיין בעלי אופי טכני או כאלו המחייבים הכרעה של עמודים בודדים.

אם באמת רוצים להקל את העומס, אזי המגמה צריכה להיות הפוכה: להעלות יותר תיקים מהמחוזי לעליון ומהשלום למחוזי. אבל זה כמובן לא יקרה, כל עוד נשיא בית המשפט העליון הוא גם ראש המערכת. אז שלא יבואו בטענות.

זהו סכום ההוצאות לטובת המדינה שהטיל השבוע השופט חנן אפרתי על עו"ד יניב שגב, שלא טרח להופיע לדיון בפניו. הדבר חמור במיוחד לנוכח העובדה שהיה זה דיון פלילי, בו מרשו של שגב שוהה במעצר, כך שכל יום של דחייה פירושו עוד יום של מעצר.

אפרתי לא הסתפק בכך והביע את זעמו ותסכולו לנוכח התופעה הנפוצה, בה עורכי דין עושים טובה אם הם מגיעים בזמן. אני עצמי ראיתי לאחרונה במו עיני הצהרה של סניגור, שהוא לא יכול לקיים דיון במועד המוצע, כי עליו להיות ב-8:30 בתל אביב וב-9:00 ברמלה, בשני תיקים בהם הנאשמים במעצר.

אחת הדרכים להילחם בעומס ובסחבת היא בדיוק זו בה נקט אפרתי: לפגוע בכיסיהם של עורכי הדין הסבורים שהם בעלי הבית של המערכת. אם זה לא יעזור, צריך להעלות עוד ועוד את הקנסות ולדאוג לפרסום שמותיהם של החוצפנים הללו. ואז נראה אותם מתנהגים כאילו הם הכבשה דולי.

זהו מספר הביקורים שלי באולמה של השופטת ורדה אלשיך מאז התחלתי לכתוב את המדור "שיפוט מהיר". וזה לא בגלל שלא רציתי; פשוט עוד לא קרה שאני אבוא למחוזי בתל אביב ושיהיו דיונים אצל אלשיך.

מאחר שבדרך כלל אני בא בימי ראשון, אני מסיק שזה היום שאלשיך לוקחת לעצמה על-מנת לכתוב פסקי דין. ומאחר שעוד לא קרה, בכל ביקורַי בבתי המשפט ברחבי הארץ, שכל השופטים יישבו במקביל, אני מסיק שכולם לוקחים לעצמם את הזמן לכתוב פסקי דין. אין לי בעיה עם זה; הבעיה שלי היא עם הדרישה של אלשיך עצמה השבוע, לתת לשופטים יום חופשי כדי לכתוב. לא הבנתי: אלשיך רוצה עוד יום אחד, בנוסף לזה שהיא ועמיתיה כבר לוקחים ממילא?

זהו עונש המאסר בפועל שגזר השבוע בית המשפט המחוזי בירושלים על ערבי שהסיע שוהה בלתי חוקי, פגע בשוטר ונמלט. העונש הזה צודק ומרתיע. אבל יש לי בעיה עם עונש אחר, בו נזכרתי כאשר קראתי את פסק הדין הזה: עונשם של גיל ואתורי ושמאי סעדייב, שהורשעו במסגרת עסקת טיעון בגרימת מותה של איריס מנצור בבית הקפה רולדין.

הפרקליטות המכובדת חתמה עם השניים על עסקה במסגרתה יידונו לארבעה חודשי עבודות שירות. ארבעה. חודשים. של עבודות שירות. על הריגה. של אישה צעירה. הפרקליטות גם הסתירה מבית המשפט את התנגדותה של משפחת מנצור לעסקה. אבל בית המשפט, הכבול בפסיקה שערורייתית של בית המשפט העליון, נאלץ לכבד את העסקה המקוממת והחוצפנית הזאת.

איפה הפרופורציות? איפה חוש הצדק? האם דין אחד לערבי ודין אחר ליהודי? האם דין אחד למי שפוצע שוטר ודין אחר למי שהורג סתם בן אדם? ואחר כך מתפלאים שלציבור אין אמון בפרקליטות ובבתי המשפט.

105 עמודים תופס פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורו של חנן גולדבלט. למה נדמה לי, שהאורך הזה נבע משמו של הנאשם ולא מהסוגיות המשפטיות שעלו לדיון? אולי משום שבאותו יום עצמו פרסם בית המשפט העליון פסק דין בארבעה ערעורים על רצח. אורכו: 36 עמודים.