חג השבועות טבול בדם, ויהודי עירק לא ישכחו את חג השבועות של שנת תש"א. חג זה שתמיד חגגו אותו כ"חג הביקור" - הפך ליום אסון. ביום זה נהגו יהודי בבל לבקר בקברי קדושים או לערוך ביקורים אצל תלמידי חכמים, נכדים אצל סבם, והכול כדי ללמוד תורה. חג מתן תורה.
מאז אותה שנה - תש"א,1941, זכור החג בקרב יהודי בבל כיום "הפרהוד". משפחת חבשה, המשפחה של אמנו סעידה, לא ישכחו יום זה לעולם. הסבא יצחק חבשה, הסבתא תופחה, הלכו עד סוף ימיהם אבלים ושחוחי קומה. שני הבנים הבכורים שלהם -נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה.
בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעירק. ראשיד עאלי אַל כּילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והדיח את בית המלוכה. בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם, הלכו שני האחים של אמנו סעידה, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל.
המון מוסת וצמא דם כילה באותו יום חמתו במאות יהודים. הטבח היה נורא. נורי ואברהם נפגעו קשות. עד יהודי, אליהו חייאק, ראה אותם מתבוססים בדמם. כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופחה, היה הכאב קשה מאד, האבל כבד מאד.
סבא שלנו, יצחק חבשה זצ"ל נותר שבע שנים המום וכואב, על סף אובדן אמונה. כאשר נולדו לבתו סעידה שני תאומים - באו אליו החכמים ואמרו לו: "חכם יצחק. תם שבוע האבל, שבע שנים. קיבלת שניים תמורת שניים. זה הפיצוי משמיים". וכך שב סבא לאמונתו.
ברשימה זו אני מבקש לתת ביטוי לכאבו של ילד קטן, משה חבשה, אחיהם של שני הנרצחים. עדותו נמצאת באתר שלנו - אתר
זהות כפולה, של הרצל ו
בלפור חקק.
משה הילד נצר בלבו את זכר אחיו, את השבר הגדול של הוריו, והמשא היה כבד עמו כל ימי חייו. את סיפור הנכבה סיפרנו גם
באתר זה.
ברשימה זו הדגש הוא על עדותו של הילד משה, משה חבשה, לימים משה חשביה. בעדותו כפי שהיא מופיעה באתר – במסגרת מחקר של שמחה סיאני, סיפר משה ממרחק של שנים על הכאב של אמו תופחה, על המאבק שלה להמתיק את חייה ואת הסבל. בחג השבועות יש מנהג אצל יהודי בבל, להכין קאהי, בצק עלים, ומשה תמיד סיפר כיצד טיגנה האם את הקאהי והניחה עליו זבדה וסילאן תמרים. כילד חש פצוע, ידע שאמו לא מצאה נחמה עד יום מותה. כך סיפר משה:
"שבועיים לפני מותה אמרתי לה: 'מספיק, תראי כמה שנים עברו, יש לך עוד ילדים, נכדים ונינים ולא יחזרו יותר האחים שלי'. אמרה לי: 'אני יודעת את זה, אבל מה לעשות, אני רואה כל יום, שעה שעה, שבעין זאת אני רואה את אברהם (משה מצביע על עינו הימנית), ובעין השנייה (מצביע על עינו השמאלית), אני רואה את נורי. מה יכולתי לעשות?'. לא מרפים ממנה מסכנה".
לדברי משה, זכור לו שהסבא שלו, סבא ציון, סבם של הנרצחים, שהיה אב בית דין בקהילת בבל, נשיא אגודת 'עוזרי דלים' – כתב שירים על שני הנרצחים. משה זכר את הסבא ציון יושב ושר שירים על מות נכדיו נורי ואברהם. כל מורשתם של האחים הנרצחים הייתה בבית, בתוך שני ארגזים ענקיים – ולדבריו האב סגר את הארגזים באמצעות מסמרים, כדי שילדיו לא יוכלו להביט בבגדי הנרצחים ובספרים שלהם. כילד היה המשא כבד על משה, והוא זוכר עצמו מנסה לקלוט משהו מריח הבגדים של אחיו, מסיפור חייהם:
"היו שם כל הבגדים שלהם, הספרים שלהם, היו סטודנטים היו.. כל החפצים שלהם... הייתי כל פעם מנסה להכניס את האצבעות שלי ברווח בין הקורות האלה, ואולי אצליח להוציא משם משהו, ולא הצלחתי". וכאן פתח משה את לבו וסיפר חוויה נוראה, ששמר על חייו, סיפורם של אותם ארגזים, הסוד, שברו של האבא לקראת העלייה לארץ: לאחר עשר שנים, החל האבא השכול, יצחק חבשה לפרק את הארגזים. אולי ידע, כי הגיעה שעתו לעלות לארץ.
ומשה סיפר: "היו מחממים את המים בדוודים ומכניסים עצים, ולקח את הספרים... " – והעדות בהמשכה קורעת לב. כאן בא סיפור מצמרר על האב השכּול הקורע ספרי בניו, כולו מפויח. האב מקונן, שר קינות וסליחות, והילד משה רואה הכול. סיפר משה כעבור שנים: "ראיתי את אבא שלי יום שלם מפויח כולו, והיה ממלמל... והפנים שלו, הידיים שלו, כולו שחור... העיניים הכחולות שלו מבריקות והזיעה ניגרת ככה מהפנים גם מחום השריפה"...
והשורות כואבות: "הייתה לו ארובּה... הייתה עשויה מפח עגול...היה כל פעם מרים את ראשו ואומר לעשן: "לך אליהם, זה הרכוש שלכם, זה מה שנשאר". ומשה סיפר, שהאב ידע שהנה הוא עולה לארץ, ולכאן לא יוכל להביא את הארגזים. והיום הקשה מכול עבור האב השכול היה יום הכיפורים. קשה היה לו לקרוא בתפילת יום הכיפורים את הפסוקים על אהרון הכהן, ששכל את שני בניו הבכורים נדב ואביהוא.
לבנו משה אמר, כי כל ימיו סיפרו לו כי מי שבוכה בפיוט זה על נדב ואביהוא לא יראה במות בניו, ומדוע עולל לו האל גורל כה מר: "איך יכול להיות שאני בכיתי כל שנה בפיוט הזה, ואלוהים לקח בכל זאת את שני הבנים".
בספרי "הזמן הגנוז" הבאתי שני שירים על הילד משה, זה השיר הראשון מבין שניהם:
עלים יבשים, קברי קדושים / הרצל חקק
וְכָל מַעֲשֵׂינוּ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.
הֵם נִכְתָּבִים כְּהַתְחָלָה שֶׁל יוֹם אָבִיב, שָׁקוּף
רֵיחוֹת מְתוּקִים, בְּצֵק עָלִים, שִׁירָה
יֶלֶד קָטָן קָסוּם בַּנֶּפֶש וּבַגּוּף
זֶה חַג אַהֲבָה, חַג מַתַּן תּוֹרָה.
אָבִיו יִצְחָק מְפַזֵּר מַמְתַּקִּים
מַרְבֶּה תּוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים, הַלּוֹמֵד מַחְכִּים.
שַׁלְהֶבֶת נוֹתְרָה מִן הַלַּילָה, בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ
צִמָּאוֹן. הַיּוֹם יֵלֵךְ עִם אָבִיו
לְבַקֵּר בְּקִבְרֵי הַקְּדוֹשִׁים.
יוֹם בַּלָּהוֹת, מִדְבָּר, מִדְבָּר קוֹפֵחַ, לֵילוֹת אֲרֻכִּים
שְׁנֵי אַחִים גְּדוֹלִים נוֹתְרוּ לְלֹא קֶבֶר
אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מֹשֶׁה בּוֹכִים וּמַחְשִׁים
בּוֹכִים מוּל שַׁלְהֶבֶת
וּשְׁנֵי מֵתִים קְדוֹשִׁים.
הָאַחִים שֶׁלְּךָ הָלְכוּ בְּחַג הַתּוֹרָה לִלְמֹד
וְנִסְרַק גּוּפָם וְקֻפְּדָה נִשְׁמָתָם
בְּחֶרֶב נָאצִית, מוּסְלְמִית, אַל יָאהוּד, אַל מוֹת,
הָאַחִים שֶׁלּוֹ, תּוֹרָתָם, הַכֹּל בְּדָם.
וְאָבִיו הִבִּיט בְּעֶשֶׁן הָשַּׁלְהֶבֶת, וְאִמּוֹ כָּחֲשָׁה,
שְׁנֵיהֶם לְאִטָּם כָּבִים
וְכָל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַשְּׁתִיקוֹת
בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.
