תחיית הלשון העברית בדיבור התרחשה בשני מסלולים. הראשון, בניצוחם של אליעזר בן-יהודה, אנשי ועד הלשון שלו והמורים העבריים הראשונים בראשון לציון, היה המסלול של דיבור עברי שהוא מכשיר לתחייה לאומית. בן-יהודה, שלא כמו הרצל, האדם שהעריץ יותר מכל, הבין שהיהודים בארץ חייבים לדבר בעברית, אם ברצונם להקים לעצמם מדינת לאום. המניע של בן-יהודה וחבריו היה בראש ובראשונה מדיני ולאומי, ולכן הקפידו הוא וחבריו לדבר בלשון מדויקת, מבוררת ועשירה. כמו מצביא ששולח חיילים לקרב, שלח בן-יהודה למלחמת התחייה הלאומית את המילים העבריות העתיקות שהחיה ואת חידושי הלשון שלו ושל אנשי קבוצתו. וכשם שמצביא טוב מכין את חייליו, מאמן אותם, בודק אותם ושולח את הטובים שבהם לפעולות חשובות, כך בדק, ליטש והכין לשימוש את המילים שכינס במילונו, ורק בצורתן המדויקת והמיטבית הניח לשים אותן בפי התלמידים.

במסלול בלבדי זה התקדמה תחיית הלשון במשך 40 שנה, משנות השמונים של המאה ה-19 ועד תחילת שנות העשרים של המאה ה-20. אז נפתח מסלול נוסף, חדש - הדיבור העברי הלא רשמי, הלא חגיגי והלא אידיאולוגי שבפי הדור הראשון של דוברי העברית הילידית. ילדי הגנים ובתי הספר שנולדו אל תוך העברית לא היו מודעים לכך שלדיבורם יש חשיבות היסטורית ושהם הראשונים מאז שנת 200 המדברים עברית כלשון אם. ילדי שנות העשרים דיברו כשם שכל דובר ילידי מדבר בכל מקום בעולם - לצורך התקשרות עם סביבתם ובעיקר ביניהם לבין עצמם. וכמו בכל לשון דיבור בלתי רשמית, עושים הדוברים את מלאכתם קלה וסוטים להנאתם מן הלשון התקנית. הם מדברים "כפי שנוח לדבר", "כפי שקל יותר לדבר", "כפי שמתחשק לדבר". מאחורי אמירות אלה נמצא עיקרון פשוט: שלא כמו הלשון התקנית, הלשון המדוברת זורמת תמיד למקומות המצריכים פחות מאמץ. כך, למשל, שומעים כבר בשנות העשרים "אנ'לא רוצה" במקום "אני לא רוצה".

הכוהנת הגדולה הייתה עדינה ורגישה

מכאן ואילך מתפתחת העברית החדשה בשני המסלולים במקביל. בבית הספר לומדים פרקי תנ"ך רבים, הרבה ביאליק, טשרניחובסקי, אחד העם ופרישמן, הכותבים כולם בעברית מוקפדת ועשירה הנסמכת על לשון המקורות העתיקים, ובהפסקות, במגרש החול, בשעת משחק מחניים או הקפות, מדברים בעברית שאינה מצריכה מאמץ, עברית מוקלת. את המאמץ והריכוז משקיעים התלמידים במשחקים עצמם ולא בדיבור על המשחקים. כך התפתחה הלשון עד שנות הארבעים, ואז הכניס דור הפלמ"ח את המונח "ציונות" למירכאות, חשב שגדולי הדור והמורים מדברים גבוהה גבוהה, שעה שהצעירים עושים את המלאכה בפועל, קידש את הלשון המדוברת מתוך רצון לבידול מן הדור הקודם, שלמד בגימנסיה "תרבות" בחו"ל, והפך אותה לאידיאולוגיית התרבות שלו. נתיבה בן-יהודה, נערה תל אביבית בלונדית וחסונת גוף, בתו של ברוך בן-יהודה, מנהלה הקפדן של הגימנסיה הרצליה (לא קרוב של אליעזר בן-יהודה), רוצה יותר מכולם "להפריע למורה", מתמרדת נגד דיבורו המדוקדק, הנאמן למסלול א', של אביה, והופכת לכוהנת הגדולה של מסלול ב' - של הלשון אשר בפי ילידי הארץ.

עצם המונח "כוהנת גדולה" מרמז שלנתיבה הייתה אותה נוקשות עצמה שבה ביקשה למרוד.

אם ברוך בן-יהודה הקפיד, על-פי כללי הדקדוק, על הרפיית הכ"ף לאחר ו"ו החיבור, הקפידה נתיבה בתו על דיגוש מופגן של אותה כ"ף. את הכ"ף הרפויה הבינה נתיבה כפונמה בפני עצמה, כהגה נפרד ועצמאי, ולא כביצוע חלופי של אותו הגה. פונמה היא מונח של בלשנים שמשמעו - היחידה הקטנה ביותר בלשון מסוימת שיש בה ציון להבדלי צליל. הבדלי צליל פונמטיים מביאים גם לידי הבדלי משמעות. ניקח, למשל, שתי מילים: "ספר" ו"ספל". ההבדל הפונמטי בין הרי"ש ובין הלמ"ד מביא לידי הבדל משמעות. ואולם ההבדל בין הכ"ף הדגושה במילה "כסף" ובין הכ"ף הרפויה במילה "וכסף" אינו פונמטי, ועל-אף השינוי בהגיית ההגה - בגלל מיקומו בתחילת המילה או בתוך המילה אחרי ו"ו שוואית - נשארת המשמעות כמות שהיא. כאן מדובר בשני וריאנטים של אותה פונמה. נתיבה הפכה את הווריאנט לפונמה. אצלה תפסה הכ"ף הרפויה את מקומה של הפונמה חי"ת, אשר בפי ילידי הארץ אינה גרונית ונשמעת ככ"ף רפויה, ולכן הצירוף "נרקיסים וכלניות" בכ"ף רפויה נתפס בתודעתה כ"נרקיסים וחלניות". היא הוציאה מן התמונה את ו"ו החיבור ושמעה "חלניות" כמילה בפני עצמה. "איזה מין פרח זה חלניות"? שאלה בהתרסה, והקפידה "לתקן" ל"נרקיסים וכלניות" בכ"ף דגושה.

נתיבה מעולם לא נלאתה ממסע ההטפה שלה למען הכ"ף הדגושה, ובאין סוף דיונים עם אנשי לשון (גם כותב טור זה התווכח איתה לפני עם ועדה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים), השמיעה שוב ושוב את הדוגמאות החביבות עליה "נזירה וחומר", "חתולים וחלבים", "כל קצין וחצין בצה"ל" , והכל כדי להגחיך את ההגיה הרפה של הכ"ף אחרי ו"ו החיבור.

ובעודה נלחמת בלהט מהפכני נגד כללי הדקדוק העברי ונגד האקדמיה ללשון העברית - "משטרת המילים", כלשונה - היא עצמה, כמו כל מהפכן אדוק, דבקה לא בחופש אלא במערכת מחייבת אחרת, בסלנג של הפלמ"ח. 65 שנה לא הרפתה מן הסלנג הזה בדיבור ובכתיבה, גם כשכבר התכלח לגמרי. נתיבה מעולם לא סיימה את מלחמת העצמאות, הייתה תקועה בתש"ח, חשבה כל העת על חבריה שנפלו בקרבות או שסבלו כל חייהם מפצעיהם, ולכן בפיה המילים "צ'יזבט" או "שינל" היו בשימוש תמידי, כמו שהביטויים "בעזרת השם" או "אם ירצה השם" שגורים בפי יהודי ירא שמיים.

ספרה "1948 - בין הספירות" הופיע ב-1981 ובו היא מתארת את החלק הראשון של מלחמת העצמאות, ובכלל זה את הלם הקרב שפגע בה בהיותה קצינת חבלה בחטיבת "יפתח" שנלחמה בגליל. זהו ספר חשוב באותנטיות החווייתית שבו, בדומה לספרו של יורם קניוק "תש"ח" שיצא לאור כ-30 שנה אחרי "בין הספירות". גודש הסלנג הפלמ"חניקי פוגם בספרה, ולוואי שהוצאת "כתר" תערוך אותו מחדש ותוציאו לאור במהדורה מתוקנת.

כשספרה של נתיבה יצא לאור, ראיינתי אותה ב"קול ישראל" ולא הצקתי לה יתר על המידה בעניין התיאורים הפלסטיים של תגובות הגוף בשעת הלם קרב. בסיום הראיון, אחרי שיצאנו מן האולפן, הודתה לי על כך ואמרה: "היית עדין איתי". איך יכולתי אחרת? הרי היא, בתוך החספוס הבלונדיני והאתלטי המוחצן שלה, הייתה בעצמה עדינה, רגישה ופגיעה, ילדה תל אביבית שחייתה מרבית חייה בירושלים והתרפקה על שירי ילדים ארץ-ישראלים משנות השלושים - שנות הזהב של ילדותה על אדמת חמרה וכורכר, בין צבעונים ושיחי רותם.