מותו הפתאומי של רן פרחי בתחילת מאי הכה בתדהמה את מכריו וחבריו הרבים. פרחי, פעיל חסר מנוח מטעם עצמו לקידום ערכי הציונות, טיפח קשרים עמוקים עם שורה ארוכה של אנשי תקשורת ואמנות, פעילים פוליטיים ואנשי התיישבות וחקלאות; אפשר לומר שמפעל חייו הקצרים היה טיפוח הרשת הזו, ועידוד יצירתה של אליטה ציונית אלטרנטיבית גובשת. מכל ידידיו אלה הוא הצליח להסתיר את ייסורי הגוף והנפש הקשים שפקדו אותו מאז נפגע לפני שנתיים בעמוד השדרה בתאונת דרכים. הוא היה מוכר להם כאיש תוסס, פעלתן וצחקן, השולף יוזמות שאפתניות חדשות לבקרים. לפני שבועיים מת באורח טראגי, והוא בן 38. הוא הובא למנוחות ביום ראשון שעבר בבית העלמין ביהוד, עיר מגוריו.
"ציוני", נהג רן להגדיר את עצמו במילה אחת, וכך גם חתם על רבות מהתגובות שפיזר באינטרנט. לפעמים גם "רן הציוני". ולעתים גם "רן טריפו", לציון עוד שתי אהבות שלו, הקולנוע ותרבות צרפת. פעם אמר לאלה קובלנץ שישמח אם בבוא יומו יימצא ראוי שעל קברו ייכתב "פה נקבר ציוני גדול". "משדך שידוכים מאחורי הקלעים", מגדירה את פעילותו קובלנץ, פעילה פוליטית ועורכת כתב העת המקוון לידיעת הארץ 'צידה לדרך'. כוונתה לא לשידוכים מהסוג הרגיל, אלא לרקימת חיבורים בין פעילים וארגונים למען העניין הציוני.
כזה היה למשל השידוך שעשה בין התסריטאי והסטיריקן טל גלעד לבין אתר 'לאטמה'. "פגשתי את רן לפני שנים רבות, כשראיין אותי לכתב עת כלשהו, ומאז נשארנו ידידים", הוא מספר, "ברמה של טלפון פה ושם. לפעמים שלחתי מאמר לאתר 'אומדיה' שעבד בו, וקראתי את מאמריו החדים והמלאים אהבה אמיתית לארץ. ותמיד כששאל 'מה שלומך, מה אתה עושה?' הרגשתי שבאמת אכפת לו. לפני כשנתיים הייתי במשבר מקצועי ואישי, ואז הגיע טלפון מרן. 'יש איזה אתר באינטרנט, שהייתי רוצה להפגיש אותך איתם. הם בכיוון שלך מבחינת ההשקפות, אני יודע שהם מחפשים עכשיו לעשות משהו רציני יותר'. כך התחילה העבודה שלי באתר 'לאטמה', שהיום אני רואה בו גם בית חם וגם שליחות עם תחושת סיפוק עצומה".
פרחי, כהרגלו, לא עשה זאת כנציג לאטמה, אלא מתוך ניסיון עצמאי לעזור לאנשים ולעניין הציוני - ואם אפשר, לשניהם ביחד. המאיירת קסניה טופז, ידידה טובה של רן בחודשים האחרונים לחייו, מספרת שהכירה אותו על-רקע אהבתם המשותפת לסרט הצרפתי 'אמלי', על בחורה המקדישה את זמנה להיטיב עם אנשים ולהעלות אותם על הדרך שהם חולמים עליה בלי שהם יידעו על כך. כמו אמלי היה רן עצמו.
ב'מקור ראשון' הכרנו אותו כשהגיע לפני למעלה מעשור, לאחר לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ולימודי עיתונאות בבית הספר 'כותרת', לעבוד בשיווק טלפוני של ה
עיתון. הוא לא נכנע ללקוחות סרבנים והסביר בסבלנות כמה חשוב לחתום על עיתון ציוני. עיניו היו נשואות לעבודה העיתונאית עצמה, ועד מהרה הגיע לכך, במקור ראשון, בחדשות
מחלקה ראשונה ובמקומות נוספים.
במקרים רבים עשה זאת על תקן של יועץ מתנדב. "היה לו ידע עצום בנושאי אקטואליה, והוא ידע לנתח דברים היטב", מסבירה חני לוז, רכזת הארגון לביקורת התקשורת תדמי"ת, "והרבה חומרים שהיו לי, בימיי כמבקרת תקשורת ב'מקור ראשון' והיום בתדמי"ת, הגיעו ממנו. הוא הסב את תשומת לבי לראיונות, לתוכניות, הזכיר נשכחות, טרח להקליט. הטרגדיה שלו הייתה שהוא היה בימין, שלא יודע לקדם פעילים כמוהו; אילו הוא היה בשמאל, מזמן היו נותנים לו לנהל איזה ארגון ששכר נאה בצדו".
אינטנסיבית במיוחד הייתה תקופת עבודתו - בשכר, לשם שינוי - כעורך אתר האינטרנט הפרו-ישראלי 'אומדיה', עד שנסגר בשל קשיי תקציב. "העבודה באומדיה הפיחה ברן חיות ומרץ בדרגה כזו, שהיינו צריכים להכריח אותו לעזוב את המשרד בלילה", אומר מייסד האתר ומנהלו אמנון ליברמן. "הוא היה עיתונאי עקשן שלא נח עד שלא השיג את המרואיין שרצה, ועד ששאל את כל מה שרצה. היה לו שילוב נדיר של אידיאליזם, חתירה בלתי מתפשרת אחר האמת, ואהבת האדם באשר הוא אדם גם אם דעותיו לא תאמו לשלו. אבל השיא היה אולי במלחמת לבנון השנייה, כשגייסנו באתר 80 אלף שקל וקנינו בהם חיתולים ומזון לתושבי הצפון, ונסענו לחלק אותם ממקלט למקלט בערי הגליל תוך כדי נפילות. רן היה גורם מרכזי בפעילות הזו".
על חיבור גלילי דומה, מאוחר יותר, של רן בין עיתונאות לעשייה מספר אור דוארי מ'דרך ארץ', מיזם חינוכי-התיישבותי לפיתוח הגליל ולקידום אהבת הארץ שרן פרסם כתבה עליו ב'דיוקן' לפני חודש וחצי. "הוא נרתם למעננו בצורה כמעט אובססיבית. אפשר לראות בכתבה את ההתחברות האישית שלו, אבל זה רק קצה הקרחון. הוא 'שיווק' אותנו בכל דרך, חיבר עשרות חברים בפייסבוק לימי פעילות ב'דרך ארץ', ונשאר בקשר גם אחרי הכתבה, פשוט כי אכפת לו".
כשלא כתב בעצמו, הרבה לשדך בין נושאים לכותבים. אינספור פעמים פנה אליי ולעמיתיי במקור ראשון ברעיונות לכתבות על פעילויות חלוציות בתחומי ההסברה, החקלאות, השמירה על אדמות הלאום ועוד ועוד. הוא גם הקים אתרי אינטרנט לתיעוד השתלטות הבדווים על אדמות הנגב והאנטישמיות הערבית, וקבוצות פייסבוק למען הגולן, הבקעה ועוד. יוזמות אחדות שלו, כמו הקמת תנועה למען גבולות בני הגנה לישראל, התגלגלו הלאה בדרכים משלהן. חלומות אחרים שניסה לעניין בהם את בני השיח הרבים שאסף לו, כמו למשל הקמת 'בית נעמי' על שם נעמי שמר שישמש בית ועד ליוצרים אוהבי ארץ ישראל, עדיין מחכים להגשמתם.
רן פרחי השאיר אחריו הורים ואח גדול, דני. "הוא הגיע למעלה נדירה של כיבוד הורים", אומר דני. את אחייניו, הוא מספר, אהב רן כאילו היו ילדיו שלא זכה להם. הקווים שדני מצייר לדמות אחיו הם אלו שהכירו כל חבריו: פולמוסן חריף אך נטול רוע לב, איש צחקן שמתקשר אליך תוך שהוא מציג את עצמו, בחיקוי מושלם, כרזי ברקאי או כאריק שרון; וגם חובב רב-ידע של קולנוע, טיולים וארכיאולוגיה, ש"הייתה לו תאווה לָארץ".
