לושי-עבודי כמו אימא כעסנית

השופטת: איריס לושי-עבודי, בית משפט השלום, רחובות

המועד: יום חמישי, 14.04.2011, שעה 09:00

הנושא: תביעות אזרחיות

השופטת איריס לושי-עבודי נכנסת לאולם ב-09:14 ופונה מיד אל הצדדים - קבלן ומי שרכש ממנו דירה: "הסתדרתם בחוץ? איפה אתם תקועים? אני יכולה לעזור?" הצדדים מדברים על שאלונים, אבל היא נחרצת: "התחלתם רע. זה לא רלוונטי, אם אתם רוצים שאעזור לכם". כעת בודקת לושי-עבודי מדוע הנתבעת 2, בתו של הקבלן (נתבע 1), אינה מיוצגת. זו מתחילה להסביר שנותרה בלי עורך דין וכעת תייצג את עצמה, אך לושי-עבודי מאבדת מיד את סבלנותה:

"כבר גרוע מאוד. את לא יכולה לייצג את עצמך בתיק הזה. אין לך מושג מה קורה בתיק הזה. את יודעת מה המצב המשפטי?" הנתבעת המסכנה עומדת חסרת אונים כאשר לושי-עבודי מתחילה לצעוק עליה: "את יודעת כמה זמן עורכי דין לומדים כדי לדעת מה שאני אומרת לכם? איזה מין דבר זה?" ולבסוף, בטון של אימא כעסנית: "תעשו מה שאתם רוצים".

בכלל, לושי-עבודי מאוד קצרת-רוח כלפי הנתבעים, שלא השיבו בזמן וכראוי לשאלונים, ואחת מהם (בת נוספת של הקבלן) לא טרחה להגיע לדיון. היא מפגינה בקיאות בתיק ומסבירה: "יש פה הפרה, יש פה איחור [במסירת הדירה], כל השאר לא משנה. צריך לדבר פה לפחות על הפיצוי המוסכם, בלי [פיצוי על] הנזקים. עשיתי חישוב ומגיעים בקלות לסכום התביעה, הגעתי ל-25 אלף דולר, אני מציעה שתגמרו את זה ב-15 אלף דולר [סכום הפיצוי המוסכם]. הטענה [שהאיחור לא היה באשמת הקבלן] לא חזקה במיוחד, ואני אומרת את זה בזהירות".

כעת מתעוררת שאלה את מי בדיוק מייצג עורך הדין של הנתבעים: רק את אלו שבאולם, או גם את הבת הנוספת? זוהי שאלה חשובה, לושי-עבודי לוחצת על עורך הדין לתת תשובות מהימנות, אך מתקבל הרושם שהיא עושה טובה בכך שהיא נותנת לו להסביר. קוצר-הרוח שלה כלפי הנתבעים בולט עוד יותר לנוכח אורך הרוח כלפי פרקליטו של התובע.

לבסוף לושי-עבודי מכתיבה החלטה בדבר המשך הדיון, לאחר שהצעת הפשרה שלה נמוגה לה מאליה. היא מתקנת מדי פעם את עצמה, ולאחר סיום ההקלדה - עוברת במשך דקות ארוכות על הנוסח המודפס ומכניסה בו לא-מעט תיקונים. זה נראה מוזר, לנוכח העובדה שמדובר בתיק פשוט ובהחלטות טכניות. בסיכומו של דבר, 29 דקות חלפו בלי שהדיון התקדם במיוחד, ובאשמת הצדדים שלא השיבו על השאלונים. לושי-עבודי נותנת להם חודשיים לעשות זאת ואת הדיון הבא (עוד קדם-משפט) קובעת לחודש נובמבר. בקצב הזה, אם הצדדים לא יתפשרו, הם ייפגשו אצלה במשך עוד כמה שנים.

מדוע לא קשה לשנוא עורכי דין

התיק הבא מלמד מדוע לא קשה לשנוא עורכי דין. מעשה בעולה מברית המועצות, שתבעה את המעביד שלה. עורך הדין, עולה ותיק יותר, סיכם איתה על שכר טירחה יוצא דופן (בלשון המעטה): 45% ממה שתקבל, אבל אם תשיג הסכם בלעדיו - 15,000 דולר. המעביד הציע 3,000 שקל, עורך הדין סירב, היא הגיעה לבדה להסדר על 4,000 שקל, וכעת הוא תובע את אותם 15,000 דולר. הטיעון המרכזי שלו: הגברת קיבלה כספים נוספים שהיא מסתירה ממנו.

לושי-עבודי בקיאה מאוד בפרטים ומנהלת את הדיון כאילו לא עבר זמן מאז הפעם הקודמת. בא-כוח הנתבעת מגיש לה ערימת מסמכים והיא מעיינת בהם ביעילות, תוך הצגת כמה שאלות. לפתע היא קולטת אותי: "לאיזה דיון אתה שייך?" אני משיב שאני הקהל. "יש כאלה שבאים רק לצפות", היא מגיבה, "משעמם נורא". אולי, אבל לושי-עבודי בהחלט קלטה היטב מה קורה בתיק הזה ומסכמת: "אני לא רואה פה שום הפתעות".

התובע מבקש לעיין במסמכים ומביע פליאה כאשר לושי-עבודי מסרבת, אך היא מזכירה לו שבדיון הקודם החליטה שהמסמכים - בעיקר פירוט חשבונות בנק של הנתבעת ובני משפחתה - יוגשו רק לעיונה כדי שתוכל לראות האם יש בהם ביסוס כלשהו לטענתו בדבר כספים שהועלמו ממנו. "אם אדוני לא נותן אמון בבית המשפט, זה דבר אחר. בכוונה קבעתי לערב פסח, כי אני רוצה לסיים את זה, כי זה מעיק על כולם". אין במסמכים שום עדות להעברות כספים כאלו, היא קובעת; נכון, הנתבעת קיבלה 80,000 שקל - אבל זו הייתה הלוואה בנקאית רגילה לחלוטין.

לושי-עבודי עשתה צעד נבון ויעיל, בניסיון ליַתר למעשה את התביעה. אבל התובע מתעקש, ומוכיח את נכונותה של האימרה הישנה לפיה לעורך דין המייצג את עצמו, יש לקוח טיפש. במבט מהצד ברור, שעורך דין בלתי תלוי היה אומר לו: בוא נעזוב את זה לפני שנחטוף הוצאות. אך הוא, כאמור, לא מוכן לוותר ודורש לראות את המסמכים. לושי-עבודי מראה לו חלק מהניירות כדי להוכיח שאין בסיס לתביעתו. לא עוזר.

"לאדוני מגיע שכר טירחה, זה ברור", היא מנסה שוב. "השאלה היא כמה מגיע. הגברת הזאת קיבלה 4,000 שקל, אז בכמה שכר טירחה אפשר לחייב אותה? צריך גם להיות הגיוני. אם אין הסדר כזה [למתן עוד סכומים] - אדוני יכול לנהל את התביעה עשר שנים וזה לא יעזור, כי אין הסכם כזה. אין. אני לא רואה כזה".

התובע יוצא למסע דיג

התובע עומד על שלו, ודווקא בא-כוחה של הנתבעת מציע דרך להתקדם: חמש דקות הפסקה, התובע יגיד אלו מסמכים הוא רוצה, את חלקם יקבל מיד ועל האחרים יחליט בית המשפט. לושי-עבודי מסכימה, אם כי ההפסקה מתארכת ל-25 דקות ומנוצלת גם לתיקון המזגן מאחורי הדוכן. בשעה טובה סיים התובע את מלאכתו (לאחר שגם ניצל את הזמן לשיחות בטלפון הסלולרי) והוא מגיש רשימה ארוכה: כל חשבונות הבנק של התובעת, שלה ושל בעלה, ושל בנה הגדול; פרטים על שריפה שהתחוללה בדירתה ועל הפיצויים ששילמה לשכניה (כהוכחה לכך שיש לה כסף ממקורות עלומים) ואפילו פירוט שיחות הסלולר שלה במשך תשעת החודשים שסביב ההסכם עם המעביד.

לושי-עבודי תוהה: "נניח שהיא שילמה כסף [לשכנים]; אז מה? תוכיח את התביעה שלך. אני לא אאשר, כי אין לזה שום בסיס משפטי". בא-כוח התובעת מגיש בהסכמה כמה מסמכים ומתנגד לאחרים, ולושי-עבודי מקבלת את עמדתו. היא מורה לגלות רק את דפי החשבון של הנתבעת ואת הסכם ההלוואה ודוחה את כל יתר הבקשות, וקובעת את התיק להוכחות.

השורה התחתונה: שופטת יעילה, מנסה לקדם את הדיונים אבל לא תמיד מצליחה בגלל התעקשות של הצדדים. בקיאה היטב בפרטים, וניכר שהיא מכינה את שיעורי הבית. קוצר הרוח כלפי הנתבעת בתיק הראשון נראה מוגזם והצעקות ודאי היו מיותרות.

מזג שיפוטי: 4

יעילות: 8