שלום עכשיו של הימין

שובל, בן שלושים, יליד רמת-השרון שמתגורר עתה עם אשתו ושתי בנותיהם הפעוטות באפרת, נראה כמו מהדורה מחודשת של גדעון סער או גלעד ארדן. צעיר חילוני שגדל במרכז הארץ, רהוט ויפה תואר, שיודע להסביר את השקפתו הציונית-ימנית בשפה שמדברים בגוש דן. בשנות ה-90 היה הופך חיש מהר לחבר כנסת. היום המציאות שונה.

הוויכוח שמתנהל היום בין השמאל לימין, אומר שובל, הוא הוויכוח שניהלו בזמנו הרצל וחובבי ציון. הוויכוח הקלאסי של הפילוסופיה - מה קודמת למה, החוויה או התודעה. מרקס דגל כידוע בחוויה, ואילו ובר בתודעה. הפרדוקס הוא שאחרי מלחמת ששת הימים הימין, המתנחלים, מיישמים את גישתו של מרקס: יוצרים חוויה. עוד קרוואן, עוד יישוב, עובדות בשטח. השמאל לעומתו מיישם את שיטת ובר: התמקדות בתודעה - בתי המשפט, התרבות, התקשורת. השמאל דוגל בגישה האידיאליסטית, הימין בזו המטריאליסטית.

להשלמת התדמית: לא במקרה שובל מדבר על ובר ועל מרקס. הוא עובד על דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. את הדוקטורט יציג באוניברסיטת פריז. אחרי ש'אם תרצו' מנעה מאוניברסיטת באר-שבע תרומות בסך של כשמונה מיליון דולר - התורמים נרתעו מהפרסומים על אודות העמדות האנטי-ציוניות של המרצים באוניברסיטה ועל האווירה שבה קצינים וחיילי מילואים מרגישים נרדפים - רמזו לו כמה פרופסורים בארץ שאת הדוקטורט עדיף שיעשה בחו"ל.
ההנהגה של 'אם תרצו' היא הנהגה אינטלקטואלית. המתנגדים קוראים להם "בריונים עם דיפלומה". מספר שתיים בתנועה, ארז תדמור (גם הוא תושב אפרת), שהוציא תוך שלושה שבועות יחד עם העיתונאי אראל סג"ל את החוברת 'נכבה חרטא', לא מסתפק בסיסמאות. הוא דאג להציג לקורא נימוקים היסטוריים פרטניים ומבוססים. שובל הוציא לפני שנה את הספר 'אם תרצו - הציונות המתחדשת', שבו הוא מנמק את האידיאולוגיה של התנועה. לא לחינם התנועה מרכזת את חלק הארי של פעילותה בקמפוסים. יש לה 13 סניפים - בכל האוניברסיטאות בארץ ובמכללות הגדולות.

שובל לא ממהר לקנות את התואר "שלום עכשיו של הימין". לטענתו, 'אם תרצו' היא תנועת מרכז. פורמלית הוא צודק. התנועה לא עוסקת בעתידם של שטחי יו"ש. לדברי שובל, כמה פעילים תומכים ברעיון של שתי מדינות - אבל בגבולות בני-הגנה וללא חלוקת ירושלים.

הקרב מבחינתה של 'אם תרצו' הוא על התודעה. על השאלה האם ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. לשם המחשה מספר שובל שבתיכון 'אלון' ברמת-השרון, שבו לומד אחיו הצעיר בכיתה י"ב, ציינו השנה את יום הזיכרון לחיילי צה"ל בהשתתפות נציגי ארגון של הורים שכולים ישראלים ופלשתינים. לקראת יום רצח רבין תלתה התנועה בתל אביב כרוזים שבהם מצוטטים דבריו של רבין שנאמרו כמה ימים לפני הירצחו: "ירושלים לא תחולק, אין שלום בלי ירושלים מאוחדת, ירושלים היא לא נושא לפשרה". שובל, אגב, ביקש לנאום בעצרת השמאל ביום רצח רבין - ונענה כצפוי בשלילה.

על הנייר, 'אם תרצו' היא אכן תנועת מרכז לכל דבר. היא פועלת לנתינת ביטוי למוסכמות שהן בקונצנזוס. כשיצאה נגד הקרן החדשה, נשאה התנועה את דגל המאבק נגד הדה-לגיטימציה של חיילי צה"ל. הגישה הפוסט-ציונית שאוניברסיטת באר-שבע מתגלה כחוד החנית שלה היא מחוץ לקונצנזוס ובוודאי שאינה מייצגת את המרכז. גם הקמפיין 'נכבה חרטא' עונה לקריטריונים. רשמית, אפילו מפלגת העבודה שהיא שמאלה מהמרכז לא אמורה לתמוך בגישה שלפיה גרמנו עוול לערבים במלחמת העצמאות ועלינו להתנצל על שניצחנו.

בערב יום העצמאות השנה ערכה התנועה באוניברסיטת תל אביב מבצע "דגל בשנקל". הקמפוס נצבע בכחול-לבן. בשנים הקודמות הדבר היחיד שאפשר היה למצוא במדשאות האוניברסיטה לקראת יום העצמאות היה רק אוהל נכבה. פעולה שהולמת תנועת מרכז? בהחלט. פעולה שנתפסת כפעולה מובהקת של תנועת ימין? גם נכון.

אילו הייתה מתוחכמת יותר, ציפי לבני הייתה מחבקת את 'אם תרצו'. זה היה חיבוק דוב כי הארגון הוא אכן ארגון ימין - אבל לבני לא יודעת לחבק גם כשמדובר בחיבוק דוב. הבעיה של הנהגת קדימה היא שהיא מחויבת לארגוני שמאל רדיקלי, וכמוה גם הפוליטיקאים של העבודה. פוליטיקאים ממחנה השמאל לא יכולים להרשות לעצמם לנתק את הקשר עם ארגוני השמאל שחלקם דוגלים בגישות פוסט-ציוניות. לכן יצאו חוצץ נגד חוק החרם של זאב אלקין ונגד ההצעה להקים ועדות חקירה פרלמנטריות, רעיון שמאחוריו עמדו אנשי 'אם תרצו'. נציגי התנועה העלו את הרעיון בדיון בוועדה המדינית של ישראל ביתנו. ליברמן אימץ אותו בהתלהבות ופאינה קירשנבאום מונתה לנהל את התיק.

ולשאלה שבה פתחנו - איך פורצים את החומה? איתן דורשב, שמנהל את הקמפיינים של 'אם תרצו', אומר שיחסי הכוחות אכן היו יחסי הכוחות שבין דוד לגוליית. יש מעט מאוד תורמים פרטיים בצד הימני של המפה, והם נקרעים בין הבקשות לתרום לבתי חולים, לישיבות, לרכישת קרקעות בעיר-דוד, לקמפיינים של מועצת יש"ע ועוד. מנגד עומדת הקרן החדשה שממומנת על-ידי האיחוד האירופי. עשרות אלפי דולרים בקושי מול מאות מיליוני דולרים.

שובל קובל על הטעות החוזרת של הימין - התורמים לא משקיעים ביצירת תודעה. בשמונה מיליון דולר, הוא אומר, אפשר להקים מרכז מחקר. בשלושה מיליון דולר, קתדרה חדשה באוניברסיטה. המחנה הלאומי צריך להעניק מלגות, להכשיר דוקטורנטים, להקים הוצאת ספרים, ערוץ טלוויזיה - אלה כלים שבלעדיהם לא מנצחים במערכה.

במערכה לא, אבל בקרב מתברר שכן. 'אם תרצו' ניהלה קמפיין אגרסיבי שהצליח לפרוץ את החומה ואִפשר להכניס את התנועה לתודעה הציבורית הישראלית. "אין מאפיה שמאלנית מאורגנת בתקשורת", מבהיר דורשב. "מה שיש זה הרבה עיתונאים בעלי עמדות שרובן לא תואמות את העמדות של המחנה הלאומי. אבל כשהקמפיין מצליח הם לא סוגרים את השאלטר גם אם תוקפים את המנצח. במציאות הישראלית עצם המהלך התקשורתי חשוב ולאו-דווקא אופן הכיסוי. הקורא הישראלי יודע לנטרל את העמדה הסובייקטיבית של הכתב או הפובליציסט ולהחליט בעצמו עם מי הוא מזדהה". ועוד נקודה: חשוב שכל קמפיין יתמקד במסר אחד, ברור וקצר. אסור ללכת על מסרים מורכבים.

דורשב מתמחה בקמפיינים שליליים. לדבריו, מסרים תוקפניים נתפשים ביתר קלות. ב-2004 ניהל את הקמפיין סביב משאל המתפקדים בליכוד. כשהתחיל המשאל הסקרים הבטיחו לשרון ניצחון של 60 אחוזים מול 40. דורשב יצא בקמפיין "הצבעת בעד, קיבלת את פרס". יחסי הכוחות התהפכו. הסיסמה הבאה ששחרר לאוויר הפוליטי הישראלי הייתה "אורלב שותף לדבר עקירה". המפד"ל התפלגה אבל הסיסמה נתפסה. לפני בחירות 2006 ניהל דורשב את קמפיין הליכוד. לליכוד באותם חודשים גם נס גלוי לא היה עוזר. תשדירי הבחירות שתקפו את אולמרט - "אולמרט עיוור לסכנה, אסור לתת לו מדינה" - לא החזירו קולות לנתניהו אבל כרסמו בכוחה של קדימה. היא יצאה מהקלפיות עם 28 מנדטים כשציפתה ל-40 פלוס. הקולות עברו לש"ס, לליברמן ולמפלגת הגמלאים. בדומה לברק ב-1999, אולמרט נאלץ להתמודד מול כנסת מפולגת ולעומתית שבה היה לו קשה ביותר להעביר את תוכנית ההתכנסות.

ח"כים מהימין סברו שהקמפיין של 'אם תרצו' נגד הקרן החדשה נועד לכישלון. להערכתם, התנועה סימנה לה מטרה גדולה מדי והמאבק יפגע בה כבומרנג. דורשב התעקש ללכת נגד הקרן החדשה ולא נגד השלוחות שלה - וקמפיין 'חד הקרן' נגד נעמי חזן הצליח בגדול. כש'אם תרצו' יצאה לדרך הקהל הרחב סבר שהקרן החדשה היא ארגון מסוג הג'וינט. היום רואים בה גורם עוין.

ויש גם קבלות. בדצמבר 2010 שונה הנוסח הרשמי באתר של הקרן החדשה. "ארגון שיש לו חלק לקריאה לחרם על מדינת ישראל", כתוב שם כעת, "לא יזכה לתמיכת הקרן". גם קמפיין 'נכבה חרטא' עלה לכותרות, והמועצה להשכלה גבוהה התכנסה לכמה ישיבות וקיבלה החלטות שלפיהן "אסור למרצה לקרוא לחרם על מדינת ישראל" ו"הסילבוס צריך להיות פלורליסטי ולא דוקטרינרי" . על סמך החלטה זו הגישה השבוע 'אם תרצו' תלונה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון: בסילבוס של אחד הקורסים מוגדר הקורס כך: "החברה הפלשתינית בפזורה ובשטחים הכבושים". העתק נשלח למל"ג.

בשנות ה-90, אמרנו, ראשי התנועה היו משתלבים במערכת הפוליטית. המפלגות היו חוטפות אותם. היום המציאות שונה. בליכוד אי-אפשר להכניס סיכה כשמדובר ברשימה הארצית, ובימין אין מפלגה שבה מתקיימות בחירות לרשימה, מפלגה שמאפשרת לשלב במערכת הפוליטית צעירים שיש להם אמירה וכושר ארגוני. מה גם שהיום, ראשי תנועה חוץ-פרלמנטרית אפקטיבית משפיעים יותר מחברי כנסת, במיוחד אם אלה לא נמנים עם מפלגת השלטון.

ייתכן שהמחנה הלאומי זקוק ל'שלום עכשיו' משלו. תנועה שמובילה קמפיינים, מייצרת רעיונות ומפעילה חברי כנסת. וכן, מדובר בתנועת ימין, כי על המפה הפוליטית של היום תנועות מרכז לא שורדות. החיבור בין השמאל הציוני לשמאל האנטי-ציוני הרדיקלי - חיבור שלא מאפשר ללבני, לעבודה ואפילו לסיעת העצמאות להתנער מארגונים ומאנשי רוח הדוגלים בגישות פוסט-ציוניות - מקנה לכל תנועה בעלת קריאה ציונית גוון ימני מובהק.