בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
חיילים מפטרלים ליד מג'דל שמס [צילום: AP]
|
|
|
"חטפו לנו את הכפר"
|
ראש המועצה המקומית במג'דל-שמס מגנה את הפלישה הסורית לכפר וטוען בתוקף שכל התושבים בכפר התנגדו לה, אך ברחובות הכפר נשמעים קולות אחרים. איימן אבו-ג'בל, פעיל פרו-סורי, משוכנע: "זה יקרה שוב בעתיד. למדנו שאנחנו יכולים לפרוץ את גדר המערכת, לחצות שדה מוקשים ולחזור למולדת"
|
הפלישה הפלשתינית לרמת הגולן ביום ראשון הותירה אחריה לא מעט קושיות, תהיות שחששות ביחס להיערכות צה"ל בזירה, לפרובוקציות העתידיות ולעמדתה המטרידה של העיירה הדרוזית מג'דל-שמס, שנראה שקיבלה את הפלשתינים בזרועות פתוחות ובתרועות שמחה. יתרה מכך, לא כוחות צה"ל והמשטרה הם שנכנסו לעיירה וטיפל במסתננים; התושבים עצמם ליוו את הפלשתינים אל מעבר הגבול, כל זאת ללא כוחות הביטחון. הפעם לא מדובר "רק" בדגל סוריה בכיכר, אלא בפורצי גבול שהתפרעו, פגעו בחיילים וחדרו בכוח אל הכפר, ובכל זאת צה"ל נשאר מרחוק. מה הדבר מלמד על הריבונות הישראלית במקום ועל יחסינו עם הדרוזים בגולן, שאמנם מסרבים לקבל אזרחות אך נהנים מכל שירותיה של מדינת ישראל, כולל עזרה מיוחדת לייצוא תוצרת חקלאית ולנסיעה ללימודים בסוריה?
כך או כך, יום לאחר האירוע כבר לא ניכרים סימנים בשטח. הגולן ירוק מתמיד, דשן ורגוע, וכך גם הכפרים הדרוזיים המנומנמים, המטופחים, המתחדשים תדיר ולובשים יותר ויותר את אדרת איכות החיים השאננה, שאין לה ולרתיחות פוליטיות דבר וחצי דבר.
עם זאת, מתחת לפני השטח ישנה תסיסה לא מעטה: חלקה מהתרגשות, חלקה מחשש. התושבים המקומיים חלוקים בדעותיהם. כרגיל - המיעוט הפרו-סורי הנלהב מחד-גיסא, המיעוט הפרו-ישראלי מאידך-גיסא, ובאמצע רוב הציבור שמחפש שקט, ביטחון אישי ואיכות חיים.
|
|
מג'די, צעיר במרכז הכפר: "אנחנו מבוהלים מכל העניין. רוצים לחיות טוב, רוצים שקט. רק מיעוט קטן וקולני מבסוט מכל הסיפור הזה, אולי 10 אחוזים. כל הצעירים בני 30 ומטה מרגישים ישראלים לכל דבר. טוב לנו, חיים בדמוקרטיה ומתפרנסים בכבוד. בחיים לא נעבור לשלטון של אסד" | |
|
|
|
"לא הלכנו למג'דל-שמס", אומר אחד הצעירים בכפר בוקעתא. "בשביל הפלשתינים? שילכו לעזאזל כולם. מה שמפחיד הוא איך הם חצו את הגבול. זה מפחיד, זה לא סתם". הוא למד בסוריה שנה, נהנה לדבריו מכל רגע, למעט הפחד מהשלטון. "החיים בסוריה טובים, אבל השלטון רע. אתה חייב להצדיע, ואם אתה אומר משהו נגד אסד, לוקחים אותך", הוא אומר, ומראה בידיו סימני הצלפות. "אבל הדרוזים חיים שם בשקט, לא מעניין אותם שום דבר".
לא מעניין שום דבר, זה גם מה שאומרים צעירים על אופנוע במרכז מג'דל-שמס. "אין לנו מה לומר", הם אומרים בעברית ללא מבטא ומפנים את הגב. אבל אחד מהם, מג'די שמו, מוכן לשים את הדברים על השולחן. "אנחנו בהלם", הוא אומר, ואכן נראה המום משהו. "איך זה קרה? איך עוברים ככה את הגבול? הייתי בעבודה אתמול ופתאום אני מקבל טלפון, 'בוא מהר הביתה'. אני מגיע לכפר ורואה שהוא מלא פלשתינים. אחד מהם ניגש אליי ושאל אותי איפה זה יפו. 'אתה נורמלי?' אמרתי לו, 'יפו זה לא פה, זה שלוש שעות נסיעה', אז הוא אומר לי 'מה, אין פה מוניות?'...". מג'די מספר את הדברים ברצינות תהומית. "איזה בלגן, היו פה ילדים בני 12. איזה פליטים, אין להם מושג איפה זה יפו, בחיים לא ראו אותה". הוא עדיין לא נרגע מאירועי השבוע. "אנחנו מבוהלים מכל העניין, רוצים לחיות טוב, רוצים שקט. רק מיעוט קטן וקולני מבסוט מכל הסיפור הזה, אולי 10 אחוזים. רק המבוגרים ככה, וגם הם, רק המיעוט. מה שבטוח, כל הצעירים בני 30 ומטה מרגישים ישראלים לכל דבר. טוב לנו, חיים בדמוקרטיה ומתפרנסים בכבוד. בחיים לא נעבור לשלטון של אסד".
חוסיין, מוותיקי בעלי האזרחות בגולן, אינו יודע את נפשו מאז פריצת הגבול. "איך קורה דבר כזה? איך הם חוצים שדה מוקשים, יורים להם לרגליים, אל הקרקע, ושום מוקש לא מתפוצץ? תאמין לי, לא רק במזרח התיכון צריך להחליף את ה'זקנים' אלא גם אצלנו במדינה". לדברי חוסיין, ההסתננות החרידה את התושבים. "מ-73' ידענו שיש לנו מדינה חזקה, ופתאום הכול מלא פלשתינים. הכלות שלי התחילו לבכות, חשבנו שחטפו לנו את הכפר, חטפו את מג'דל...". להתנהלות הכפר הוא דווקא מפרגן. "התושבים נעלו את הדלתות ולא נתנו לאף אחד להיכנס. כל הנשים והילדים עלו לגג וחכמי הדת הקיפו את הפלשתינים והוציאו אותם. זו הייתה הדרך הטובה ביותר עבור ישראל, בלי מהומות, בלי הרוגים. הצבא לא חשש להיכנס. אני בטוח שהפתרון שחכמי הדת הציעו פשוט היה טוב יותר ונוח למדינה".
|
|
ג'ול א-ספאדי, צלם: "40 שנה 'ניפחו' לנו את הראש שהגבול הזה בלתי עביר, ופתאום כלום, הכול נפרץ. שאלנו את הפלשתינים, 'לא פחדתם?'. הם ענו שחשבו שאולי כמה מהם יעלו על מוקשים, אבל בכך יפנו את הדרך לאחרים. ברגע שהם נכנסו בלי נשק היה ברור שמגִנים עליהם" | |
|
|
|
ראש המועצה המקומית מג'דל-שמס, דאולאן אבו-סאלח, מגנה את האירוע אך תוהה כיצד שדה המוקשים המסומן במפות המועצה לא היה קיים במציאות. לדבריו, העמדה של תושבי מג'דל הייתה ברורה. "אני חושב שהתמונה בהירה. תושבי מג'דל-שמס הביעו אחריות והתנגדו לכל התופעה הזאת. הייתה התנגדות לכניסה שלהם, אחרת התושבים היו מרשים לאותם מסתננים להתפזר ברחבי מג'דל-שמס. מה שעשו זה שהקיפו אותם בתוך הכיכר המרכזית ולא נתנו לאף אחד להיכנס לבתים. כל זה מעיד שהתושבים לא רצו שהאנשים האלה יסתובבו ברחבי הכפר".
אתה חושב שהתגובה הייתה שונה אם החודרים היו דרוזים סורים?
"אני לא חושב. לא משנה אם אלה דרוזים או בני עדה אחרת. אנחנו כמועצה וכתושבים מגנים את ההתנהגות הזאת, ששמה אותנו במצב של חוסר ביטחון, אי-ודאות ואי-שקט".
לדברי אבו-סאלח, הפולשים הפלשתינים שרו שירים אנטי-סוריים, מה שנראה בעיניו כמסֵכה שקופה. "הם ניסו להסתיר את העובדה שכל הסיפור הזה הוא מטעם השלטון הסורי שמבקש להבעיר את הגבול השקט שידוע בשלוותו. ברור שהם שליחים סורים, אחרת הצבא הסורי היה בולם אותם".
קולות אלה, אף שהם יוצאים ממועצת הכפר, אינם בהכרח הקולות האותנטיים. ישנו מאבק על הקול ה"אמיתי", ולדברי איימן אבו-ג'בל מ'מרכז הגולן למידע' המציאות בשטח מלמדת דווקא על האהדה הבסיסית שלה זכו הפלשתינים בבואם לכפר. התמונות שצילם אבו-ג'בל בעת פריצת הגדר מאלפות: מאות פלשתינים רצים דרך "שדה המוקשים", עוקרים את הגדר, מגרשים באבנים את החיילים הבודדים שניסו לחצוץ בינם ובין גבול המדינה ורצים אל הכפר. אחדים מהם נופלים מאש צה"ל, האחרים ממשיכים, נושקים לאדמה, קוראים 'אללה הוא אכבר' ומתחבקים באושר. קשישים נעמדים למצלמה ומנפנפים במפתחות ובשטרי טאבו. האחד מצפת, שני מיפו. הם לא מאמינים להצלחתם. הכדורים שורקים מסביב, אבל הפליטים, בידיים ריקות, ממשיכים בשלהם ומסמנים "וי" לאות ניצחון.
התמונות הללו הן ללא ספק התעמולה הפלשתינית המוצלחת ביותר מזה שנים, והן אולי היסטוריות בהשפעתן. כך או כך, הן נוגעות ללב. ישראל המטריאליסטית מכריזה שוב ושוב על נכונותה לתת את שטחי הארץ תמורת שקט ורווח חומרי, והזקנים והנערים הללו מנשקים בהתרגשות את אדמת הארץ ונושאים תפילת הודיה על שחדרו אליה בשלום.
אבו-ג'בל היה חבר בחוליית טרור מקומית בשנות ה-80 וישב בכלא. היום הוא ממשיך לעמוד בראש דורשי האיחוד עם סוריה. "למה שקרה אתמול לראשונה מאז 67' יהיו השלכות הרבה מעבר ליום הזה", הוא אומר. "זה יקרה שוב בעתיד. למדנו שאנחנו יכולים לפרוץ את גדר המערכת, לחצות שדה מוקשים ולחזור למולדת, אם לאדמות פלשתין ואם לגולן, זאת לאחר כישלון הממסד הערבי בשחרור האדמה הכבושה". לדברי אבו-ג'בל התושבים נרתמו מיד לסייע לטפל בפצועים והעניקו מזון ומים לפליטים. לגבי אי-ההתערבות של צה"ל ושל המשטרה, נראה שאבו-ג'בל מספק את התשובה הכנה ביותר: "האנשים האלה הגיעו לא חמושים וביקשו את הגנתנו. היינו בפחד נוראי. היינו בטוחים שהצבא יירה בכולם ושזה יסתיים בטבח. מהרגע שהענקנו להם חסות, לא היינו נותנים לצבא ולמשטרה להיכנס בשום מחיר. אם אני הייתי בא אליך הביתה ומבקש הגנה, היית מסגיר אותי? צריך להבין, זו מנטליות שאנחנו יונקים אותה מגיל אפס". במקביל אומר אבו-ג'בל כי הענקת החסות לא לוותה בהשתתפות במהומות. "אני אומר לך בביטחון מלא שאנשים ממג'דל לא השתתפו בזריקת אבנים על החיילים".
ג'ול א-ספאדי, צלם עיתונות תושב מג'דל, תיעד את האירוע מקרוב. לדבריו כל ההרוגים נורו באש צלפים ולא בידי החיילים שעמם התעמתו, בהם הפלשתיני שתועד מניף דגל אש"ף על רכב צה"לי נסוג. לדבריו, גם הוא לא האמין למראה עיניו כאשר הגבול השקט זה 40 שנים נפרץ לפתע. "40 שנה 'ניפחו' לנו את הראש שהגבול הזה בלתי עביר, ופתאום כלום, הכול נפרץ. שאלנו את הפלשתינים 'לא פחדתם?'", מספר א-ספאדי, "הם ענו שהם חשבו שאולי כמה מהם יעלו על מוקשים, אבל בכך יפנו את הדרך לאחרים. ברגע שהם נכנסו בלי נשק היה ברור שמגנים עליהם", הוא מוסיף. "ת'כלס, כל הכפר היו שמחים, זה היה כאילו שחררו את הכפר לשלוש שעות ואחר כך החזירו אותו". לדברי א-ספאדי היה חשש אמיתי ממרחץ דמים כאשר הפלשתינים הודיעו שאינם מוכנים לחזור לסוריה. "כך או כך, נראה לי שזו רק ההתחלה. או שיהיה שלום או מלחמה".
|
|
תאריך:
|
21/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
21/05/2011
|
|
אבינדב ויתקון
|
|
בשנת 2003 פרסם ארגון בצלם עדויות של שני פלשתינים. הכותרת לפרסום הייתה: "שוטר מג"ב אילץ תושב הכפר עתיל לבצע אקט מיני בחמור, זיתא, מחוז טול-כרם”. הכותרת נכתבה בלשון עובדתית ולא בלשון מסתייגת, המבהירה כי מדובר בטענות של פלשתינים. כמו-כן, לא הובאה בעדויות שפרסם ארגון בצלם תגובת המשטרה לטענות אלה.
|
|
|
אם לא יחול עיכוב של הרגע-האחרון - ביום שני (23.05.11) יינתן פסק דין סופי על-ידי הרכב של שבעה שופטים בבקשתו של ישראל פרי לדיון נוסף במשפטו בפרשת הפנסיה הגרמנית. השופטים אילה פרוקצ'יה (אב"ד), מרים נאור, אשר גרוניס, אסתר חיות, יצחק עמית, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, יכריעו האם יתוקנו הליקויים החמורים שהתגלו בהליכים הקודמים שהתקיימו, והאם ייעשה צדק במשפט זה הן עבור ישראל פרי והן עבור יתר המעורבים בפרשה. למרבה הצער, כבר בשלב זה נראה כי גורמי התביעה והאכיפה מסתירים מידע סנסציוני ומהותי מבית המשפט ובכך הם עלולים להכשיל את שופטי בית המשפט העליון. על-כך נעמוד בהמשך.
|
|
|
המצב הכלכלי בישראל נמצא במגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות. הכלכלה והמערכת הפיננסית צלחו היטב את המשבר של 2008-2009, הצמיחה של המשק המקומי ב-2010 הייתה מהגבוהות בעולם המערבי, והאקזיטים המדווחים חדשות לבקרים - כל אלה הגדילו את מספר המיליונרים בישראל. מי שהפרוטה כבר הייתה מצויה בכיסו, גילה שהכיס התמלא אפילו יותר. "העושר הזה מצריך טיפול", אומר ערן גורן, מנהל שותף ב-Fidelis Family Office.
|
|
|
כמעט כל ישראלי ותיק יודע לפזם את מנגינת הפתיחה של התוכנית "זהו זה", מכיר מערכון או שניים של "קרובים קרובים", גדל על "פרפר נחמד" או "רגע עם דודלי" ועדיין מתרפק על "בלי סודות". אבל מאחורי תוכניות הילדים התמימות ששודרו בטלוויזיה החינוכית, ניהלה הנהלת התחנה בשנים האחרונות קרב קשה - נגד האוצר, הזכייניות ואפילו עובדי החינוכית. השבוע, לאחר שמונה שנים, פרשה האשה שעמדה בראש החינוכית, יפה ויגודסקי, אבל המאבקים לא נעצרו אפילו לרגע.
|
|
|
כשהיינו ילדים, הדודה ריימונד שלמדה לדוקטורט באוניברסיטת סורבון הייתה שולחת לנו במתנה פאזלים ענקיים. שלושת אלפים חלקים עם תמונות של מגדל אייפל, צילומים מהלובר וציורי נוף קסומים מפרובנס. אני זוכר בבהירות את תחושות התסכול והייאוש בהתחלה. אני ואחותי מתייבשים מול עשרות חתיכות של שמים בצבע זהה, כששום דבר כמעט לא מתחבר. רק אחרי שעות ארוכות של ייאוש ודמעות של אכזבה התמונה הייתה מתחילה להתבהר. היה הרגע הזה שבו אתה קולט סוף-סוף שמאחורי כל הפרטים הללו יש איזשהו רציונל אסתטי. רק כשהצלחנו לראות בעיני רוחנו את הציור השלם התאפשר לנו לאחות את הפרטים.
|
|
|
|