פלישת המסתננים - המחדל נמשך

לאחר לחץ ציבורי שהפעילו פעילי שכונות, ראש עיריית אילת, ח"כים ממפלגת "האיחוד הלאומי" ושר הפנים אלי ישי, הכריז ראש הממשלה בסוף 2010, על תוכנית המורכבת מארבעה חלקים:

• הקמת גדר ומכשול קרקעי בגבול הדרום;

• שלילת זכות העבודה מהמסתננים באמצעות מדיניות קנסות כבדים על מעסיקיהם;

• הקמת מתקן שהייה שיספק את הצרכים הבסיסיים של המסתננים;

• חתירה להסכמים עם מדינות המוצא או מדינות צד שלישי שאליהן יעברו המסתננים.

אולם למרות הכרזות הממשלה, ההחלטות נותרו על הנייר, הדברים מתעכבים בשטח. בין היתר, עקב "פלונטר" מדומה, לפיו מתנים פעולה אחת באחרת. "גדר ההפרדה", גם אם היא תסתיים בקרוב, עדיין יגיעו אליה המסתננים וידרשו להיכנס, או יפרצו אותה. וברור שארגוני הזכויות תומכי המסתננים ידרשו לפתוח את שערי הגדר עבורם. יש לזכור שעשרות אלפי מסתננים כבר נמצאים כאן. כל עוד מאפשרים להם לעבוד ולגור בשכונות שלנו, וכל עוד יש ארגונים תומכי מסתננים שבית המשפט פוסק לטובתם, אז ברור שגם חומה סינית לא תעצור בעדם.

אחד הכשלים הוא המחשבה המוטעית שכדאי לתת למסתננים "תעסוקה בינתיים", עד שאלו ישובו למולדתם. המציאות מלמדת, וכך טוענים כל המומחים בנושא, שמתן אישור עבודה למסתננים מעודד כניסת המוני מסתננים נוספים, אשר באים בשיטת "חבר מביא חבר". המסתננים שכבר הקימו כאן קהילות, מתקשרים בסלולרי לחבריהם ומספרים להם על המדינה הפראיירית שנותנת להם עבודה, מגורים, שירותי בריאות, ומי שיש לו ילד יקבל אזרחות. לכן תוכלו לראות בתל אביב ובאילת את מתקפת "הבייבי ויזה" - המון נשים זרות עם ילדים או בהריון.

המסתננים עוסקים בעיקר בעבודות דחק, וחלקם אף מובטלים, כפי שניתן להיווכח משוק העבודה ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, גן לוינסקי ומקומות אחרים. האבסורד הוא, שמותר להם לעבוד, אף אם לא נרשם אישור עבודה בתעודה שלהם. הם גם זכאים לשכר מינימום. אולם הדבר לא הגיע למבחן משפטי, משום שארגוני התמיכה במסתננים מעדיפים להתלונן בתקשורת על ה"ניצול", אך יודעים שאם יתבעו מעסיקי מסתננים, האחרונים יפוטרו וייאלצו לחזור לארצם. לכן הם משקיעים מאמץ בהכשרות ובקידום המסתננים על-מנת שישתלבו בשוק העבודה. הם גם מפעילים לחץ על החקלאים וקבלני הבניין לקלוט מסתננים, אך נתקלו בסירוב, כי מתברר שרוב המסתננים לא מתאימים לעבודה בחקלאות ובבניין. זו אחת ההוכחות שהקבלנים אינם אשמים במחדל.

אחת הטענות המרגיזות שאני שומע מדי פעם, היא שהמסתננים עובדים רק היכן שהישראלים ה"עצלנים" מסרבים לעבוד. אז תרשו לי להזכיר לדוגמה, שבתי המלון באילת הסתדרו יפה מאוד גם לפני שהמסתננים הגיעו. הרבה צעירים משוחררים מהצבא עבדו תקופה באילת. היום הם מחפשים עבודה ב"עגלות" בארה"ב. אנו עדים לתופעה שהמסתננים מושכים את שוק העבודה למטה, ומקבלים תלונות שהם החלו לתפוס עבודה במקום אזרחים ישראלים.

האנרכיה אמורה להגיע לסיומה, עם אכיפת החוק החדש שאוסר העסקת מסתננים. אך משרד המשפטים לא מאפשר זאת, עד הפעלתו של מתקן השהייה. אולם תומכי המסתננים הגישו בג"ץ נגד מתקן השהייה, וכך הם מסכלים את מדיניות הממשלה.

כדי לפתור את ה"פלונטר", נדרשים ממשלה ומחוקקים אמיצים שייתנו מענה ראוי לבג"צים, על-ידי חקיקת חוקים ותכנון יצירתי. אך עד כה, הממשלה לא ביצעה שום פעולה רצינית, למעט ה"פיילוט" של הטסת 200 מסתננים. התוצאה היא שהבעיה מתגברת והופכת לאסון חברתי-לאומי. הממשלה גוררת רגליים, והח"כים בקואליציה בורחים מהנושא, אולי כי הם מפחדים מתומכי המסתננים ומהתקשורת הפופולרית שמגויסת למענם. וגם בגלל שציבור האזרחים בשכונות מוחלש וחסר מנהיגות מקומית ולובי שיפעל למענם. בנוסף, גם מפלגות קדימה ו"האבודה" שמתיימרות לייצג את "השכבות המוחלשות", אינן עוזרות לתושבי השכונות שנפגעו מהמסתננים. מתברר כי רבים מהח"כים, הן בקואליציה והן באופוזיציה, הם אופורטוניסטים ו/או חסרי יכולת.

רוב הארגונים התומכים במסתננים קשורים לקרן לישראל חדשה [ראה הערה מטה], וחלקם גם נתמכים על ידה. זו אותה הקרן שיחד עם קרנות נוספות מספקות את המימון ל"קרטל ארגוני הזכויות". לאחרונה החליטה הכנסת לחקור חלק מהארגונים, כמו בצלם, שפועלים ב"חזית הפלשתינית". אך הקרן הזו מממנת ארגונים גם בחזיתות הפנימיות, שאחת מהן ניתן לכנות "חזית המסתננים". מדובר ביותר מעשרה ארגונים שחלקם נתמכים גם על-ידי מוסדות ישראלים ציונים הפועלים באופן שגוי.

הארגונים תומכי המסתננים נחלקים למספר מעגלים:

במעגל הראשון- ארגונים כמו אס"ף (ארגון סיוע פליטים), עובדים ישראלים בנציבות האו"ם, רופאים למען זכויות אדם, קו לעובד והקליניקות המשפטיות בחסות אוניברסיטת תל אביב. אלה מסייעים באופן פעיל למסתננים, מגישים בג"צים לבית המשפט, ומשפיעים על משרד המשפטים. קראתי, שחלק מהארגונים הללו, מקבלים תרומות מחברות הייטק, אולי כי מנהליהן התבלבלו, או כתשלום עבור מניעת התארגנות העובדים נגדם. ארגון אחר הוא מסיל"ה השייך לעיריית תל אביב. הוא קשור לארגונים האמורים ומסייע להם.

במעגל השני- ארגונים כמו "אחותי" ו"הקשת המזרחית" הקשורים לדב חנין. הם מפעילים מנגנוני תעמולה בקרב תושבי השכונות, ומספרים שכאילו הבעיות שלהם אינן באשמת המסתננים, אלא בגלל הקיפוח העדתי ואפליה רבת-שנים.

במעגל השלישי- ארגוני השמו"צ והנוער העובד והלומד, שמשתתפים ומסייעים בארגון הפגנות לטובת המסתננים. "אולפן לעברית" בגן לוינסקי, ופעילויות במתנ"סים שמטרתן "לחנך את הציבור" לקבל את הזרים ולאהוב אותם. הצביעות שלהם מתבטאת בסירובם לקבל את הזרים בשכונות שלהם. הם גם מתנגדים להקמת סניף חב"ד ברמת אביב.

במעגל הרביעי- ארגונים שמפעילים "תעמולה רכה", ניתן לכנות אותם "פסאודו-ציונים", כלומר - מתחזים לציונים או "פוסט-ציונים מודחקים". אחד מהם הוא הארגון "בינ"ה" שנתמך על-ידי הקרן הנ"ל, אך גם על-ידי הסוכנות היהודית. בצד הפעילויות שלו, "זהות יהודית" או "ישיבה חילונית", יש להם פעילויות בשכונות וסמינרים לקבוצות חיילים וצוערים במסגרת של "העשרה רוחנית". בסמינרים הללו הם מלמדים לגלות הבנה ואמפתיה כלפי המסתננים ולהכיר בהם כפליטים כמו אבותינו בדורות הקודמים, "לאהוב את הגר", "לקבל את הזר", ולאפשר "התערבבות" (מילה מכובסת להתבוללות) של הזרים עם היהודים. כך למעשה, הם מסיתים לכיוון של טשטוש ועמעום הזהות היהודית, בניגוד מוחלט למטרות הציונות.

הבעיה החלה לפני מספר שנים, כאשר ישראל העניקה מקלט "זמני" למספר קטן של פליטים מדארפור, ונתנה להם אפשרות לעבוד בבתי המלון באילת. אולם רוב המסתננים הושמו במעצר או הוחזרו מיד למצרים. אלא שאז התערבו "ארגוני זכויות" מהשמאל הקיצוני הרדיקלי כדי לתמוך במסתננים; הם ניצלו את הרגישות שלנו לנושא הפליטים, וקיבלו תמיכה מהתקשורת שמפרסמת אותם כארגוני זכויות אדם. הם מטיפים לנו "לקבל את הזר", אך המזימה האמיתית שלהם היא לפרק את המדינה מערכיה הלאומיים, ולהפוך אותה למדינת "כל אזרחיה". הם דורשים לאפשר למסתננים לעבוד ולגור באופן חופשי, "להתערבב" עם היהודים, להקים משפחות ולקבל שירותי רווחה ובריאות. בהמשך הם ידרשו אזרחות. לכן, ארגוני הזכויות הגישו בג"צים נגד מעצר המסתננים או החזרתם למצרים, בטענת שווא שכל המסתננים הם "פליטים-מבקשי מקלט".

אומנם על-פי אמנת האו"ם, ישראל איננה מחויבת לתת מעמד פליט למסתננים, כי האמנה קובעת שמעמד פליט יינתן רק למי שמדינת המוצא שלו גובלת עם ישראל; וגם איננו מהווה סיכון כלשהו למדינה. בנוסף, גם אם נתין זר יקבל מעמד פליט, ישראל אינה מחויבת לתת לו אישור עבודה או חופש תנועה. מותר לישראל לכנס את הפליטים למחנות פליטים כמקובל בעולם. אבל אוזלת היד של הכנסת והממשלה, איפשרה לארגוני התמיכה במסתננים לעתור לבית המשפט. והמערכת המשפטית נתנה "פירוש מורחב" לחוקים, ונתנו למסתננים מעמד "זמני" של "מבקשי מקלט". כך השתתקו זרועות הביטחון - צה"ל והמשטרה. עשרות אלפי מסתננים, רובם ממדינות שהוכרזה בהן הפסקת אש, או שכלל לא התרחשה בהן מלחמה, חצו את גבול מצרים, וצה"ל סיפק להם הסעות לבאר שבע, ומשם הם הגיעו לתל אביב ולמקומות נוספים.

לפני שתומכי המסתננים יזעקו נגד "מקארתיזם", אני חייב לומר, שדמוקרטיה וזכות הדיבור אינן הנחלה הבלעדית של תומכי המסתננים, וזכותנו לפעול נגדם בכל דרך דמוקרטית ולגיטימית. דרישתנו להגן על הבית היא טבעית ולגיטימית.

לדעתי, נבחרי הציבור שלנו, בכנסת, בממשלה ובכל המוסדות הציוניים, מסוגלים לפעול במספר מישורים על-מנת לצמצם את הנזק שיוצרים הקרן לישראל חדשה וקרטל ארגוני הזכויות שלה. אתן כמה דוגמאות: נבחרי הציבור יכולים להחליט על הפסקת המימון של מוסדות מדינה או הסוכנות היהודית. בכל זאת, יש גבול לחלמאות, ולא חייבים להאכיל את מי שנושך אותנו. נבחרי הציבור גם יכולים לפנות אל כל התורמים שחלקם אולי פועלים בתום לב ולהאיר את עיניהם. הם יכולים לחוקק חוקים למען גילוי נאות של מטרות הארגונים, על-מנת שהאזרח יידע למשל כי "הקשת הדמוקרטית" היא בעצם קומוניסטית, או כי "ישיבה חילונית" היא בעצם מוטציה רפורמית פוסט-ציונית.

הגילוי הנאות חייב להתבטא גם בטלוויזיה וברדיו הממלכתי. לא ייתכן שגלי צה"ל או קול ישראל יהפכו לשופר תעמולה של קרטל ארגוני הזכויות. פרסום ידיעה עליהם חייב לכלול את הכינוי הנכון: לא "ארגון זכויות אדם" אלא "ארגון השמאל הרדיקלי" או "ארגון הסיוע למסתננים".

המאבק נגד קרטל ארגוני הזכויות קשור למהפכה המתבקשת בתקשורת. התקשורת הפופולרית שלנו, רדודה ושבויה בידי אינטרסנטים שפועלים נגד האינטרס הציבורי. התקשורת מוטה לטובת קרטל ארגוני הזכויות, וקצרה היריעה מלתאר כיצד הפכה לכלי שרת שלהם. הגיע הזמן לפתח ערוצי תקשורת אחרים ומנגנוני בקרה יעילים יותר.

מי שביקר בדרום תל אביב ובשכונות באילת או באשדוד, נוכח לראות שהמסתננים השתלטו על שכונות שלמות. האזרחים האחרונים שלא הספיקו לברוח בזמן, מוצאים את עצמם במחנה פליטים, פשוטו כמשמעו. תשתית הבניינים נחרבת במהירות, פשיעה ומטרדים אינם מדווחים, כמו גם התדרדרות בכל תחומי החיים. דומני שמדובר באחת העוולות הגדולות שהיו בתולדות המדינה. אזרחי השכונות הנפגעות סובלים מקיפוח ומפגיעה מהותית בזכויות האזרח שלהם. מי נתן רשות להפוך את השכונות הללו למחנות פליטים?

הערכים שחונכנו להם - "כל ישראל חברים" ו"עניי עירך קודמים" - פינו את מקומם לצביעות במסווה של "חמלה והומניות". יפי הנפש מטיפים נגד גזענות, אך שכחו כי "נאה דורש, נאה מקיים" והם מסרבים לקלוט את המסתננים בשכונות שלהם.

הבעיה היא לא רק בשכונות הנפגעות, מדובר בבעיה לאומית. במדינות אירופה התעוררו רק עכשיו מול הבעיה החברתית-לאומית שנוצרה עקב המהגרים הזרים. כאן בישראל הבעיה תהיה חמורה שבעתיים, כי מדובר בקהילות מהעולם השלישי שידרשו משאבים שאין ברשותה של ישראל, כדי לקלוט אותם. יש לציין שמדובר בקהילות זרות שעוינות את היהודים, ומחמירות את הבעיות החברתיות והדמוגרפיות בישראל.

אם האדישות תימשך, המחדל רק יחמיר ויהפוך לאסון לאומי-חברתי.

אני מאמין שכל אזרח יכול לתרום: בפנייה אל נבחרי הציבור, אל מוסדות המדינה, אל הסוכנות היהודית ואל כל מוסד ציבורי שמעורב בנושא, על-מנת להגביר את המודעות שתניע את הממשלה לפעול.

את המושג שב"חים - שוהים בלתי חוקיים - הכרנו בהקשר לפלשתינים שנכנסו לישראל ללא אישור. אבל יש קבוצות נוספות של שוהים בלתי חוקיים: עובדים זרים שנשארו לאחר תום תקופת העבודה שאושרה להם; תיירים מתחזים שבאו בכוונה להשתקע.

מספר השב"חים הללו נאמד ביותר מ-200,000, כולל כ-60,000 נתינים ירדנים. וזאת על-פי הנתונים המתועדים-הרשמיים, אשר רשומים במערכות המידע של הרשויות. מספרם האמיתי של השב"חים לוט בערפל, לא רק משום שמספר "הלא מתועדים" אינו ידוע, אלא משום שהרשויות מסרבות למסור מידע מלא ומקיף. למרות חוק "חופש המידע" טרם קיבלתי את כל הנתונים שיבהירו את המצב. בין היתר: איננו יודעים את מספר השב"חים ש"מעמדם הוסדר", הגדרה מכובסת לשב"חים שקיבלו מעמד קבע או אזרחות.

לפני כמה שנים התקבלו החלטות לצמצם את מספר השב"חים. המשימה הוטלה על רשות ההגירה ונקבעו לה יעדים. נכון להיום, רשות ההגירה עמדה רק באחוז קטן מהיעדים. יש ספק אם הממשלה אכן מעוניינת לפעול ולהפעיל את רשות ההגירה שנעלמה מהשטח.

לבעיית השב"חים מצטרפים המסתננים שנכנסו לישראל דרך גבול מצרים, רובם סודנים ואריתראים. הם קיבלו אישור שהייה זמני כ"מבקשי מקלט", מספרם נאמד בכ-40,000, אך פוטנציאל הנזק חמור מאוד. אם המסתננים יקבלו מעמד, אזרחות ו"איחוד משפחות", אז מהר מאוד יגיע מספרם למאות אלפים, גם אם גבול מצרים ייחסם הרמטית. כבר כעת, אנו חווים את הנזק העצום בעקבות התפשטותם באילת, בדרום תל אביב, בפרדס כץ ובאשדוד. לפיכך, אתייחס כאן רק למסתננים; למרות שקיימת זיקה וישנם היבטים דומים (וגם חלק מהפתרונות) בין שתי הבעיות - המסתננים והשב"חים.

שתי הפגנות שערכו תושבי דרום תל אביב לא זכו לסיקור הוגן בתקשורת הפופולרית. ההפגנה האחרונה לפני שבועיים מול מגדלי אקירוב, בקריאה לשר הביטחון להתעורר, צוינה רק בשולי החדשות. הפגנה קודמת בשכונת התקווה תוארה בתקשורת באופן מסולף, כביכול אוסף תושבים "גזענים מוסתים"; למרות שהנואמים היו מכל העדות והזרמים, כולל יוצאי אתיופיה.

בכל זאת, חלה התקדמות, המודעות בציבור גברה, ונכון לעכשיו ראש הממשלה וממשלתו, קיבלו מספר החלטות, בינתיים רק על הנייר. כי הם עדיין לא התעוררו באמת, ולא עשו את מה שנדרש מהם - לפעול בנחישות כדי לפתור את הבעיה.

במאמר זה אני מעוניין לתת סקירה, תמונת מצב; וגם לענות לקושיות שנשאלתי כמו: "יש בלבול בין שב"חים למסתננים", "האם המסתננים הם לא פליטים?", "הכל בגלל קבלנים מושחתים ונצלנים", "אין לממשלה מדיניות ברורה".