לכל שם יש איש

במסגרת הפרויקט נשלחו תלמידי בית הספר למוזיאונים של הפלמ"ח, אצ"ל ולח"י, ומרצים מן החוץ הובאו כדי ללמד את הנערים על התקופה. בין כותלי המוסד נערך גם כנס גדול בהשתתפות מחזור תש"ח של כפר-בתיה, במסגרתו שרו משירי התקופה והעלו מופעים ששיקפו את ערכיה.

בחלק מהמקרים נדרשה מהתלמידים עבודה בלשית של ממש עד שהצליחו להגיע לחלל 'שלהם'. כך היה במקרה של ליאור גוברין, שאימץ את השם "יצחק אלימלך" שהופיע על לוח ההנצחה. גוברין חיפש בארכיונים שונים, נפגש עם היסטוריונים ופנה אל ענף הנפגעים בצבא, אך לא הצליח למצוא פרטים על האיש מלבד מה שסיפר הלוח - תאריך פטירתו ושמותיהם הפרטיים של הוריו. רק לאחר חודשים של מחקר גילה כי "אלימלך" אינו שם המשפחה של אותו לוחם אלא שמו הפרטי השני; שם משפחתו הוא פרומוביץ.

"התברר לי שהוא נהרג חודשים אחדים לאחר שהתגייס", אומר גוברין. "אף אחד מהלוחמים של אותה תקופה לא זוכר אותו, והאיש לא הותיר אחריו משפחה. זו תחושה קשה, לדעת שהוא מת ואין מי שיזכור אותו. הרי כל אדם שנפטר, יש מי שחושב עליו ובוכה בגללו; כאן יש רק כמה מילים על לוח. למעשה, הזיכרון היחיד ממנו הוא דרכי. אני אדבר עליו בשיעורים ואעלה לקברו - דבר שלא קרה עשרות שנים. ביום השנה לנפילתו גם אדאג שיהיה מי שיגיד עליו קדיש".

התלמידים אורי ביליג, אמיתי רוטקוביצי, אמיר שחם ואופיר ברנד אימצו את הלוחמים חיים הובר ונתן דב בנימין למפל. לאחר שפנו ל'יד לבנים' ולמשרד הביטחון, הצליחו לאתר את שולמית, אחותו של חיים הובר המנוח, ונפגשו איתה בביתה. במשך זמן רב הם שוחחו עמה על האח שנפל ועל התקופה המיוחדת ההיא.

גם אל אחותו של נתן דב בנימין למפל הם הגיעו, וגרמו לה התרגשות רבה, שדבקה גם בהם. "למפל המנוח נהרג מפליטת כדור של אחד מחיילינו", מספר ביליג. "הוא למד בישיבת חב"ד ועזב אותה מתוך אמונה שחשוב שיהיו אנשים דתיים בצבא ההגנה לישראל. לפני כחודש הלכנו לבית הקברות והשתתפנו באזכרה שלו, שנוהלה בידי רב צבאי. אחותו, שהייתה היחידה מהמשפחה שלו שנכחה באזכרה, בכתה כשהיא ראתה אותנו".

"אנחנו צריכים ללמוד מהלוחמים של תש"ח את האומץ, הנחישות וההכרה בצדקת המאבק", אומר רוטקוביצי. "חשוב שהם לא יישכחו, וגם טוב שבני המשפחות של הנופלים ימצאו שותפים לזיכרון שלהם".

"נתן היה ילד מקסים, שתמיד אהב להיות בבית עם כל המשפחה", מספרת לנו אסתר שרגל, אחותו של למפל. "הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו הייתה בחתונה שלי. התחתנתי ב-17 בפברואר, והוא נהרג ב-29 במארס".

הקשר עם המש"צים של בית הספר 'אמי"ת' גורם לה להתרגשות מיוחדת: "הנערים האלה הם העתיד של כולנו". היא אומרת. "הם מבינים שאסור לשכוח כיצד זכינו לשבת כאן, במדינת ישראל".

לפני כשנה התקבל בכנסת, ביוזמתו של זבולון אורלב, חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות. מטרת החוק היא "לקבוע הענקת אזרחות כבוד של מדינת ישראל לחללי מלחמת הקוממיות, גיבורי ישראל, אשר חירפו נפשם בקרב על המולדת ונפלו בו בטרם הוקמה מדינת ישראל או בימיה הראשונים, אך לא זכו לקבל אזרחות ישראלית".

לפי החוק תוענק אזרחות הכבוד ללוחמי צה"ל והמחתרות שנפלו במילוי תפקידם בין יום ההצבעה ההיסטורית באו"ם, 29 בנובמבר 1947, לבין 31 בדצמבר 1948. כך גם באשר לתושבי ארץ ישראל שנהרגו "מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת נגד העם היהודי, מפעולות איבה של ארגון עוין או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה". שר הפנים, בהמלצת שר הביטחון, יעניק את אזרחות הכבוד של מדינת ישראל, ויפרסם ברשומות את שמות מקבליה.

התיכון הדתי המדעי-טכנולוגי 'אמי"ת' בכפר-בתיה הנו פנינה של ממש בנוף החינוכי הלא-תמיד-משובב של ישראל. עד כה קטף המוסד הזה, שבו 450 תלמידים, שורה של פרסים יוקרתיים והישגים מרשימים, ובהם המקום הראשון בתחום המחשבים. את השאיפה למצוינות מבקש צוות בית הספר ליישם לא רק בתחום העיוני-לימודי, אלא גם בתחום החברתי. "מבחינתנו, כל דבר צריך להיעשות ברצינות מלאה ומתוך רצון להיות הכי טוב", אומר הרב חייקין. "הפעילות החברתית הענפה שעושים התלמידים מהווה תרגום של עולם הערכים למעשים בשטח. אנו מלמדים את הנערים: אל תהיו רק מקבלים, תהיו גם נותנים. אל תהיו נגררים, תהיו מובילים".

מדי שנה מפעיל בית הספר 'פרויקט מוביל' שנוגע למגוון תחומים ומשלב מקצועות שונים כמו ספרות, אזרחות, היסטוריה, אמנות ועוד. השנה, המוקד הוא על פרויקט 'לא נשכח את תש"ח', שמטרתו ללכת בעקבותיהם של חללי מלחמת העצמאות, להכירם ולשמור על זכרם ועל מורשתם. "לקחנו את השמות שבלוח במטרה להראות שלכל שם יש פנים, ושמאחורי כל אחד מהם מסתתר בחור צעיר שנתן את נפשו למען הקמת המדינה. כי דור שאינו זוכר את עברו -עתידו לוט בערפל, וגם ההווה שלו דל", אומר הרב חייקין.

"כל נער בישראל צריך לדעת בזכות מי אנחנו נמצאים כאן, ומי היו הבחורים שהקריבו את חייהם כדי שנוכל לחיות במדינה משלנו", אומר אורן מזיג, תלמיד כיתה י' האחראי על הפרויקט מטעם המש"צים. "היו אז צעירים שבחרו שלא לצאת לבלות, אלא ללכת ולתת מעצמם, ולפעמים הם אף שילמו על כך בחייהם.

"כאשר המורה ישראל סיפר לנו על הפרויקט, זה מיד עניין אותי ונגע ללבי. אני מתעניין בנושאים של צבא ושל מורשת קרב, והבנתי שעומד בפנינו אתגר של ממש. מאוד רציתי ללכת בעקבות הלוחמים ולגלות את פניהם של האנשים שבזכותם אנחנו פה".

מזיג גייס מתנדבים מקרב חבריו בכיתות ט'-י', והם החלו לצלול לתוך ספרים ולנבור במוזיאונים וארכיונים. כל נער 'אימץ' חלל, וניסה לאתר את בני משפחתו וחבריו, ולהשיג כמה שיותר מידע על קורות חייו ועל הנסיבות שבהן מצא את מותו. "אני אימצתי את הלוחם יעקב מסנברג ז"ל", מספר מזיג. "ממש הלכתי בעקבותיו. הגעתי לחבר שלו, אשר הפנה אותי לחברים אחרים וכך הגעתי גם לבני משפחתו. במהלך הפרויקט נקשרתי למשפחה וגם לנופל עצמו. אתה רואה מול העיניים שלך את דמותו של הבנאדם.

"ממה שלמדתי על יעקב המנוח אני יודע שהוא היה אדם חברותי מאוד, אהוב על חבריו, אחד עם ראש גדול שהולך צעד לפני כולם. הוא לא חיכה שהמדינה תינתן לו על מגש של זהב, אלא החליט לפעול ולעשות הכול למען הקמתה. המסר שלי ממנו הוא שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מעריץ את הלוחם הזה".

קשר מיוחד נוצר בין מזיג לבין חיים מסנברג, אחיו של יעקב. חיים היה בן 13 כאשר נהרג אחיו. את רגע הבשורה המרה הוא זוכר כאילו היה זה אתמול.

באותו יום נטל יעקב מסנברג חלק בפעולה של אצ"ל כנגד כוח עירקי ששהה בראש-העין. העירקים פגעו במקורות המים במקום, שמהם נשאבו מים גם לירושלים. "בבוקר שבו יעקב נהרג, הרגשתי שאנשים בעיר מסתכלים עליי בצורה יוצאת דופן", מספר חיים ל'דיוקן'. "לא הבנתי מדוע, אבל ראיתי שמתייחסים אליי שלא כתמול-שלשום. רק בערב הגיע אלינו חייל אצ"ל והודיע לנו שיעקב פצוע קשה. באותו זמן אחי כבר היה מת, אבל העדיפו לספר לנו את הדברים בהדרגה, ורק לאחר זמן מה אמרו לנו שהוא נפטר. אני זוכר את זעקות השבר של אמא ואבא ושל כל בני המשפחה, כאשר שמענו את הבשורה הנוראה".

חיים מתרגש כאשר הוא מספר על הקרב האחרון של אחיו. "הם יצאו עם נשק דל ופשוט. קיבלו רובים וסטנים שירו מתי שהם רצו לירות, ולא מתי שהלוחמים רצו זאת. גם ציוד רפואי כמעט לא היה להם. אחד מחבריו לקרב אמר לי שיעקב לא נהרג במקום, אלא דימם במשך כמה שעות. איש לא ניגש אליו, כי העירקים צלפו ללא הפסקה, וגם בגלל שלא היו ללוחמים שלנו אפילו תחבושות אישיות".

ליעקב, הוא מספר, הייתה נפש אצילית, וגם חיצוניות שובת לב. הוא היה נער עדין, יפה תואר ותלמיד מצטיין, אשר לאחר שתי שנות לימודים בתיכון עזב את בית הספר ויצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. "הפרויקט של תלמידי 'אמי"ת' יפה ומבורך", מוסיף האח השכול. "חשוב שאנשים ילמדו על הנופלים, מי היו, ובזכות מי אנחנו כאן".