אומברטו אקו - סמיוטיקן, חוקר ספרות וסופר איטלקי

אומברטו אקו- סמיוטיקן, חוקר ספרות, היסטוריון, פילוסוף, עיתונאי וסופר איטלקי, נולד בעיר אלסנדריה במחוז פיימונטה שבצפון איטליה. ילדותו עברה עליו בערי צפון איטליה תחת המאבקים הרצופים בין הקומוניסטים ובין אנשי "החולצות השחורות" של הפשיזם האיטלקי.

עבודת הדוקטורט שהגיש לאוניברסיטת מילאנו התמקדה בתיאוריות של תומאס אקווינס (1274-1225) שנחשב כפילוסוף הנוצרי החשוב ביותר בסוף תקופת ימי הביניים. אקו זכה לפרסום עולמי גם מחוץ לעולם האקדמי, בעיקר בזכות ספרו הראשון, שם הורד (1980), שהוא המשך ישיר לכתיבתו האקדמית. זהו רומן מתח פילוסופי-היסטורי שעלילתו מתרחשת באיטליה בשנת 1327, ועוסקת בסדרת רציחות מסתוריות המתרחשות במנזר, בו אמורים להתכנס נציגיהם של ראשי העולם הדתי והפוליטי באירופה באותה תקופה.

בשנת 1986 עובד הספר לסרט בבימויו של ז'אן-ז'ק אנו ובכיכובם של שון קונרי וכריסטיאן סלייטר. ספרו ""Confessions of a Young Novelist (2011) הוא הגיגיו של הסופר בגילו העכשווי (79) על הספר שנכתב בהיותו בן 40.

בין ספריו: "המטוטלת של פוקו", "האי של יום האתמול", "באודולינו", "השלהבת המסתורית של המלכה לואנה", לטייל עם דג סלמון, תולדות היופי, תולדות הכיעור, יומן זעיר. ספרו האחרון, "בית הקברות של פראג" טרם תורגם לעברית ועוסק בפרוטוקולים של זקני ציון.

אקו טוען כי היהודים היו אחראים למהפכה הצרפתית מתחת לפני השטח, וזה היה, בעצם, הגורם הראשי לאנטישמיות שהתפתחה במאה ה-19. עם יציאתו עורר הספר את התנגדות הרבנים והכנסייה באיטליה שחששו מהתעוררות של אנטישמיות בעקבותיו.

באחד מפרסומיו הראשונים, "היצירה הפתוחה" אקו מבחין בין טקסטים "פתוחים" המעודדים פרשנויות רבות, לבין טקסטים "סגורים". עבודותיו הבאות, בעיקר "תפקידו של הקורא" ו"תיאוריה של הסמיוטיקה" היו ניסיון ליצור מתודות כלליות לניתוח טקסטים, ללא הבחנה בין "תרבות גבוהה" ו"נמוכה".

אקו מתגורר כיום במילנו ומכהן כראש התוכנית למדעי התקשורת באוניברסיטה של בולוניה. עיתונאי פורה שכתב טורים לכמה מן היומונים והשבועונים הגדולים באיטליה, אקוֹ מרצה מבוקש, ומשמש פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם. על יצירותיו הספרותיות והאקדמיות קיבל פרסים ותארי כבוד רבים. בנובמבר 2009 הוזמן אקו על-ידי אנרי לוארה, מנהל הלובר, לערוך את התוכנית התרבותית במוזיאון על-פי טעמו לתקופה של חודש וחצי.

-איך אתה כותב?

משמאל לימין...אני יודע שזה לא מתאים לישראל...ועבורכם אני אפרט יותר. למעשה אני סופר צעיר כי התחלתי לכתוב רק לפני שלושים שנה. עד אז עסקתי במחקר ופילוסופיה. אני מתחיל עם הכותרת ואח"כ עם האיור, כשיש בידי כל האיורים אני מתחיל לכתוב. עד 1972 הרגשתי נוח להיות תיאורטיקן. כל השנים סיפרתי סיפורים לילדי, עד שהם העדיפו להתעניין ב"רוק".

-כיצד עבדת על "שם הוורד"?

במסגרת מחקרי טיילתי ביותר מ-25 מנזרים מימי הביניים. ב-1978 התחשק לי להרעיל נזיר. חשבתי שזה יהיה נחמד. וכך נולד "שם הוורד". כתבתי סיפור על טקסט תיאורטי. סיפור בלשי על חמש מאות עמודים. עבודת הדוקטורט שלי הייתה על נושא זה, כך שלקח לי רק שנתיים לכתוב את הספר. בהמשך עבדתי שמונה שנים על כל ספר. הכי חשוב זה להתחיל.

בשנים אלה אני אוסף דוקומנטים, מפות, תמונות. כדי ללכוד את התחושה אני מבקר במקומות מצייר את הבניינים, המדרגות, עורך סקצ'ים של אנשים וצובע בפנקס המנטלי שלי. הולך לילות שלמים לאורך המסדרונות, סופר את הצעדים כדי שזה יתאים לאורך הדיאלוגים שלי...דיאלוג זה לא רק פנומן לינגוויסטי, אלא בחירת המילים, הסאונד. כך אמרו לי שזה מתאים בדיוק לסרט. בתחילת הספר נתתי את המפה של המנזר כדי להראות שהמקום קיים באמת, שהקורא ידע איך הדמויות פסעו שם...

גם בספר "האי של יום האתמול" הייתה לי מפה של האנייה, אבל רציתי לבלבל את הקורא. רציתי לשים את הגיבורים במרחב טבעי פתוח, על אי בודד, אבל דניאל דפו כבר כתב על כך וגם ג'ול ורן. החלטתי לשים את הגיבור על אנייה כשהוא מביט לאי בעיניים כלות, אך אינו יכול להגיע אליו. המסע האישי שלו עובר דרך חדרי האונייה.

- איך אתה בוחר נושא?

בספר "בנדולינו" הייתי מוקסם מהעיר קונסטנטינופול, מהתרבות הביזנטית, רציתי לבקר שם. ואם אפשר גם לכתוב נובלה באותו זמן, למה לא? אני אדם עשיר. מצאתי שם מראות מדהימים. עשיתי קוקטייל והחלטתי לספר את הסיפור על-ידי בנדולינו השקרן. החלטתי ששני הילדים יהיו מעיר מולדתי אלסנדריה שבצפון איטליה. כך חזרתי לשורשים שלי. בניגוד ל"שם הורד" שעסק בדמויות מלומדות, כאן הגיבור הוא כפרי. האנשים לא מדברים שם לטינית אלא ניב מקומי, דיאלקט.

כדי להצליח סופר חייב לשים לעצמו סיסטמה של הגבלות. ב"שם הורד" היה עלי להרוג 7 נפשות. כאן הצבתי מבנה מוכתב: 10 חלקים, כמו 10 הספירות בקבלה. כאשר יש לי פער של זמן בין האירוע שאני רוצה לתאר והתאריך בו נמצא הגיבור, אני ממציא סריה של התרחשויות. אני שולט בזה. זה נראה אולי סטייה מהנושא, אבל חשוב לי להראות את התהליך שהגיבור עובר בדרך.

- איך אתה מתייחס לכתיבה בעידן החדש?

אמרו עלי שאני "פוסט מודרני" בכך שיש בספרי 2 רבדים בו זמנית, שבטקסט שלי יש " אינטר טקסטואליות אירונית ". שהוא "מטה-נרטיב" בזה שהכותב מדבר ישירות לקורא. שהכתיבה שלי היא "נובלה ניאו- גוטית". אני לא מאמין שסופר כותב לעצמו. אני גם לא מאמין בהשראה. הכישרון הוא 10% השראה ו- 90% זיעה.
לדעתי ספרות לא נועדה לבדר, אלא לדרבן את הקורא לקרוא את הספר מספר פעמים בקריאות ופרשנויות שונות.

בעידן הפייסבוק אפשר אפילו בקריאה משותפת או מבוססת על קריאה של אחרים. אפשר ליצור רומן חדש - מיקס של פינוקיו עם סינדרלה, אחרון המוהיקנים וסקרלט אוהרה. הסוריאליסטים כבר עשו זאת, גם במוזיקה זה קיים, בג'ז סשן. אפשר לתת תרגיל בבית ספר- לכתוב את שופן למנדולינה.

אבל בקריאת סיפור הדברים קורים בסדר מסוים, לא משנה מה הקורא חושב, הוא חייב לקבל את התכתיב של הסופר. במלחמה ושלום הגיבור מת בסוף. אין לשנות את הגורל. אנחנו זקוקים ללקח הזה.

- קרה לך שאבדת ב"בלגן" שלך?

יש דברים שאינני מודע להם. אומרים ש"הטקסט יותר אינטליגנטי מכותבו". קרה לי שהבמאי העיר לי על טעות ונאלצתי להוסיף עוד שתי גופות... לפני סיום הסרט זה יתכן, אבל אח"כ לא.

- לאחרונה יצא בארץ ספרך "תולדות היופי".

התחלנו לאסוף תמונות עוד ב-1960 . דחינו את הפרויקט ב-15 שנה. חידשנו והוספנו והספר הצליח, אז הוצאנו את "תולדות הכיעור". זה יותר משעשע. אין בו חוקים. יופי הוא משעמם. כיעור הוא משעשע - אף יכול להיות ארוך כמו שלפינוקיו, כמו חדק של פיל...

- איך אתה מתייחס לתרגום ספריך?

אני מעביר הערות ואומר לשים לב למילה זו או אחרת. משוחח עם המתרגמים. אם הם לא מצליחים למצוא את התרגום הנכון, כי בכל שפה יש הניבים שלה, אני מאשר להם להוריד או להחליף מלה. אני לומד מכך הרבה, גם בשפות שאני לא מכיר, כמו יפנית, הונגרית...